בס"ד

רוית שכבה במיטתה נהנית מהגוון היפה של האור בשעה הזאת של
היום, מסתכלת על הציפור שניצבה על הכבל של המנורה שלה. מצייצת
מפעם לפעם, כאילו יש לה קצב קבוע. יונק צוף קטן ויפהיפה בחן את
חדרה ללא שמץ של פחד. אין לה מושג איך הוא נכנס פנימה אבל היא
נהנתה מנוכחותו והיה נדמה לה שגם הוא נהנה מנוכחותה.דקות
ארוכות התבוננה בו והתפעלה בליבה מנפלאות הבריאה, מקשיבה
לציוציו הערבים לאוזן. היה לה קשה להפרד ממנו אבל היא ידעה
שהוא חייב חופש. היא הבינה אותו.
רוית קמה לאט ממיטתה שלא להפחיד אותו ובשקט בשקט פתחה לרווחה
את החלון ונעמדה מאחוריו צופה בנעשה. הוא הבין שהוא יכול לעוף
עכשיו אבל הוא נשאר עוד זמן קצר כדי לאגור חום בגופו ואז הביט
בה לשניה קלה, כאילו מבט פרידה, פרש כנפיו והתעופף אל החופש.
אל העולם הגדול. יצא מחייה ממש כלעומת שנכנס... היא קינאה בו
כל-כך ביצור הקטן והיפה הזה, קנאה כ"כ בחופש הלא מוגבל שלו.
לא מוגבל ע"י רגשות... כמו לדוגמא הגעגוע הזה שהיא חשה אליו.
אל הציפור? לא... אל יריב...
תמיד היא חשבה לעצמה שהדברים האלו קורים רק בסרטים, או בחדשות.
אבל לא לה! לא כ"כ קרוב. היא ויריב הכירו שנתיים, הם הכירו
במקום הכי יפה בעולם - הכותל. ביום הכי רומנטי בעולם (טוב,
לדעתה) יום ירושלים. היא לא מאמינה באהבה ממבט ראשון אבל היא
ידעה, היא ידעה שהוא - זה הוא! השנתיים שהם בילו יחד היו
השנתיים הכי מאושרות בחייה של רוית. היא פיתחה אליו רגשות כ"כ
עמוקים... תלות כ"כ גדולה... תמיד היו מטיילים יחד, בכל מקום
אפשרי בארץ. הכי היא אהבה את הגולן, כל הירוק והמים שם ריגשו
אותה כל פעם מחדש. הם היו שוחים בנחלים ומתיבשים  אח"כ בשמש
בין העלים הירוקים והמלטפים של הצמחים ומתחבקים חזק חזק כדי
להתגבר על הקור האדיר שהמים השליטו על גופם. היו מביטים לשמיים
ומדברים, או שותקים... וכ"כ אוהבים...
שבוע לפני שזה קרה, הוא לקח אותה לנחל היהודיה, הנחל האהוב
עליה, וכשהם הגיעו לבריכה הגדולה - הוא ביקש ממנה לקפוץ יחד
למים. הם הגיעו לשלב השני בסולם, הוא אחז בידה והיא הרגישה את
הפחד וההתרגשות שמציפים אותה והולמים בליבה. היא הסתכלה שבע
מטר מתחתיה על המים הפראיים האלה ויפים ומגרים כ"כ, אח"כ
התבוננה ביריב, חיכה אליו לאות הסכמה והם קפצו! השניה הזאת עד
שהם הגיעו למים הייתה כ"כ ארוכה, רוית הרגישה שהלב שלה נשאר
איי שם על הסולם בעוד היא קופת למים... איזה פחד! ואז, היא
נגעה במים ומעצמת הקפיצה נכנסה עמוק עמוק פנימה, והרגישה שהיא
בחיים, התבוננה למעלה וראתה את הבועות עולות מעלה מעלה במים
העכורים. ואז, בתנועות ידיים גדולות ורחבות שחתה למעלה, מה
שלקח זמן בגלל העומק שהייתה בו. הקור התחיל להציף את גופה
הרטוב והיא שחתה לאט לאט ובקושי לסלעים שממול. אחריה בא יריב.
איזו חוויה מהממת זו הייתה... כמה זמן לקח לו לשכנע אותה
לקפוץ... הם התנשפו יחד והתחבקו וקפאו מקור באמצע יום חמסין...
ואז, הוא הכניס יד לכיסו והוציא שקית ניילון רטובה רטובה
ובתנועות ידיים רועדות פתח אותה והוציא קופסא מקטיפה והגיש
לרוית. בפנים כמובן הייתה טבעת מדהימה וההמשך ידוע... זה היה
היום המאושר בחייה...
היום הגרוע בחייה היה שבוע לאחר מכן כשיריב נסע לבקר חבר
בירושלים, היא שמעה שהיה פיגוע בחדשות ומאוד דאגה וניסתה
להתקשר אליו אבל הוא לא ענה. היא הרגיעה את עצמה שהיא סתם
דואגת ושכלום בטח לא קרה ליריב שלה, אבל הדאגה ניקרה בליבה.
היא ניגשה להכין לעצמה כוס קפה כדי להרגע, ישבה ליד השולחן
וחיממה בו את ידיה. לפתע צילצל הטלפון, זו הייתה שירה, אחותו
של יריב, קולה נשמע כאילו היא מתאפקת שלא לבכות ואמרה לרוית:
"את יושבת?" רוית ידעה, היא לא הייתה צריכה יותר מצמד המילים
האלה כדי לדעת שאין טעם לחייה, כדי לשנוא כל שניה ושניה מהחיים
האלה! כדי לשנוא את הדבר הזה שנקרא רגש, דבר שכבל אותה כ"כ
והכאיב לה כ"כ. השנאה הציפה את ליבה וכבשה את הכל ולא נותר עוד
שמץ של אהבה בקרבה... רק שנאה ומרירות...
אחרי חודש, כשלרוית נמאס כבר לבכות, היא צפתה בציפור הזאת
שפרחה לה אל מחוץ לחלונה, וקינאה בחופש שלה כ"כ. אבל בעצם, גם
רוית יכלה לקבל חופש שכזה. כל מה שהפריד בינה לבין החופש הזה
הוא חלון, החלון אל החופש.
"אני באה, יריב..."
אמרה, ופרחה לה אל החופש הנצחי שלה, ללא כאב וללא רגשות...