והנה אני, לבד. עוד סופשבוע עובר, ואני תקוע כאן, בחור הזה.
וזאת לא אשמתי. בעצם, הכל בגללו. המעצבן הזה, שתמיד גנב את
הצעצועים וקרא לי בשמות, אני לא עשיתי כלום.
אז יום אחד התעצבנתי והרבצתי, אז מה? אף פעם לא הבנתי למה
נטפלים אליי. אולי בגלל שהייתי גדול, משהו כמו 7 מליון שנה
יותר מאחי.
אבא, שכל השכנים קראו לו 'אלוהים', תמיד היה עסוק בעניינים שלו
ובכלל לא התעניין מה הולך איתנו. רק אמא, שהייתה כל היום בבית,
דאגה לנו. אף פעם לא הבנתי למה אני תקוע כאן למטה, ואחי הקטן
למעלה בעננים, מכייף לו.
כל פעם כשאני קורא כתבה בעיתון אני צוחק, כשיש עוד 'מכתב
לאלוהים' אני מתפקע. כי הם לא יודעים, בני האדם האלו, שאלוהים
כבר בגמלאות, ועכשיו אלי, האח הקטן, שולט להם על החיים. משחק
בהם כמו בצעצועים.

אף פעם לא חיבבתי את אלי, הפוץ הזה. יום רביעי אחד, כשאבא חזר
מוקדם מהעבודה הוא הביא לו חתיכת אדמה לשחק איתה, ארץ ישראל או
משהו, ואלי גרם כזה נזק, שאבא עבד אלפיים שנה עד שהצליח להביא
את האנשים שם למצב נורמלי. הוא היה ממש קרוב לאוטופיה, אפילו,
עד שאיזה מישהו רצח שם ראש ממשלה ואז אבא החליט שנמאס לו ופרש
לגמלאות.
אותי, שתמיד יצאתי פראייר, הציבו בשאול, במקום דיאבלו. איש
גדול דיאבלו, היה ממש עובר על הרקורד של כל אחד ובודק אם הוא
מתאים לגהנום, אבל זה היה פעם. היום יש חוטאים כמו זבל, וכבר
אין כוח, אז אני פשוט נותן למחשבים לעשות את כל העבודה. לפעמים
יש כל מיני בעיות ומשאירים את החוטאים בחיים, במקום להביא אותם
לפה, אבל ממילא אנחנו בצפיפות אוכלוסין שחבל על הזמן.

כל יום באים איזה כמה מאות בני אדם, ותמיד הם נופלים על
הברכיים ומתחננים, אומרים שלא ידעו שקיים מקום כזה באמת. ואני,
שבסך הכל בחור בסדר, מוותר להם לפעמים. חוץ מלאונסים ולרוצחים,
שיסבלו לנצח.
היום היה אמור להגיע השיפוצניק האדיוט הזה, שרימה את כל
הלקוחות שלו. מהדור הישן, כי כבר מזמן הפסקנו לקחת את הרמאים.
הוא מאחר.
אני מסתכל בטלוויזיה על תוכנית אירוח דפוקה עם ריקי לייק הזאת,
עושה רייטינג על חשבונם של אחרים. הכנתי לה כבר את התולעים
אוכלות הבשר.

בסוף הוא מגיע, איזה רומני עם בגדים מלוכלכים לגמרי, שפכטל ביד
אחת ודלי ביד השניה, מחייך חיוך מתנצל.
"סליחה, אדון לוציפר, בעיות עם האישה".
"למי אכפת. יאללה, תתחיל לעבוד", נבחתי.
הוא הסתכל על הקיר בסלון, אמר שיש בעיה של מליחות יתר, ובגלל
זה יש דליפה של מים. שם קצת בטון ודפק טיפה עם השפכטל, קצת חזק
מידי, וביקש אלף דולר.
אחרי שהלך חלצתי את הנעליים, הורדתי את הגרביים והתיישבתי על
הכורסא, קורא את העיתון של מחר. רעידת אדמה, אעלק. ככה זה עם
בני האדם האלו, חייבים לעשות דרמה מכל דבר.