וידויי נופלים ברווח שבין המראה
לבין זוג עיניים זרות ואני נזכרת איך פעם
כשהיה חורף בניו יורק, הייתי מוכרת נשיקות
בגשר המלכים בעד רבע ומחצית חלומות סוכר.
שם, הייתי הנסיכה של כל עלובי הנפש, משלתי רק
בממלכה שבין שתיקתי לבין הלילה ובשטח ההפקר
צמח סיפור חיי כפרא. אמרו ששניים ממאהביי אבדו בדו קרב
על מבט אחד מעיניים מאוהבות בעצבות ועתה
נותרו רק כרעי זיכרון להישען עליהם.

כאן, צעירים פורעים כבישי אספלט בנעוריהם
כמו הבוקרים במרחבי טקסס ורעש מנוע המכונית
קורע את בתוליה של לילי לתוך זיעתו של קפטן קבוצת הפוטבול.
והיא לוחשת לו מתק אהבה ראשונה והוא אומר שיש אשליות
דקות יותר מאושר שמושך רק רגע ואם היא תביט לרחוב
תוכל לראות אותו מוטח בגסות אל שירתם של שיכורים ונשבר
אל מצולות האלכוהול. בימים האלו אין
נימפות שיקשרו את המוות לתלתלי הנווטים,
רק מרחקים שיתירו הבטחות.

לילי מתייפחת במראה מולי ואינה מוצאת מנוח
בכאביי שדבקו בבשרה. היא אומרת שהאמת נופלת
כמו משי, מתאימה עצמה לקימורי גופה המתפתל.
היא יודעת שהאהבה נמצאת שם בכל פינת רחוב,
מחכה שמישהו רק יעיז לחלום. ואני שותקת, מסירה
כתר מוזהב משיערי הסבוך כדי ללטף כמיהות ששוקעות
בשחר שיערה. ואני נזכרת איך לילות קרים כאלו בניו יורק
טבעו פעם בחטאי בדידות וכאן, הם יפים ללבה של אישה
כאילו היו געגועים.