הים בלילה שונה. אי אפשר לראות את קו האופק. השמים מתמזגים עם
צבעם של המים. שחור, הכל שחור.
כך היו חיי באותה שנה - שחורים, אפלים, הרגשתי כאילו אלוהים
יצא לחופשה ומינה במקומו את השטן שיעשה ככל העולה על רוחו בבני
האנוש ואחת המטרות שלהן נתן שימת לב מיוחדת הייתה אני.
לא נורא, ניסיתי לנחם את עצמי, כל אחד עובר תקופות חושך בחייו
עליהם צריך הוא לתת דין וחשבון לעצמו ולסביבה. זה הזמן לחסל
חשבונות. זה הזמן לטהר את האויר ולנשום אויר חדש, שרק אוכל
לחשוב בצורה צלולה יותר וכך אוכל להמשיך הלאה ולפתוח דף חדש.
אני חייבת לשים את הסיפור הזה מאחורי, לשכוח כאילו לא היה ואז
אוכל, אולי, יום אחד לבקש סליחה ולחנון את נשמתי מהמעשה הנורא
שביצעתי.
לא הייתה ברירה בידי. ההבטחות שהבטיח התפוגגו כבר יום למחרת
כמו המילים הקשות שהוטחו בפני ולא הייתה (לטענתו) כל כוונה רעה
מאחוריהן. "אלו רק מילים", נהג לומר. "הכל משתנה, הכל דינמי,
מה שאמרנו אתמול יכול לקבל משמעות שונה לחלוטין ביום שאחרי.
יום אחד אתה אוכל דבש ולמחרת מרורים. אלו הם החיים."
אם אלו הם החיים איתך, אני לא רוצה להיות חלק מהם, חשבתי פעמים
רבות ולא העזתי להעלות מילים אלו על דל שפתי.
היאוש החל לחלחל בתוכי והייתי מוצאת עצמי נבלעת בתוך מחשבותי
שכבר זמן מה איבדו כוון מוגדר ושייטו להן בתוך ראשי כאילו
ביקשו להוציאני מדעתי עד שתאבד צלילות מחשבתי לגמרי.
אולי אבדה? עתה לאחר מעשה אני מוצאת עצמי בוהה באפילה. כל כך
שחור שמרגישה אני עוורת.
המעשה נעשה ועתה נותרו רק הרהורים. הרהורים שלאחר מעשה...
אלוהים העניש אותי באהבתי העזה אליו. כה עזה עד שלא הבחנתי
בפרטים הקטנים, בהשפלות שהכפישו את רגשותי הטהורים כלפיו, בכאב
שחדר עמוק לליבי והפך עצמו להרגל.
נמאס לי להתרגל למצבים מסוג זה. נמאסה עלי המרטיריות המאוסה
הזו, אמרתי לעצמי שוב ושוב, אך תמיד מצאתי עצמי חוזרת
לזרועותיו במין כניעות וחולשה שהשתלטו עלי כמו סרטן שמתפשט
לאיטו בגוף.
האהבה עימו הרגה אותי ואני נאלצתי להרוג אותו. מודה באשמה!
רצחתי אותו מתוך אותה תחושה של אהבה שמימית שקיבלה גוון עכור
והקהתה את חושי.
עשיתי לשנינו טובה גדולה. אולי נפגש בעולם הבא וננסה שוב, שהרי
נאמר: "אין חכם כבעל ניסיון"...
הורדתי את עצמי לשפל המדרגה והפרתי את הדיברה החמורה מבין עשרת
הדיברות: "לא תרצח!"
בין לילה הפכתי ממר הייד למר ג'קיל כאשר שתיתי משיקוי הזעם
ונתתי ידי במחול השדים שדפק בראשי, השתלט על יצריי ולבסוף גרם
לי לצעוד את מצעד המוות.
איך יכולתי להרוג את אהוב ליבי? אולי חבויים בי סממנים
אובססיביים של מחלה נפשית ממארת? היתכן כי איבדתי את שפיות
דעתי לחלוטין?
אך מי באמת יכול לשפוט מהי שפיות דעת? הקונצנזוס החברתי שמהול
בצביעות ושקרים, חוסר הכנות והריקנות בה חיים רוב בני האדם
מלווה בסוג הגרוע ביותר של כניעות? כניעות מול החיים ומול אותם
אנשים שעימם עלינו להתעמת באמת?
כאשר גבר אומר לאישה: "אני אוהב אותך בכל ליבי", האם ליבו באמת
מתכוון לכך? אולי תשוקה היא יצר הרע אחרי הכל? אולי תשוקה
מעוררת בחלקנו אגרסיות בלתי נשלטות שפורצות החוצה בלהט הדברים
והופכות את תחושת הפורקן לתאווה הצמאה לדם?
ומהי התלהטות יצרים אם לא תשוקה בלתי מרוסנת בסופו של דבר?
המחשבות התערבבו להן בד בבד עם רגשותי. הרי לא הפסקתי לאהוב
אותו גם לאחר המעשה. אפילו הרגשתי שאם היה בכוחי, הייתי מחזירה
אותו לחיים רק... אחרת. אחרת ממה שהיה, אהבה מסוג אחר.
נקיה, טהורה, אמיתית. ללא ליכלוכים שאפשר להדבק מהם ולהרגיש
מטונפת עד שאינך יכולה לסבול אף את עצמך בתוך הסיטואציה.
הרצון היחיד שקיים בך הוא: להתנקות!
להתנקות ולנקות את הזוהמה שנדבקה בך וכמובן, לטהר את המזהם
עצמו.
לא תארתי לעצמי כי ניתן להגיע לדרגת ליכלוך כה גבוהה ובניסיוני
להטהר נדבקתי שוב בנגיף.
הבנתי! בשעה שהנני כותבת מילים אלו מסקנתי היחידה והברורה היא
כי לבני האדם כולם אותו נגיף בסיסי בגופם שעימו הם נולדים
ואותו הם נושאים במהלך חייהם עד המוות.
אם הנגיף לא הורג אותך, הוא בהחלט מחשל אותך וזה כבר תלוי
במערכת החיסונית של הנשמה.
נשמתי נחלשה והתחזקה לה באותו רגע ממש שהתקבלה הפקודה מהמוח.
החולשה מכבדת את בעליה עד אותו רגע בו היא משתקת את האדם ועושה
בו כרצונה. באותו רגע ממש הרגשתי חזקה. חזקה מספיק בכדי לעמוד
כנגד הנגיף שכמעט והרג אותי. מצאתי עצמי פועלת באופן מודע
לחלוטין, בצורה קיצונית אך מכוונת, כאשר לנגד עיני עומדת
האפשרות היחידה: חוסר ברירה!
זה או אני או הוא! אין יותר יחד, אין יותר שותפות, אין עתיד,
אין הווה והעבר כואב מדי בכדי לזכור.
הזכרון היחיד שנשאר הוא גופה שמונחת תחת האדמה וגם היא תירקב
ותעלם אט אט עד שלא יוותר דבר חוץ מאותה הרגשה, הרגשת אשם
מהולה בכאב עז צבוע בשחור.
כשם שבלעה אותו האדמה, כך נבלעה אהבתי בחשיכה...