הבן אדם הכי מאושר שאי פעם הכרתי היה סבא שלי.
תמיד היה לו חיוך על הפנים, תמיד היה מאושר, תמיד היה לו מילה
טובה להגיד, תמיד היה זוכר את הימי הולדת ותמיד תמיד היה מביא
לנו משהו שהוא היה מגיע לביקור.
כן... אלה היו ימים...
ואני כל כך מתגעגעת לימים ההם.
הוא היה בנאדם מיוחד.
לא היו הרבה אנשים כמוהו.
אם הוא היה יכול- גם את החיים שלו הוא היה נותן בשביל המשפחה.
אני מעריצה אותו.
שהייתי רואה אותו, הוא היה מחייך, נותן לי נשיקה וחיבוק. היה
לי טוב, הרגשתי הכי בטוחה בעולם כי זה סבא. סבא'לה שלי.
בחיים שלי לא ראיתי בנאדם יותר נחוש ממנו לעבוד, כן... גם בגיל
80 הוא עבד, כל בוקר היה מגיע לעבודה - גם כשעבד כמנקה הוא
התגאה בזה כי הוא הרוויח את זה בכבוד. ככה אהבתי אותו. אני גאה
במה שעשה ותרם לעולם. אהבתי איך שבלי לשאול הוא ידע מה אני
צריכה וכמה אני צריכה, גם אם זה היה סתם משהו חומרי. אבל היה
לו את הכסף והוא נהנה לקנות לנו דברים, הוא נהנה לראות אותנו
מאושרים. תמיד רצה לראות את כולנו עם חיוך. אפילו כשפגשנו אותו
באזכרה של סבתא הוא היה שמח לראות אותנו, היה לו את החיוך הגאה
שאומר - אלה הנכדים שלי! אני אוהב אותם! בא ומחבק אותנו הכי
חזק בחיבוק הכי אוהב שהוא יכול לתת.
כשהיה מגיע אלינו לביקור בשבת הוא לא היה יכול לשבת - כמה
שיותר לעמוד, כמה שיותר לטייל וכמה שיותר לזוז - הוא היה מאמין
בעקשנות, ותזוזה. לא הייתי רואה אותו יושב. מזל שהיו לנו
ארוחות משותפות שמחייבות אותו לשבת, אחרת גם להן הוא לא היה
מתאמץ לשבת. אהה כן, הוא היה יושב במכונית שהיינו מחזירים אותו
הביתה או שנסענו אייתו לטיול קצר במושבה כאן, גם את הכלבה שלנו
הוא אהב, בעצם... את כל הכלבים שהיו לנו כאן. עם כולם הוא שיחק
והשתעשע הוא היה צוחק את הצחוק המתגלגל הזה שסחף את כולם
איתו... לפעמים גם היה יוצא לחצר ומזמזם סתם כמה שירים ישנים
שהוא מכיר באידיש.
סבא גם אהב את העולם ורצה לראות כמה שיותר ממנו.
הוא באמת עשה את זה.
הוא חרש את אירופה ולאחרונה גם הספיק לחרוש את אוסטרליה.
סבא היה אחד שחסין לכל, ככה אני האמנתי, אני באמת לא זוכרת
אותו חולה בשפעת או משהו בסגנון הזה. הוא תמיד היה בריא, שמח
ומאושר. כן! אני רוצה לזכור אותו כמאושר, כי אני חייבת לו את
זה! אני חייבת לו לפחות את הזיכרון כסבא'לה נפלא וכבן אדם חזק
ומיוחד במינו.
כשהייתי קטנה, וכן עד לפני שנה באמת האמנתי ששום דבר לא יקרה
לו-הוא היה בנאדם אלוהי בשבילי. לא יכולתי לחשוב אחרת, גם לא
רציתי.
מי חשב על - מה נעשה בלעדיו?! איך אפשר להמשיך את החיים בלי בן
אדם כזה בעולם? זה לא נשמע לי הגיוני אז העדפתי לחשוב על דברים
אחרים.
אבל אם אני רוצה או לא, קרה לו משהו. ולא, זה לא היה שפעת.
קרה לו דבר איום. פתאום הסבא הנמרץ שלי, זה שלא יכל לשבת אפילו
לא לרגע אחד, זה שאהב לחרוש את העולם ולחייך כמה שיותר, עכשיו
שוכב בבית חולים ללא יכולת לזוז ונמצא בין החיים למוות. הדבר
היחיד שמחזיק אותו בחיים זה הלב החזק שלו. הוא רזה נורא. הוא
ממש הצטמק לי. כאילו הוא לאט לאט נעלם לי. ואני לא מוכנה
וכמובן שלא רוצה להבין. אבל כל ביקור שלי אצלו בבית החולים זה
כמו סטירה מצלצלת. הכל נראה לי כמו סיוט, חלום בהלות. אני באמת
לא מאחלת לו דבר כזה! בנאדם כמוהו צריך למות בכבוד!
סבא'לה שלי עכשיו מושפל. תקוע בכיסא גלגלים, בוכה ללא הפסקה.
סבא המאושר שלי מת מזמן, יחד עם המחלה שלו נולד סבא חדש. ואני
לא אומרת סתם נולד...