שיח' מונשמוטי
אחרי ביקורים המוניים וספונטניים בכותל המערבי בתום מלחמת ששת
הימים, ביקורים שאף תלמידי כיתות ב' השתתפו, בעת קיבלו תוך טכס
חגיגי את הספר הראשון של התורה, החלטתי להרחיב את הידע על
ירושלים. במסגרת הוראה של ידיעת הארץ, המשכתי בלימוד הנושא
ברגליים. הנושא שקראתי לו:"מסביב לחומות ירושלים" תכננתי סיור
בהר ציון, ביקור בקבר דוד, גיא בן הינום, ברכת הנחשים, עיר דוד
(עופל), נחל קדרון, הר זיתים ואחר כך ללמוד על קברי קדמונים
וכשהתנ"ך בידי להתחיל ב"יד אבשלום", להמשיך במערת יהושפט,
מערת-גניזה, קבר בני חיזיר, קבר זכריה וכן הלאה.  
רק נכנסנו לאזור הרי יהודה ורציתי לפתוח בהרצאה על המבנה
המורפולוגי של הרי יהודה ולעבור לחלק הביטחוני של ההרים
הסוגרים קרוב קרוב משני הצדדים על רכב הנכנס בתוכם, סיפור על
באב אל ואד והמשוריינים המונחים בצידי הדרך, כשהמורה האחראית
על הבנות ניגשה אלי והודיעה לי:
"מנהל, יש כאן בעיה, תלמידה אחת צריכה באופן דחוף 'פיפי'!"
"וזה לא יכול לחכות, עד שנמצא שירותים?"  
"לאן שאנחנו נוסעים, אני מסופקת ששם יש שירותים וחוץ מזה
הבינותי, שזה דחוף והיא לא יכולה עוד לעצור."
דפקתי לשפירא, נהג המשאית הוותיק וקראתי לו"
"שפירא, תעצור את המכונית במקום שיש כמה עצים ושאפשר לרדת!"
"עוד כמה קילומטרים ואנחנו נכנסים לירושלים ושם בטח נמצא טחנת
בנזין, שיש בה שירותים."
"שפירא, זאת תלמידה וזה דחוף לה, ואם לא תעצור יהיה כאן אסון
ויגידו, שאני לא בן אדם."
"בסדר, בסדר, הנה "תל האילמים". יש שם צמחייה טבעית. אני אפנה
לצד הדרך ואתה ועדה רדו ותסמנו למכוניות, שיאטו, כי יש כאן
תלמידים."
מיד ששפירא עצר, קמה התלמידה במהירות ואז פנו אל המורה עוד כמה
בנות, שהחליטו לנצל את ההזדמנות. כאן התעורר גם הבנים:
"מנהל, זה לא 'פר', הבנות יורדות "לאסוף פרחים" ואנחנו צריכים
להתאפק!"
"בסדר, מי מכם צריך דחוף. אני רואה שהמורה עדה הפנתה את הבנות
לצד השמאלי ומשגיחה על הבנות, אז מי שצריך ירד, יפנה ימינה, אך
כשתשמעו את המשרוקית רוצו מיד אל המכונית!"
"תודה, מנהל. מיד נחזור!"
עמדתי בצד הכביש ואותתי למכוניות הבאות, שיאטו וצעקתי בלי הרף:
"זהירות! "תלמידים!" לפתע נשמעו קריאות מבוהלות של הבנים
מהתל:
"מנהל, יש כאן ערבי, שרץ אלינו עם מקל בידו. הוא צועק משה
בערבית והוא כועס."
מסרתי במהירות לשפירא, שישב בתא את השמירה על המכונית והיושבים
בה ועליתי במהירות על תל. הערבי המשיך לצעוק וכאשר ראה אותי
קרא בעברית:
"מורה!"
ניגשתי אליו ובקול תקיף שאלתי אותו בעברית של "מנצחי ששת
הימים", מבלי לנסות לגמגם ערבית, שידעתי:
"מה העניינים, חבר? מדוע אתה מבהיל את תלמידי?"
"אני לא מבהיל, כאן בהרים, שלא רואים בן אדם, אני רגיל לצעוק.
אתה מורה?"
"כן ומה אתה עושה כאן? האם אתה עובד בשביל "שומרי יערות"
"שומרי יערות"? אלה הם אויבים שלי. אני רועה צאן וכשהם רואים
אותי, הם מיד מוצאים 'פיסטולה' (אקדח) ומגרשים אותי, והם
טוענים שכבשים שלי, שמנקות את העשבים, אוכלים את האורנים, שהם
גבוהים מהם. וחוץ מזה היער הזה הוא לא שלהם ואללה כשברא את
העולם זרע כאן זרעים של כל מיני עצים. אבל חוץ מזה, ההר הזה
קדוש למוסלמים והוא לא בית שימוש."
"קודם כל זה לא הר, אלא תל ומה הוא קדוש למוסלמים? יש כאן קבר
של קדוש?"
"לא קבר, זה המקום שהקדוש מונשמוטי נח עליו בדרך לאל אקצא
ומכאן ראה את חומות "אל קודס."('קדושה', ירושלים בערבית).
ומי זה היה מונשמוטי זה שעל שמו נקרא התל. ובכלל זה לא שם
ערבי. ערבים בדרך כלל קוראים לעצמם או אבן (בן) של פלוני
אלמוני או אבו (אב של..)"
"אתה מורה, אבל אתה טועה. זה שם, כמו ברגוטי, עזתי, בירוטי
ועוד וחוץ מזה קשורה בו אגדה, ששמעתי אותה מאבא שלי והוא מסבא.
אנחנו פה מאות שנים, עוד לפני הטורקים."
כששמעתי את המלה 'אגדה', שכחתי לרגע את תפקידי ואת משימתי וכן
שסביבי ניצבו תלמידים ותלמידות, שאף הם היו סקרנים לשמוע אגדה
מפי רועה ערבי, המדבר עברית, במקום ההרצאה בתוך המכונית.
"אם אתה יכול לספר לי את האגדה, אבל בלי תוספות, אהיה מוכן
לשמוע אותך"
"אינני יודע, אם מותר לי לספר לאיש לא מוסלמי את הסיפור על
מונשמוטי, אבל אם תשלם לי עשרה שקלים, ישמעו גם תלמידים שלך
אגדה מעניינת."
"אני לא חרון אל רשיד, ואם האגדה תהיה מעניינת, אתן לך אולי
ארבעה או חמישה שקלים."
"טוב. מה אעשה אתך? אז רק למען מונשמוטי הקדוש, על מנת שתדעו
איזה אנשים גדולים הוציא העם שלנו, אספר לך בעד כמה גרושים,
שאתה מציע לי. אם כן שיח' מונשמוטי היה ידוע בכל הארץ, שביום
שישי, אף על פי שחי בכפר רחוק מאוד מירושלים,היה מתפלל באל
אקצה. כדי להגיע בזמן לתפילה ולשמוע את הדרשה של המטיף הגדול,
היה יוצא לדרך בערב יום חמישי, מיד אחרי שהשמש שקעה. הוא צעד
בדרך המוליכה בין ההרים, לילה שלם, כשבלבו שמחה, שהוא מקיים
מצווה חשובה להתפלל במסגד העתיק ושום חיות בר, היוצאות בלילה
ושודדי הדרך לא הבהילו אותו.
לפנות בוקר, בדיוק כמו שעון, היה מגיע להר הזה, עולה עליו, נח,
כשהוא אוכל פיתה יבשה עם כמה זיתים וכשקרני השמש נגעו לראש
ההר, טיפס אליו במהירות,
דחף הצידה את ענפי הסבך וכשהגיע למשטח הנקי מכל צמחייה, קרא
בשמחה: "אללה אכבר!", כי לפני עיניו נתגלו חומות העיר הקדושה,
הטובלת באור זהב של השמש. עכשיו אם תואילו, לכו אחרי, עד שנגיע
לראש ההר."
הוא התקדם בקפיצות גדולות מעלה מעלה ואחריו, כמהופנטים סללנו
לנו את הדרך למעלה, עד שהגענו לראש התל. הוא פתח במהירות כמה
שיחים;
"ועתה הסתכל יא מועלם החכם ואתם התלמידים, שזכיתם לראות, מה
שראה השיח' הקדוש מונשמוטי!" קרא בנימת הניצחון.
"יא! רואים את חומות ירושלים, את המסגד ושם למטה הכותל המערבי!
איזה יופי!"
"עכשיו אתם מביטים בעיני השיח' הקדוש. וכשלא היה מסוגל עוד
לצעוד עד למסגד, היה רק עולה לראש התל הקדוש ולפעמים התנדבו
מעריצים שלו ונשאו אותו באלונקה אל ראש ההר, עד שנרדם לנצח, אך
בטרם הלך ציווה: "אל נא תקברו אותי על ההר הזה, שהוא קדוש
בעצמו. רוצה אני לשכב בין בני עמי, בכפרי."
"כשהיהודים במלחמת 'השואה' כבשו את הכפר שלו והקימו על
חורבותיו 'קומפנייה (קיבוץ, בערבית), נעלם גם קברו ואיש, כמו
נבי מוסא, לא יודע היכן הוא קבור. אבל שמו של הקדוש "שיח'
מונשמוטי" יישאר, כל עוד ההר יישאר, ההר הקדוש בדרך לעירנו
הקדושה. זהו הסיפור ששמעתי מאבי והוא מסבי ועתה גם אתם שמעתם
את קורותיו ועיניכם ראו בעיני השיח' הקדוש. אז מה דעתך, יא
מועלם?"
מבלי להשיב לו הוצאתי מכיסי עשרה שקלים והושטתי לו:
"שוקרן יא עמי" (תודה ידידי) ובפנותי לחבורה, שבינתיים גדלה,
כי השמועה הגיעה ליושבי המכונית, ששם על התל, הרועה המוזר מספר
אגדה ועוד בלשון עברית, מיהרו למעלה, קראתי בקול, שאותו כיבדו
מיד: "לרדת למכונית, בזהירות, בלי בלגן, רגליכם דורכות במקום
קדוש".
מיד אחרי שהתיישבו במקומותיהם על הספסל קראתי למורה עדה:
"עברי לאורך שורת הבנות ותספרי אותן ואני אעבור אל הבנים"
לאחר שספרנו את מספר היושבים ושאלתי בקול מבודח: "מי חסר,
שיודיע לי מיד!" ציוויתי על שפירא:" קדימה שפירא. הפסדנו אמנם
הרצאה על הרי יהודה, אבל זכינו באגדה יפה, שבלי כל ספק המציא
אותה בשעות בדידות הרועה הערבי, כדי להגדיל על ידי תיירים
מזדמנים שם את תקציבו הדל. ובכל זאת, הייתי משלם עוד עשרה שקל,
כדי לדעת מי היה שיח' זה מונשמוטי, מה פירוש שמו המוזר ומה
הקשר בין שמו והשם העברי " תל האילמים".
"אני בעצמי שאלתי פעם את וילנאי מה המקור של השם "תל אילמים",
הגיב שפירא,"אבל הוא ענה לי תשובה מוזרה: "תאמין לי, המצאתי
הרבה אגדות ואף פרסמתי אותן בספר רציני, בו אספתי לפי מקורות
את כל אגדות ארץ ישראל, אבל את האגדה על "תל האילמים" לא אני
המצאתי ולא אוכל להוסיף אף מילה להצהרה זאת, אבל יש אמרה עברית
עתיקה: "יגעת ומצאת".
"אני מבטיח לך" עניתי לו, "אהפוך כל אבן וכשאגלה את המקור ואת
הקשר, תהיה ראשון, שישמע, כדי שתוכל לספר לאנשים, שיסעו אתך
וישאלו אותך, מדוע נקרא תל זה בדרך לירושלים: "תל האילמים".

תל האילמים
מיד אחרי שנחתי אחרי סיור לאורך חומות ירושלים, ניגשתי לפיצוח
ה'קוד', המסתתר בשמו של השיח' המסתורי ובלי כל ספק פרי דמיונו
של רועה הצאן. חזרתי כמה פעמים על השם 'מונשמוטי', לאט
ובכוונה, פירקתי אותו לחלקים: 'מונש' -'מוטי' וכבר כעבור זמן
קצר הוצאתי ממנו מלה לטינית מעוותת: 'מונס, מונטיס', שפירושה
'הר' ומופיע בשמות מקומות רבים, בוודאי ידועים גם לכם: מון
בלאנק (ההר הלבן), הגבוה ביותר באירופה, מונטה קרלו, הידועה
מבתי קאזינו שלה, מונטה נגרו (ההר השחור), מדינה ומחוז
ביוגוסלאוויה, מונטה וידאו ("רואה הר) ועוד ועוד. אם כן מצאתי
את החלק הראשון של תל האילמים. לאחר שהחלק הראשון מקורו היה
לטיני ולא ערבי, המשכתי לחפש ב'מוטי' את המקור הלטיני. יש!!
המלה 'מוטי' היא מספר הרבים של 'מוטוס' הלטיני ופירושה, נכון!
'אילם'. ובעקבות הלטינית מצאתי 'חיזוק' במלה האנגלית 'מיוט',
שפירושה (צדקתם!) אילם, דומם. אם כן יחד "תל האילמים".
אי לכך נצחוני על השם 'הערבי' כביכול לא קידם אותי במאומה
בפענוח מקור השם. אחרי שוילנאי מחבר "אגדות ארץ ישראל" לא
הזכיר את השם הזה ולא ספרי אגדות קדומים, נאלצתי להזדקק
ל'גניזה' שלי. מאז שבאתי ארצה, תוך שאיפה לחבר פעם אוסף אגדות
עבריות מימי התנ"ך ועד היום (מעין מיתולוגיה עברית) גזרתי מכל
עיתון, העתקתי מכל דבר מודפס שישוב איזה מרוחק, פרסם בשעוונית
לתפארת מקומו והעיקר, כל סבתא ישראלית, שמוכנה הייתה לספר
וחיפשה איש, שתהיה לו סבלנות לשמוע, רשמתי את דבריה ודחפתי הכל
לתיק, שטפח משנה לשנה, למען היום, שבו אוכל להשיב את הכלואים
לאור היום ולהביא להנאת הקוראים הצעירים, שלא התעניינו באופן
מיוחד בעבר עמם, החבוי בתוך האגדה.
אם כן הצצתי ל'גניזה' שלי ובאות האחרונה מצאתי את השם: "תל
האילמים" (בית כנסת האילמים), ראה: 'הרקליוס'. לומר את האמת,
לא נעשיתי יותר חכם מהערה זאת. יכולתי לחפש ב"האנציקלופדיה
העברית" (כרך החמישה עשר),אך הייתי בטוח שהאנציקלופדיה השואפת
מטבעה לתמצות הערכים, לא תספר לי אגדות ובפרט על הרקליוס.
הריני מעיר את תשומת לבכם, כדי שלא תטעו, כי לא מדובר כאן
בהרקולס, גיבור מפורסם, הממלא דפים שלמים במיתולוגיה היוונית,
אלא בקיסר רומי האחרון, שנכנע קודם לפרסים ואחר כך למוסלמים,
כשיצאו ממדבר ערב, להפיץ את תורתו של נביאם ("דת מחמד-סיף").
אף כי לא הייתי בטוח, דפדפתי בתיק שלי באות 'ה' ולשמחתי מצאתי
דף צהוב עם כתמים חומים, בלי התחלה ובלי סוף ועליו רשום בכתב
ידי בעיפרון (!): הרקליוס ותל האילמים. נצמדתי אליו, כמו התועה
במדבר למעין נובע ובעזרת האנציקלופדיה והדף הקרוע בעזרת ידע
שלי (השנה יראה אור ספרי הגדול, בעל שני כרכים: "תולדות
היהודים בארץ ישראל") והרבה דמיון, השלמתי את האגדה העברית,
שתקרב אצל תלמידים שלי את הרצון ללמוד את קורות עמנו בארץ
ישראל.
ועתה, אחרי ההקדמה הארוכה וכבדה - נתחיל:
בימי הרקליוס קיסר ביזנטיון, מ-610 עד 641 הגיע דיכוי הדת
היהודית לשיא. לא מעט גרמו לכך הנזירים, שהתרכזו במערות במדבר
ועתה ראו משימה קדושה להתעלל ביהודים, שנקראו "רוצחי אל". לא
פלא, שכאשר הפרסים, שבדרך כלל לא התפרסמו כעם שואף מלחמה,
הכריזו מלחמה על הרקליוס, היו היהודים הראשונים, שהצטרפו
לשורות הצבא הפרסי, שימשו מורי דרך, מסרו מבצרים, שבהם היוו
רוב, על מנת לנקום באויבים שלהם. בפרט הצטיינו לוחמי הגליל,
שאברהם איש טבריה עשיר צייד אותם בנשק וכל דבר הנחוץ ללחימה.
אחרי מפלתו של הרקליוס,מסרו הפרסים ליהודים שלטון על ירושלים,
שנמשך שנתיים או שלוש שנים. תושבי ירושלים, כדי לא לפגוע באורח
החיים של העיר הקדושה, השלימו עם שלטון היהודים, אך הנזירים
הסיתו את הצעירים, שהתמרדו וגירשו את המשמרות היהודים. הפרסים,
שקבעו את היהודים כמושלים, פלשו שוב לירושלים ונקמו במורדים על
ידי הגליית בעלי מקצוע לפרס ואילו את חסרי מקצוע והנזירים
השאירו לבעיר, לטיפולם של היהודים. היהודים שילמו לנוצרים
במטבע שלהם. מאות נוצרים וביניהם הנזירים רוכזו בבריכת הנחשים
ונעמדו לפני בחירה: לקבל את הדת היהודית או מוות. מאות הומתו
בו במקום. אחרי זמן מה הקים הרקליוס צבא חדש ואחרי נצחונו על
המלך הפרסי יצא שוב לכיבוש ארץ ישראל. כאן נאלץ היה לעבור דרך
הגליל שהיה מיושב רוב יהודי ומזוין. לפי כך בא במגע עם מנהיגם
אברהם, איש טבריה ואחרי שנשבע בכתב, שלא יתנכל עוד ליהודים,
המשיך בדרכו לירושלים. כאשר שמעו הנזירים על שבועתו של הרקליוס
וסיפרו לו מה עוללו לנוצרים היהודים, שחררו אותו מהשבועה
והקיסר שנכנע לקנאותם של חוגי הכמורה, פתח בסדרת גזירות
האכזריות ביותר נגד היהודים פרסם פקודה, שאסרה על היהודים את
הישיבה בירושלים ואף עלייה למקומות המקודשים. וכדי שהיהודים לא
יתגנבו לעיר הקודש, העמיד בדרך משמרות, שיעצרו כל הולכי רגל
בדרך לירושלים ויחקרו אותם היטב, שמא ישנם ביניהם יהודים.
אי לכך לא הייתה הפקודה ברורה למפקד המשמר והוא פנה הישר
להרקליוס:
"כבוד הקיסר, שומרים שלי שמים לב בשבע עיניים, שלא יתגנב ברנש
כלשהו, בעל זקן ופיאות וכותונת לבנה עם ציצים ארוכים מעל הבגד,
אך לא כולם מלובשים בבגד מוזר זה ועשרות הדומים לנו, עוברים
בצעדים חופשיים ובוטים, כי לא נאה לשומר להיטפל באחד משלנו.
אולי תואיל להסביר לנו, איך בביטחון נזהה יהודי, מבלי לפגוע
בנוצרי כשר?"
"פשוט", ענה לו הרקליוס, "אם אינך בטוח, אז תשאל את העובר על
ידך: "רגע, ידידי, תגיד לי בבקשה, האם אתה יהודי?"
"ואם הוא ישקר ויענה לי: "מה פתאום, אין לי שום קשר עם העדה
הארורה הזאת?"
"יהודי לעולם לא יתבטא על יהודים, שהם "עדה ארורה" ונוסף לכך
לא יכחיש את שייכותו לדת שלו, אף אם זה יעלה בחייו".
"נאמנים עלי דבריך הוד מלכותו, מעכשיו אעשה כדבריך".
יום ראשון אחרי השיחה עם הרקליוס עבר בשקט, על אף שירה רמה
שנשמעה בהתקרב למקום, שבו ניצבו שני שומרים וחניתותיהם מוכנות
לעצור את המתגרים בכוח הרומי. תהלוכה ארוכה, שבידיהם כפות
דקלים, התקדמה למחסום כשההולכים שרים בהתלהבות: "אנו הולכים
לירושלים, אשר נמצאת בשמים,
מהירדן הקדוש שתינו מים.."
ומיד אחרי תהלוכה הראשונה צעדה תהלוכה חדשה, שקולותיה גברו על
הראשונה:
"מריה הקדושה, נוסי רחוק ושמרי על התינוק הקדוש והמתוק,כי
הורדוס הרשע, בטרם יתפגר, גזירות עלינו גוזר".
כאן לא היה מה לשאול, השומרים שרצו מהאוהל, הצטרפו לשירה
ונפנפו באהדה לחוגגים שהזכירו להם את השירים, ששרו בימי
ילדותם. לא היה כל ספק, מי הם ההולכים לירושלים.
אך כבר למחרת בטרם עלות השחר, השתנה הנוף האנושי ושומר, שסגר
את המעבר לשני אנשים מוזרים, נאלץ היה לכוון אל חזם את הנשק,
כדי לעצור אותם.
"עמוד! מיד או אני אעשה אתכם ככברה!" הזדעק בקול מאיים.
השניים, שצעדו במרץ, לא שמו לב לקריאתו והתקדמו.
"עמוד אמרתי לכם" קרא שוב השומר וכיוון את החנית הארוכה לאחד
מהצועדים ואז עבר על ידו השני.
"בריוס!" קרא לחברו, "בוא הנה, הברנש הפיקח הזה עושה את עצמו
חרש ובדעתו להתקדם לעיר האסורה. כוון על חזהו את החנית שלך
ואני אלמד לקח את הראשון..ככה, חכמים שכמוכם ועכשיו תענו לי
מיד לשאלה, אבל בלי התחכמויות.
"טו אס יודאו?" (אתה יהודי?, רומית). הנשאל הסתכל בעיני
הרומאי, כאילו היה אוויר.
"מה אתך, יוסטוס, מה אתה מבזבז את זמנך על השפה האצילה שלנו?
אולי תפנה אליו, כמו קיקרו לקאטאלינה: "עד מתי עוד תבליג
סבלנות שלנו?" האם לא עלה על דעתך, שמטומטם הזה יודע רק את שפת
הצוענים שלו."
"מה לעשות, כל ימי חיי למדתי להילחם, נפצעתי, צוינתי לשבח, ולא
היה לי זמן ללמוד את שפת הברברים האלה."
"חכה, תרשה לי לדבר אליו והוא מיד יענה לנו. "אתה (הוא הצביע
באצבע על הנשאל) יהודי?"
דממה. אבל כנראה נמאס לנשאל התחקיר, כשהחנית לוחצת על בטנו
והוא פרץ לפתע באין סוף תנועות, כשההצבעה על השפתיים והאוזניים
חוזרת לעתים קרובות, כאילו רצה לנגיד:
"האם אינך רואה מטומטם שכמוך, שאני אילם וגם חרש?"
"הי" קרא יוסטוס," הוא מצטלב, גם השני, אבל לא כמו שצריך. יתכן
שהוא בן אחת מעשרות כתות, שפיצלו את הדת הנכונה."
"סלח לי חבר, הוא לא שייך לשום כת. כפי שהבינותי הוא פשוט אילם
וגם חרש. כך לכל הפחות אני מבין, אבל בינתיים איננו מתקדמים
בנושא, אם הוא יהודי או לא. הו, ישו מתוק, הנה באים שוב שניים.
עצרו, אתם או אני אהיה נאלץ לדקור אתכם! ואתם" הוא פנה לזוג
הראשון, "שבו כאן על הסלע הזה, עד שיבוא המפקד להחליף אותנו
ושהוא יחליט מה לעשות אתכם. אתם מבינים, מפקד, גדול מאתנו,
כזה"
כנראה שהוא אמר משהו מצחיק, כי השניים תפסו חלוק קטן והצביעו
על מצחו כשהם ממחישים, איך הוא לפתע נופל. אין זאת, כי השומר
החליט להביא את גלית, הגיבור הגדול וחזק מהם והם לא היססו
להמחיש לו, איך דוד הקטן, הפיל בחלוק את גלית. הם חזרו על
ההצגה כמה פעמים, עד שיוסטוס קרא בתדהמה:
"ישו מתוק! הרי הם חושבים, שאתה תביא את גלית, שלעג לדתם והם
המחישו לך, איך דוד הקטן חיסל אותו בחלוק. מעניין. ועכשיו,
אתם: "ווס יודאי? אתם יהודים? ענו, כן או לא?לפי מבט שלהם,
הייתי נשבע שאף הם אילמים וחרשים!"
עודו מדבר ובאופק נראו שניים, שצעדו במהירות על הדרך המוליכה
לירושלים ואחריהם צעד איש בעל מקל ארוך, שאותו אחז בחזקה חברו,
שהלך אחריו.
"יזוס מריה, רק זה חסר לנו לחבורת אילמים וחרשים, עיוור! איך
אמו, לא השליכה אותו מיד, אחרי שמצאה את המומים שלו לגלי
הירדן? הוא היה מיד מוטבל והופך לנוצרי כשר ונשמתו הייתה עולה
מיד לשמים, ששם היו מלאכים, בעלי סבלנות מטפלים בו. אני רואה
שאין לזה סוף. אולי כינוס מיוחד של בעלי מום ודווקא בירושלים.
מזל, שהשחר מתחיל לעלות ומיד יחליף אותנו המפקד והוא שיקבע, מה
לעשות עם אילמים אלה, שאין אנו יודעים בני איזו דת הם?"
עתה ישבו על אבני ירושלים עשרה אילמים. לפתע בראש התל, שלרגליו
ישבו, הופיעה קצת מבוישת, אך מבשרת התפתחות, קרן השמש, שלאט
לאט עלתה לראש התל. באותו הרגע, כאילו כוח עליון הרים את
הראשון בחבורה והוא פנה, כשפניו מביעות סבל, לבאריוס והצביע
בביישנות על המקום במכנסיים, שאיש לא מגלה אותו בפומבי: "מה
לך, מסכן שלי, כן, אני מבין, יש לך צורך להוציא את מי רגליך.
למה שלא תגיד, כמו כל אדם "פישארה!" טוב, עלה על התל ותשקה אחד
העצים ומיד תחזור." המבקש הרים את ידו למצחו, בתנועה מזרחית
והחל להתרחק. מיד קמו בעקבותיו תשעה אילמים ואף העיור, הצביע
בעצבנות על המפשעה שלו."
"ממש, כמו חיות, שעושות את צורכיהן בגלוי, בלי כל בושה. אחד,
בא לו להשתין ומיד מתעוררים כל חבריו. נו, לכו ותבצעו את הטכס
יחד, אולי אתם מתפללים ככה. שמעתי על מנהג כזה אצל הפיניקים,
אך מיד כשאקרא לכם, תחזרו. הוי ישו, כמעט ששכחתי שהם אילמים
וחרשים. טוב, לכו. אין פחד שמהתל תברחו!"
העשרה שהיוו עתה מניין מושלם לתפילה, עלו במהירות על התל, עד
שהגיעו למשטח, שממנו נראה עתה, כמו מוקף בהילה זהובה הר הבית,
בכל הדרו.
הראשון פתח בתפילה "מזמור לאסף" ומיד בעקבותיו פתחו היתר
כשקולם מורם במילות התפילה, כדי להמחיש לשליטים שעמדו למטה,
שאין גופם, אף אם מעונה ומאוים על ידי מאות חניתות, ניתק מהלב
וכל עוד הם ניצבים מול הר הבית הקדוש, יש תקווה לעם, שיבוא עוד
יום, בו יחזירו לארצם את החירות.
מיד, אחרי שהגיעה מראש התל התפילה, שנאמרה בקול רם, נרעדו שני
השומרים
וגם השומרים, שישנו בתוך האוהלים יצאו תוך בהלה. מה קרה. אין
זאת, כי האילמים, בעזרת כישופים, שביצעו בראש התל, החזירו
לעצמם את הקול ואף אוזניהם שמעו.
"תפסיקו מיד, ארורים שכמוכם," הזדעק יוסטוס, אך המתפללים למעלה
גברו על קריאתו בתפילה לירושלים, עד שגמרו אותה. מיד אחר כך
ירדו בשורה אחת שקטים, דוממים, התיישבו על האבנים תוך ציפייה
למפקד, שיקבע את גורלם.
"נו גמרתם כבר לשפוך את מי רגליים שלכם והוקל עליכם. אני רואה,
שאפילו קולכם חזר אליכם. נו, אז אולי תענו לי עכשיו, מי אתם.
יהודים, נוצרים כשרים, שנדרו נדר, לשתוק מלבד תפילה, שהיא לא
נשמעה כנוצרית, פרסים, עובדי אש, המתפללים לשמש. נו, אז מה
תשובתכם?"
מה נדהם, כשהמתפללים בקול רם, הביטו עליו בלי כל הבעה, כאילו
היה אוויר
וכשצעק בקול רם לתוך אוזניהם, הסבירו לו בתנועות ידיים מהירות,
שהם פשוט אילמים וחרשים וכל מה ששמע היה פרי דמיונו. מיד אחר
כך פתחו ביניהם בשיחת תנועות ערה, כשעיני באריוס ויוסטוס
עוקבות אחריהם בהשתוממות.
"ממש, לא יאומן, ראה איך הם משוחחים בידיהם, לו סיפר לי מישהו
אחר, שהם מסוגלים להוציא מגרונם קול, הייתי יורק עליו."
"נו, איך עבר עליכם הלילה?", נשמע לפתע קולו של מפקדם, שהגיע
להחליף את המשמרות," שוב תהלוכות? הו, את מי רואות עיני? את
המניין הקדוש. עשרה יהודים. תשעה אילמים וחרשים ועוד אחד
עיוור. נכון? אכן קשה מאוד להתגבר על תרמיתם של היהודים,
המחקים יותר טוב משחקנים שלנו את האילמים, אחרי שלמדו בצורה
מושלמת את שפת האילמים. גם אני כשבפעם הראשונה שמעתי את תפילתם
הרמה מראש התל, הייתי בטוח, שקרה כאן נס או שמא כישוף. שכחתי
לגמרי להגיד לכם, בטרם התחלתם לשמור על המעבר לירושלים, לרגלי
התל הזה, ששמו הוא מפורסם בין כל המשרתים בסביבה זו כ"תל של
האילמים". שחרר אותם ותשלח אותם בחזרה לדרך, שממנה באו. שלום
עליכם!"
יוסטוס הרים אותם בעזרת החנית והצביע את הכיוון חזרה למקום,
שממנו באו. הם קמו תוך דממה מוחלטת ומלבד העיוור, שצעד בעקבות
האילם באחזו במקלו, צעדו בתור ארוך, השומר על המרחק ונעלמו
מעיני החיילים הנדהמים, מבלי להוציא הגה מפיהם.
"ממש אילמים", השתכנע אף המפקד, "כשהמראה המסתורי מראש התל חסר
להם, אבל הם תמיד מצליחים להערים עלינו, עולים לתל, כדי לשאוב
ממנו אומץ לבוז לחניתות שלנו ואז גובר קולם בתפילה למה שהיה
פעם מקדש על כל פקודות שלנו. וברגעים כאלה אי אפשר לעצור אותם,
כי הם רואים שם, ככה מספרים, את אלוהים שלהם, שלא עזב אף לרגע
את המקום המואר בקרני השמש העולה."