משורר לא קורץ מעצב!
הוא קורץ מרעב,לחום,הערכה והכרה!
"קח תקרא, אני לא כותבת למגירה..."
אני משווקת עצמי לפי רוחה של התקופה.
מאזין מנומס קופץ גבותיו,כאילו נכנס לאוירה
לא בכל יום הוא נאנס לקרוא שירה...
לאחר מס' רגעים הוא משחרר גבותיו ופניו עוטות דוק של
אמפתייה זמינה.
"אתה נשמע נורא עצוב"הוא אומר ברגישות של מבקר-מסעדה.
"בחיית רבאק" אני בוחרת לחייך ולהשפיל מבט.
"כן... אתה יודע" אני מסננת , כאילו במבוכה...
"זו מן תקופה" אני מסכמת באכזבה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.