רגע לפני שהיא מוותרת, היא לוקחת הרבה הרבה אוויר. עוד כמה
שנים היא תתחרט שבזבזה אז את כל האוויר הזה, כשתחנק ותסתכל
עמוק בעיניים של הקירות. הקירות לא יפסיקו להסתכל עליה בחזרה,
ככה. היא תספור בראש את הכמות של הדמעות. היא עושה חישובים
כאלה, בלי הפסקה. כמה דמעות וכמה קלוריות וכמה לחיצות על
כפתורים. וכמה נשיקות בזמן קצר כל כך. אם הייתה פורסת הכל על
כמה שנים - סביר להניח שהייתה משתגעת קצת פחות. תמיד היה את
השיר הזה שהיא אהבה לשמוע. שיר 14 בדיסק עם הקופסה הורודה.
בשיר שרו על איזה כלב שהלך לאיבוד. הילד שלו יוצא לחפש אחריו
ובדרך נתקל באנשים משונים. כל בית בשיר סיפר על מישהו אחר. אחד
אהב את הירח. אחד היה מטורף וכיוון אותו אל הצפון, הוא אמר
שהרוח אומרת שלשם צריך ללכת. אחת חיבקה אותו ונתנה לו סוכריה
עם ריח של שמיים. בבית האחרון בשיר, תמיד היא הייתה נרדמת. לא
משנה אם היה אז בוקר או צהריים, או מאוחר מאוד בלילה. תמיד,
בשיר 14, תמיד כשהשיר מגיע לדקה החמישית ושלושים ואחת שניות.
בדיוק חצי דקה לפני סוף השיר.

מי שכבר מכיר את הסיפור הזה, שיחסוך מעצמו קריאה חוזרת. לכולם
יש סוף. גם לשיר הזה. מי שמכיר את הסיפור של החיים שלי, שבבקשה
ישמור אותו אצלו. שבבקשה ייקח ממנו מה שהוא צריך וישתמש בו
בשביל הכל. מי שיודע איך הכל נגמר, לאן הולכים, מתי, ואיפה,
ומי קובע מה, שייספר בבקשה.
מי שמעוניין לנשום ולהסתובב ולהכיר את כל האנשים ואת כל
התרבויות ואת הכל תמיד ובזמן ובמקום וב

שימתין בכיסא שלו.
הודעה אחרי הצפצוף.

יש לה גם ציור כזה, עם נקודות שצריך לחבר. אחת. שתיים. שלוש.
ארבעחמששש. שבע. שמונה. חמישים. מאתיים. כל היום, ציורים של
נקודות. היא מחברת ורואה, עוד קצת. ונושמת וסופרת. ונרדמת
לצלילי השיר הכי מוכר והכי חסר שלה.

לילה אחד, אני כועסת על עצמי על שנולדתי בכלל. אני מבקשת ממותי
שיזדרז, שלא אשתגע. שאשמע קודם את כל המוסיקות ואקרא את כל
הספרים. אם אין לילות כאלה, אין קיום, אני חושבת לעצמי. ככה
אני רק מעריכה את כל החיים שלי טיפה יותר. גם לפני שכובלים
אותי בתוך חליפה, שמתאימה רק לי. לפני שאני חובטת את עצמי
בקירות לבנים. קשורה.

בלי התרעה מוקדמת, היא פשוט הצליחה. אולי סימן משמיים? נס
מאלוהים? קפה שחור מהשטן? ככל שהזמן עבר היא הצליחה להתעלות על
עצמה. הנשימות דווקא הסתדרו. גם כל הקטע עם הדמעות והנשיקות.
את המספרים היא פשוט מסדרת בשורות בראש שלה, למפקד בוקר. באותו
הלילה, בדקה החמישית ושלושים ואחת שניות, השיר המשיך. היא עצמה
את העיניים, מוכנה לישון. השיר המשיך להתנגן. הדיסק הורוד עוד
תקוע במערכת שלה. ילדה לבנה הצילה את הכלב שלו.
העיניים שלה עוד עצומות. בראש השיר לא מפסיק להתנגן וכל צליל
קורע אותה. באותו הבוקר היא נשארה לישון עד מאוחר. ניסיתי
להעיר אותה, אבל רק המנגינה. כל הזמן.

ממשיכה לנגן את עצמה למוות.