הסיפור הבא בדוי ולא מציאותי כמו המחבר.
פואנטה? מצטער נגמר, יש רק עקרונות .בשקל. או לפי התעריף שספק
האינטרנט גובה ממכם בהתחברות לאינטרנט.

שלום,
אני שסי, אם קראתם את שירי או סיפורי הקודמים, אז אני מניח
שהבנתם שאני בן-אדם די רקוב.
אני לא בחרתי להיות כזה. כלומר, אם החברים שלי לא היו מהסוג של
"אמרתי לך"  אז לא הייתי שופך את הקרביים שלי כאן, לפניכם. דרך
אגב, אין פה טיפטיפה של רחמים עצמיים, אני פשוט אוהב לשתף את
כולם בהכל.

הייתי רוצה לספר לכם על ערב אחד בחיי, ערב יום שישי.
זה היה ערב מאוד סוער וגשום, והמפה הסינופטית לא היתה אופטימית
בכלל. אבל מאחר שבכל יום אני עובד ואין לי כמעט זמן לבלות
החלטתי לצאת.
מאחר שכל חברי היו מעוכים על הספה כמו פרלמנט לייט על רצפה של
מעלית במוסד גמילה ומאחר שחברתי נפרדה ממני לא מזמן אז לא
נשארו לי הרבה ברירות אלא לצאת לבד.
התלבשתי קז'ואל, סידרתי ת'פוני והכנתי פק"ל כיסים שכלל ארנק,
סיגריות וג'וינט בגודל של שלט של ווידאו. ומאחר שאני כזה קצת
חסר סבלנות, את השלט של הווידאו הורדתי לפני היציאה.
ומאחר שלקחתי על עצמי את תפקיד דוד הליקופטר, אני יכול להגיד
שכאן מתחיל הסיפור האמיתי חברים.

שיעול קל דפיקות המגף וקולות שכניי המבצעים את מצוות פרו ורבו
(דיסטורשן?) ליוו אותי למעלית.
זו לא הפעם הראשונה ולא המליון ובטח לא האחרונה שאני יוצא
לבד.
לבד. רק לאחרונה הבנתי שלא משנה כמה חברים יהיו לך, כמה
ידידות, חברות, דודים, פסיכיאטרים ומוסכניקים, תמיד תהיה לבד.
אתה תמיד תצטרך להתמודד עם המחשבות והרגשות שלך, להסיק את
המסקנות ולאכול את החרא שהן מניבות. כולם יכולים לומר לך,
אמרתי לך!, למה עשית ככה? לא! כן!מה נשמע?, אבל אתה זה שתהיה
בסוף, עם עצמך (מיטה?), מתחבט במחשבות כמו
המכוניות המתנגשות בלונה-פארק, שדרך אגב תמיד חשבתי שמכוניות
מתנגשות די משתוות לאורגיית ויכוחים אחת גדולה.
ישנם שני סוגים של נהגים בארץ, הנהג הישראלי, שמהרגע שהוא עולה
על ההגה הוא חושב שאלוהים רכוב על ברק רודף אחריו, חותך ומושך
ויורק מקלל ויורה. והנהג התל-אביבי, הדגם היותר משודרג של הנהג
הישראלי, אלא שבדגם הזה הוא גם סנוב, אם תשאל אותו איך מגיעים
לטשרניחובסקי הוא יגיד לך שהוא לא יודע, או שבכלל הוא מרמאללה
(יא אללה) או שסתם יתעלם ממך כמו חלום בהקיץ.
אני שייך לנהג הישראלי תודה לאל.
אז הגעתי. רחוב הלבבות השבורים, רחוב הנשמות השיכורות, הידוע
גם בשמו המקורי, אלנבי.
חניתי ללא הפרעה להפתעתי הגמורה. דרך אגב, יש לי שיא בעיריית
תל-אביב בגרירת רכבים. הם פתחו חניון על שמי מרוב הקנסות
ששילמתי להם.
התחלתי לצעוד לכיוון הפאב הקרוב. לצעוד? אני ממש דילגתי כמו
סינדרלה עם ציפורן חודרנית (שיסתכלו), נכנסתי לפאב , התישבתי
על הבאר כמובן ולבשתי ארשת פנים כמו כל אחד שבא לפאב לבד
להראות לכולם כמה שהוא מתייסר במחשבותיו וליבו.
פעמיים סטוליצ'ניה (על גחלים) בלי קרח החליקו לגרוני כמו ביצה
לתוך המחבת (אני צריך להמחץ בין ירכיה של אישה הלילה).
הסתכלתם פעם על אדם שיושב לבד? ממש הבטתם לתוכו? אם תשימו לב,
הוא יעשן בשרשרת, ישחק קצת עם הכוס, יסתכל פעם ימינה, פעם
שמאלה לראות אם איזה סוויטהארט מביטה, ואז ילגום עוד לגימה
ויכנס למצב של Repeat. אני הבנתי שאני כזה רק שאחד כזה נכנס
לבאר והתיישב מולי. ממש להסתכל לתוך שלולית מחורבנת.
לפתע זה הגיח. כמו רכבת לתחנה, כמו חתך בגילוח, כמו בעיטה
לביצים. המחשבה עליה.
(למה הנשר הדפוק הזה חייב להגיע דווקא שאני מצליח להוציא את
הציפור מהכלוב?) אני חושב ותמיד חשבתי שבני אדם נועדו לסבול.
לפחות בעולם הזה. לדוגמא:
אתה מאוהב: אתה סובל מקנאה וחרדת נטישה.
אתה לבד: אתה פשוט סובל כי אתה בודד.
אתה עשיר: אתה סובל כי אתה מאבד את הערך לדברים הקטנים, הכל בא
והולך בקלות.
אתה עני: אתה סובל כי אין לך כסף.
אתה חכם: אתה סובל כי אתה יודע יותר מדי, אתה סותר את עצמך
ומסתבך במחשבות שלך ונהייה במאי לסרטים של עצמך.
אתה מטומטם: אתה סובל כי אתה תמיד מנסה להיות יותר חכם
מהאחרים. לא תמיד אתה מצליח וכן תמיד אתה נשאר עם סימני שאלה
במקום אישונים ופה פעור כמו חור בשמיים.

אני חושב, שהיה הרבה יותר טוב אם לבני אדם היתה את האפשרות
לשכוח דברים שהם רוצים לשכוח. לפחות אני. לפעמים זה מפתיע עד
הלם טוטאלי כמה שדבר כזה לא אמין, לא כנה ולא הגיוני כמו
זיכרון יכול לגרום לאדם לאבד את השפיות. (אם היתה לי אמא הייתי
מתקשר אליה עכשיו להגיד לה שאני אוהב אותה ושתכין לי פירה עם
כבד עוף, אני מגיע!). חוץ מזיכרונות ובטן מלאה בגזים מה כבר
נשאר לנו בסוף? אני מעדיף לוותר על הזיכרונות ולהשאר עם הגזים
והשטויות. לא נעים אבל יותר מתאים מהזכרונות.
הזיכרון שלי בכל זאת, גורם לי לכאוב. זיכרון מהאהבה האחרונה
שלי. מהאישה המדהימה ביותר שהכרתי בחיי. אבל זה כבר סיפור
אחר.


אתם בטח חושבים, הנה בן-אדם שלא היה לו מספיק לגו בילדותו, או
שסתם מישהו שקיבל קצת כוח להראות לעולם איך הוא מרגיש. את
האמת, לגו אף פעם לא היה לי, אבל אני חושב שאין שום דבר רע בכך
שבני אדם מביעים את עצמם, בכל דרך, בכל צורה, על כל מחשבה. אני
אוהב להקשיב. אבל יותר מכך אני אוהב ריאקציות. אני ממש מעריץ
של תגובות של אנשים. זה מלמד אותך כל-כך הרבה על בני אדם. בכלל
אני מכיר הרבה אנשים שתמיד רוצים ללמוד ולדעת עוד עוד על הטבע
ופיסיקה, חשמל וביולוגיה ומחשבים בזמן שהם לא מבינים את הדבר
העיקרי שמהלך על פני העולם הזה. אנחנו. אני חושב שאם אנשים היו
מנסים לחשוב יותר על מה שחושב הצד השני, שמתעמת מולם, ומנסים
להבין אות , העולם הזה היה נראה הרבה יותר יפה. (מכוניות
מתנגשות.).הרי לא סתם ניתנה לנו הבינה הזו. זה כמו שיתנו לך
קמח מקולקל שלא תופח.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את החיים. כמו כולם אני אוהב רק
את החלק עם הסוכר, את החלק הקשה בלי הריבה אני מעדיף לזרוק.
אבל החלק הזה הוא בלתי נפרד מהחיים, כמה שתנסה לעבוד על עצמך,
לשכנע את הנפש שלך שאתה מאושר, חביבי אתה טועה.
אדם מאושר הוא לא אדם שיש לו כסף, אהבה, חברים, זיונים,
פסיכולוגים, ומשפחה. אדם מאושר זה אדם, שיכול להסתדר בלי
הדברים האלה ולהרגיש שלם.
פסיכופת אבל מאושר.

זה אני. הדבר היחידי שאני יכול לאחל לכם הוא,שתגשימו את
החלומות שלכם, כי חלומות מטבעם להישכח ולהיבלע בשגרה ובתפיסת ה
"עוד מעט",
חברים החיים קצרים וגם ככה הם רצים רק פעם אחת בכיוון אחד.
תודה רבה לכם,שביליתם איתי את הערב הזה לבינתיים ,
המשך הערב ,תחילת הסוף יגיע בקרוב .

סוף פרק א