הולכת לה ברחוב. נערה כבת 16. נערה פגועה. אבודה.

אם רק הייתי יכולה לספר לך איך אני מרגישה עכשיו. אחרי רגעים
כל כך ארוכים וממושכים של שתיקה. אני זוכרת הכל. כל פרט. אתה
זוכר את הריקוד ההוא שלנו? אני אזכור את השיר שהתנגן ברגע הזה
לעד. אני מבטיחה לך אהוב. נכון שהאהבה הסתיימה, אבל לא
הזיכרונות. לא כל הרגעים שחווינו יחד והם נחרטו אצלי עמוק בלב.
סגירת הדלת הזו היא קצת יותר מלהיפרד, היא קצת יותר מלומר
להתראות, או במקרה הזה, שלום.

היא פונה בפנייה הקרובה, אל הבית של האהוב שלה. בפעם האחרונה
שהייתה שם הכל היה הרבה יותר כואב.

אני יורדת ברחוב שלך. רואה את כולם. את השכנים, את הבתים
ואפילו את הכלב שצחקנו עליו פעם ביחד שהוא לא הכי חכם בעולם.
אני רואה את העץ שלנו, העץ שמתחתיו יושב הספסל עליו בילינו כל
כך הרבה רגעים יפים. רגעים אינטימיים. החיוך הראשון, הנשיקה
הראשונה, הנגיעה הראשונה. אני אוהבת אותך. תמיד אוהב. אם רק
היית יכול לדעת איך אני מרגישה עכשיו. הייתי עושה הכל כדי
שתחזור לכאן, לתת לי חיבוק אחרון. לפני הסוף.
זה לא קצת מצחיק איך אנחנו הולכים ביחד כל כך הרבה זמן ופתאום
אתה פונה לכיוון אחר? לבד?
פתאום הדברים שונים. אנחנו מתמודדים כל אחד בעולם שלו עם
הדברים הקשים ביותר. לבד. כמו פעם, לפני שהכרתי אותך.

היא מתיישבת על הספסל ובוכה. היא מסתכלת לשמיים בתקווה.

הרבה דברים לא הספקתי לומר לך. אולי הייתי צריכה להראות לך עד
כמה אתה חשוב לי. אז אולי זה לא היה מסתיים ככה. החלומות שלי
אף פעם לא התגשמו. כנראה שזה המצב גם הפעם. כנראה שזה הסוף
באמת. אין טעם לתקוות, אין טעם לחלומות או לשאיפות. אני רואה
את הכחול שבשמיים ובוכה. זה כל מה שאני עושה כל היום. איך זה
שכולם מקבלים את הכל חוץ ממני? איך זה הגיוני שדבר כזה מופשט
כמו שמיים, לקח ממני את הדבר היקר לי מכל?

היא קמה והולכת לה בהמשך הרחוב, לכיוון ביתה. נערה כבת 16.
נערה פגועה. אבודה בתוך מחשבות.