[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנג'לינה סול בי
/
דברים שלא הבנתי

"אל תשקעי", צרחתי לה...."תפסיקי עם זה, מחר יום חדש והכל יהיה
בסדר
תקשיבי לי, לא קרה שום דבר אני מבטיחה לך...יהיו לך עוד
צ'אנסים כלום לא נגמר
מחר יום חדש...אני נשבעת....מחר יהיה יותר טוב..."

היא הייתה ילדה באמת מיוחדת...היה לה הכל  שיער שחור חלק,
עיניים כחולות ירוקות מדהימות, היא הייתה חכמה ומוכשרת כולם
קינאו בה...וגם אני היו לה את הבגדים הכי יפים , את הציונים
הכי טובים
אבל היא כל הזמן הייתה הולכת עם הפרצוף העצוב הזה...מתרחקת
מכולם  מנותקת....
ואני...אני רציתי להיות שם בשבילה , לא לתת לה לבזבז את החים
שלה ברחמים עצמיים
על מה לעזאזל ?
על זה שהיא מכוערת או אולי טיפשה, היא לא הייתה כזו ....היא
הייתה ילדה טובה הרבה יותר מכל שאר הילדים בכיתה שלי , הרבה
יותר ממני

אני הייתי..סתם אותה ילדה רגילה....עם סתם תחביבים  וסתם חברים
וסתם בגדים
אני הייתי סתם, אני לא יודעת מתי ..היא התחילה לעניין אותי כל
כך.... כבר בכיתה י שהיא באה לכיתה שלנו הבנתי שהיא שונה , לא
שונה בצורה שלילית, להפך היה בה משהו מיוחד, אני רציתי ללמוד
ממנה אני רציתי להיות כמוה ....אני רציתי להיות היא.
באותו היום שהיא באה לכיתה שלי ...הבנים דפקו בה מעיין מבט
בוחן כזה..הם נעצו בה עיניים....ואני מודה שבדרך שהם הסתכלו
עלייה....כמו שהם אף פעם לא הסתכלו עליי או על החברות
שלי....אני קינאתי, אני חושבת שאפילו קצת שנאתי אותה , " איך
היא מעזה לבוא לכיתה שלנו ולסובב את הראשים של כולם כאילו היא
מלכת היופי או משהו כזה "
אבל מה שלא הבנתי אז...שהיא לא ממש התכוונה שזה לא מה שהיא
רצתה, שהיא רק רצתה שיעזבו אותה בשקט...שייתנו לה לחיות.
אחרי כמה חודשים שהיא הייתה בכיתה שלנו, הבנו שהיא לא רק יפה
אלא גם חכמה היא הייתה מקבלת את הציונים הכי גבוהים  כל המורים
אהבו אותה, ובשלב הזה גם הבנים התחילו לקנא בה...גם הם התחילו
לא לחבב אותה כל כך .
היו לה תמיד את הבגדים הכי יפים, הכי יקרים , זה שיגע אותנו
"למה לה יש ולנו אין ?"
מה היא חושבת לעצמה , שהיא יותר טובה מאתנו  סנובית מתנשאת לא
יכולה לדבר אתנו  מה הסיפור , אנחנו לא ברמה שלה אנחנו לא
מספיק טובים בשבילה ?? ככל ששנאנו אותה יותר, היא נראתה לנו
יפה פחות, חכמה פחות,אולי אם היינו עוצרים לרגע ומסתכלים עליה,
היינו מבינים כמה מטופשים היינו שחשבנו שאלה, אחת מהבנות שכולם
אהבו , הייתה הרבה יותר יפה ממנה. או שאורן  היה יותר חכם ממנה
.

וככה הזמן חלף....אף אחד לא דיבר עם לירון, אף אחד לא הסתכל
עליה...וכמה ריכלנו עליה וכל התיאוריות שהמצאנו , איך היא רק
מנסה למשוך תשומת לב, ואיך היא סתם ...איזו מופרעת שברחה מאיזה
מוסד סגור ובאה לפה כדי למרר לכולנו את החיים ...והיא, היא
הייתה יושבת לבד, בצד, מסתכלת עלינו בעיניים הכחולות ירוקות
שלה... תמיד חשבנו שהיא צוחקת עלינו בלב, כמה שאנחנו לא טובים
כמה שמעולם לא נשתווה לה , אני אפילו זוכרת שבטיול השנתי של
י"א המורה הכריחה אותנו להוסיף אותה לחדר שלנו כמה קיללנו
באותו יום  אותה , את המורה , את הבנות האחרות, את המזל הדפוק
שלנו שנתקענו אתה.
וכמה שמחנו ....שהיא החליטה לא לצאת.

אני לא יודעת  למה פתאום נפל לי האסימון  אני לא יודעת מתי זה
היה אבל אני זוכרת את הרגע הזה  הוא חרוט לי בזיכרון  גם אחרי
5 שנים אני עדיין זוכרת את הרגע הזה שהבנתי שאולי טעינו  שאולי
הגזמנו קצת שאולי אנחנו קצת אשמים..שאולי גם אני קצת אשמה.

זה היה ביום אחד כבר היינו בשמינית שנה אחרונה סוף הסיפור,
לירון נכנסה באותו יום לכיתה קצת מאוחר...המורה הזאת שתמיד
צועקת על כולנו , אפילו על איחור של 3 דקות נתנה לה להיכנס בלי
לצעוק, בלי לשאול שאלות, אני זוכרת כמה פרצופים שהסתובבו  לא
מבינים..למה,המורה מעדיפה אותה על פנינו במה היא חושבת  שהיא
יותר טובה ואז רק כעסנו עלייה יותר, אחר כך זה הפך להיות יותר
גרוע, שעוד שני ילדים הגיעו דקה אחריה, ולהם המורה לא נתנה
להיכנס אז כבר ראיתי אותם עם מבט של רצח בעיניים הם שנאו אותה
שנאת מוות, הם רצו שהיא תלך, שהיא לא תהיה בכיתה שלנו
יותר...שהיא תחזור למקום שממנו היא באה, למרות שהיא לא עשתה
שום דבר היא הפריעה לנו היא הייתה אחרת היא הייתה שונה.
בכל מקרה כל המקומות היו תפוסים, גם המקום שלה בסוף  איפה שהיא
תמיד ישבה לבד, המורה שכבר רצתה להמשיך בשיעור אמרה לה לשבת
ליידי...."לא, רק לא זה רק לא כאן...אוף..."
אבל לירון כבר התיישבה לידי, עם מבט מבויש על הפנים ידעתי
שכולם יסתלבטו עליי שכולם יצחקו שאני מסתובבת אתה שאני חברה
שלה מה סה"כ עשיתי, ישבתי לידה ?? וגם זה לא מרצון.
ואז המורה הודיעה בחיוך המרושע שרק היא יודעת לחייך שמכיוון
שלא הפסקנו להרעיש ולהפריע, מחר היא עושה לנו בוחן על כל החומר
של השיעור שאין ספק שיכנס לתעודה ואני ....אני בכלל לא הקשבתי
כל השיעור לא כתבתי מילה במחברת "שיט..."סיננתי זה רק מה שחסר
לי  להיכשל כאילו אין לי כבר שני נכשלים,
לירון הסתכלה עלי ....ואני חושבת שזו הייתה אחת הפעמים היחידות
ששמעתי אותה אי פעם מדברת , "אולי, כאילו , אם את רוצה, אני
....אני יכולה ללמד אותך "
מה??, איך היא מעזה, מי היא הנחותה הזו שתפנה אלי , ועוד תציע
לי ...ללמד אותי...מה היא חושבת, שהיא חכמה יותר, שהיא טובה
יותר, ושאני סתם איזו טיפשה שצריכה שילמדו אותה...
ואז נזכרתי ....מה יקרה לאוטו שאימא ואבא הבטיחו לקנות לי  אם
אני אקבל תעודה סבירה,
"טוב, עניתי לה, בואי אלי היום ב-4 ואל תגידי לאף אחד "
אני חושבת שאפילו ראיתי חיוך על השפתיים השטניות שלה, היא
ניצחה אותי היא ידעה שאני גרועה בתנ"ך וציפתה להשיג מזה
משהו...טוב מה איכפת לי , העיקר שאני עוברת ואז מצידי, שתלך
ותציק למישהו אחר.

באותו יום ב-4 סיפרתי לחברות שלי  שאני לא אהיה בבית, שלא
יתקשרו, וירצו לבוא וימצאו אותה אצלי בושות....מה אני צריכה
שידעו שאני מסתובבת עם איזו כלומניקית ....מספיק הם ראו אותי
יושבת לידה היום בכיתה.
היא באה אלי , ב-4 באותו יום, ובאמת לימדה אותי לבוחן הרבה
יותר טוב מהמורה אפילו ובדיוק שהיא באה ללכת, היא הסתובבה
ונעצה בי את העיניים הכחולות ירוקות העצובות שלה..." גלי,אני
יכולה לשאול אותך משהו "
"טוב", השבתי, "תשאלי "
"למה את שונאת אותי? למה את מתביישת לספר שהייתי אצלך היום,
למה הם חושבים עלי ככה, כל החברים שלך, מה עשיתי ?"
"טוב" עניתי בצורה מתחמקת, " אל תשאלי אותי שאלות כאלה, אני לא
יודעת תודה שלימדת אותי לבוחן את חייבת ללכת....כבר 6 וחצי
ואני ..אני צריכה ללכת לחברה שלי...אז ביי  "

באותו היום בלילה, לא יכולתי להירדם העיניים לא נעצמו לי, אני
שמעתי את השאלה של לירון...חוזרת לי בראש שוב ושוב  למה אנחנו
לא אוהבים אותה באמת ?  מה היא עשתה, הרי כל מה שידענו עלייה
היו דברים שהמצאנו ....הרי היא לימדה אותי לבוחן למרות שאני
שונאת אותה, מה היא עשתה שאנחנו שונאים אותה כל כך, אולי זה
באמת מקנאה..אולי אנחנו פשוט מקנאים בה יכול להיות, הרי
היא...השעה הייתה 12 בלילה , קמתי....הסתכלתי בדף קשר של הכיתה
שלנו....     053-5.... רגע...מה אני עושה, למה אני מתקשרת
אליה לעזאזל....אבל היה מאוחר מדי "הלו" היא ענתה ...ואני אני
לא ידעתי מה להגיד , רציתי לסגור את הטלפון אבל לא חסמתי את
השיחה,  "אמממ...לירון...היי..זאת אני רק ..אמממ רק רציתי
להגיד תודה על היום שלימדת אותי....אממ...את  את יכולה לבוא
אליי מחר, את יכולה אם בא לך סתם לדבר לא ללמוד ...אם את רוצה,
את מוזמנת ביי לילה טוב "
לא יודעת מה עשיתי, לא יודעת אם אני יכולה להתמודד עם ההשלכות
של זה, כי להיות חברה שלה פירושו  לא להיות חברה של כל השאר,
זה אומר  שהם ירכלו גם עליה וגם עליי, זה אומר שהם יקללו גם
אותי ש...
אבל הרגשתי טוב, ההרגשה הזאת שאולי גרמתי לה לחייך היא ...היא
הייתה הדבר הכי עצום בעולם אין להם סיבה לשנוא אותה, היא לא
אשמה בשום דבר  חבורה של קנאים מתנשאים.

במהלך השנה, אני ולירון הפכנו להיות החברות הכי טובות בעולם,
לאט לאט איבדתי את יתר החברות שלי, כי להיות חברה של לירון גרם
לי לאבד את כל השאר הם ריכלו גם עליי הם דיברו גם עלי, קראו לי
בוגדת,מגעילה, איך לא...
לא היה איכפת לי , רק ככה ראיתי אותם באמת...את הפרצוף הקנאי
האמיתי שלהם,את הנאמנות שלא הייתה להם,  נפתחו לי העיניים,
הבנתי שהכל היה מקנאה, שהם קינאו בה, ושעכשיו הם מקנאים גם בי
שאני חברה שלה והם לא, אבל ללירון זה הפריע...
הפריע לה, שהחברות שלי ריכלו עלי הפריע לה שאיבדתי כל כך הרבה
בשבילה הפריע לה , שאני סובלת בגללה,
ואני ניסיתי להרגיע אותה, שזה לא ככה שזה לא נכון, ושאני בכלל
לא סובלת בגלל זה להיפך, אבל ככל שהזמן עבר היא רק הרגישה יותר
אשמה,
היא אמרה לי לפעמים ...שהיא רוצה להעלם , לא להיות יותר בכיתה
שלנו  שהיא תחזור למקום שממנו היא באה שהיא אחרת, שהיא שונה,
שהיא רוצה שאני אחזור לחיים שלי , שיהיה לי טוב, שאני לא אסבול
בגללה יותר...ואני אמרתי לה, שאני לא רוצה לחיות יותר עם אנשים
שקרנים עם פרצופים מזויפים, ושהיא הרבה יותר טובה מכולם ביחד,
שהיא מעולם לא תבגוד בי ותשקר לי, שהיא...תמיד תגיד לי את
האמת....שהיא לא כמותם שהם מעולם לא ישתוו לה..


"גלי, זהו, רק רציתי להתקשר להגיד לך להתראות"
"מה" ,אמרתי מבולבלת "לאן את הולכת ? "
"אני הולכת, אני הולכת כדי שלך יהיה יותר טוב" היא ענתה,
"באמת שהיה לי כיף אתך , אבל עכשיו..עכשיו נגמר, אני אף פעם לא
אצליח, אני אף פעם לא אהיה כמו כולם מה אני אמורה לעשות בעוד 3
חודשים, שיגמר התיכון זה יהיה אותו הדבר... זה יהיה אותו הדבר
בכל מקום שאני אלך אליו"
היא התחילה לבכות, "אבל רגע..." שאלתי מבוהלת, "לאן את הולכת"
, "אני הולכת מכאן" היא ענתה לי...ואז היא שתקה...."לירון
לא....לירון... אל תשקעי, צרחתי לה....תפסיקי עם זה, מחר יום
חדש והכל יהיה בסדר תקשיבי לי, לא קרה שום דבר אני מבטיחה
לך...יהיו לך עוד צ'אנסים כלום לא נגמר
מחר יום חדש...אני נשבעת....מחר יהיה יותר טוב...." ואז היא
סגרה את הטלפון.

זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את הקול שלה, היא מתה, היא
התאבדה, באותו היום אחרי שיחת הטלפון הזו.....בהלוויה שלה כולם
אמרו שהיא הייתה ילדה טובה, ושהם אהבו אותה...שקרנים !
רק אני אהבתי אותה היא הייתה החברה הכי טובה שלי, ואני איבדתי
אותה בגלל הלב הקר שלהם, העיניים הצרות שלהם, הרוע שלהם, העולם
הפסיד בגללם את הבן אדם הכי מושלם, והכי טוב, שאי פעם
התקיים...
שבוע אחרי הכל חזר לשגרה...רק אני המשכתי, להתעורר בלילה
ולצרוח ללירון, שלא תעשה את זה, שלא תוותר, שאני אתגעגע אליה,
שהיא החברה הכי טובה שלי ...

רק עכשיו אחרי 5 שנים.... אני סוף סוף מבינה, שאולי הם היו
בורים, וקנאים אבל היה משהו אחד שהם צדקו בו במאת האחוזים ,היא
באמת לא הייתה צריכה להיות בכיתה שלנו היא באמת הייתה אחרת,
ושונה.. היא באמת הייתה צריכה לחזור למקום שממנו היא באה,
היא הייתה יותר טובה מאתנו,יותר טובה, מכל מה שאי פעם נהיה ,
ואנחנו בטיפשותנו לא הבנו, שמלאכים לא חוזרים לגן עדן לפני שהם
מלמדים אותנו את כל מה שהם באו ללמד....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"כשאני אהיה
גדול אני רוצה
להיות בדיוק כמו
אבא"




קנדי


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/04 10:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנג'לינה סול בי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה