אני חייבת, עבור עצמי, לספר את המאורעות, כפי שאני ראיתים. וגם
אם אין אדם הקשוב לסיפורי, או מאמין לו, הריהו שריר וקיים
עבורי. מציאותי, כמו כל אבן, הפוצעת את רגלי במסע הארוך כל כך,
הממושך עד אין קץ.

ואולי יש קץ. אולי ייסורי יפוגו כאשר ילדתי, אהובתי, ליה
תימצא. אני חייבת לספר על המקום שבו הכול החל.

זוהי בקתה. אני יכולה להעיד שהיא עתיקה. העץ החמים של הרצפה
שחוק כל כך, שאפשר ללכת בבית, ולהתחיל לצייר תבניות לולייניות,
בדמיון, על פני כל המבנה המוצק. כך גם כל הכלים. אני לא יודעת
עד היום איזו יד אהובה ליטפה בראשונה את החומר של כלי החרסית
העדינה. אבל אני יכולה להעיד, שהסטים של כל הכלים שלמים. לא
חסרה אפילו צלוחית לתה, ואלו עדינות מאוד, שבריריות כקליפת
ביצה. שקופות שאף אנשים קצרי ראייה יכולים להביט דרכה אל מה
שמעבר. כן, זהו בית ילדותי. אימי, וסבתי וכל אדם במשפחתנו, דר
בה בזמנו.

כל הצאצאים היו בנות, "קללה" כפי שהקניט אותי מאהבי הצעיר.
ולכן, שם המשפחה המקורי אבד לנו. אין לנו מקור או היסטוריה. כל
מה שיש זו הבקתה  המבודדת בין העצים. שמדי פעם באו לבקר את
אימי נשים מן הכפר לעצה, או תרופה. זה היה עולמי. הבקתה.

אה, ועוד דבר. כל הנשים שראיתי בתמונות המשפחה, היו נמוכות,
וכהות. ולא משנה מי היה האבא, גם אם היה בהיר, ושיערו כעין
הזהב הדהה, הילדה לא הייתה נצבעת בשיער בגון פשתה. אלא שחור.
סיפרו עלינו בכפר שאנחנו פיות, או אולי מכשפות רעות. ולכן,
הפסקתי עם זה. אימי נפטרה בגיל מאוד מבוגר (כמה שזה עזר
למלהגים השוטים, בסיפורי הפיות שלהם!) ואני לבד, נותרתי לקבור
את גופתה, באדמה הקרה. היו אלו ימים קשים, החורף היה קר
במיוחד, ואימא לא הספיקה למלא את מלאי העצים, והירקות בגינה
כמשו מן הקור.... אני חוששת שאני לא מסוגלת לדון בכך. לא עתה
ולא לעולם, מה שהיה בחורף ההוא, נותר באדמה.

באותו יום, כאשר האצבעות החיוורות מן הקור, ניסו לנבור באדמת
השלג הקשה, ראיתי מישהו בין העצים. "עוד אחד מהעממים העתיקים.
הרי לי פיות! אני מתחילה לחשוב כמו אימי! ואיזו תועלת צמחה לה
מזאת! אדמה קרה." נשמתי עמוקות והסרתי קצוות שיער מרדנית מפני.
אז שמעתי רחש. גבר צעיר ובהיר בא בלי מילה נוספת, הביט בעיני
ונטל, בנחישות אך בעדינות את האת המעוקמת שבידי, וביעילות ובלי
טיפת זיעה, חפר. לפי ידיו ידעתי שהוא אדם שעובד קשה. ידיים
מיובלות ונוקשות, ממאמץ פיסי. ואילו אני כמו בורה, מביטה בו
בתמיהה, בעוד השלג מתחיל לרדת, כמו העולם רוצה לנסוך יהלומים
על מלכתו החדשה! הוא נראה בוגר ממני אולי בשנה או שנתיים,
ומכיוון שהיה ברור שאינו רוצה לקשור שיחה, הלכתי לביתי להכין
תה חם.

ואז, בדיוק כאשר, הקומקום היה שפוט על התנור, חשתי משהו חם ולח
על פני. אני בוכה. לא יתכן, לא בכיתי מאז גיל חמש לערך! אני
שחשבתי את עצמי כחכמה וכי הותרתי כל סמל של יגון מאחור, בוכה,
כאילו העולם תם, והכוכבים המנופצים, הם אלו שיורדים מן השמיים,
ולא פתותי שלג בתולי. ואז, חשתי בו. בהתחלה ניחשתי שאלו צעדיו
אשר אני שומעת מפתח הדלת, אבל הייתי עמוקה ביגוני. הוא חיבק
אותי, חזק. חשתי את שריריו מעבר למעילו, ושכבות הצמר. אט אט
חשתי את חומו עובר בי. ממלא אותי ומנחם אותי. הוא, כן אותו. בו
התאהבתי. זה שאמר כה הרבה מבלי להוציא מילה אחת משפתיו. נישאנו
כמובן. השיחה הראשונה שלנו הייתה זמן קצר לאחר מכן. הסתבר שהוא
טירסטן הצעיר מהחווה שנמצאת קרוב אלינו, מהגבול הצפוני. הוא
צפה בי משחקת, עוד מזמן ילדות.

סיפור האהבה עם טריסטן הסתיים במהרה. בסופת שלגים עזה אחת, העץ
שהוא חטב נפל בזווית הלא נכונה, והוא מת מפצעיו חודש לאחר
הטיפול שלי בו. אני לא יודעת למה לא בכיתי. הוא היה העונג
היחיד בחיי שנותר אחרי שאימי וסבתי מתו. אולי אני יכולה לומר,
שהאהבה שלי עזה ממוות, וכי המוות של טריסטן לא שינה דבר. אחרי
שאמות, אצטרף אליו, ואילו אהבתי אליו נשאה פרי. בטני החלה
תופחת, בחודש גסיסתו. הוא ידע שהוא מותיר אחריו צאצא. זה הרבה
יותר ממה שאנשים השיגו בימים שבהם אני כותבת את זה.

הייתי רחוקה. כה רחוקה מעולם האנושי, מהזמן האנושי. אני רואה
את השיבה שנזרקה בשיערי. אבל אין לי מושג כמה זמן אני נמצאת
כאן, בחצר האונסילית,  והזמן כאן לא עובר בקצב שהוא עובר בעולם
האנושי. אני מאשימה את עצמי באובדן ליה, רק בגלל שידעתי,
וסירבתי להאמין. רציתי חיים מאושרים עבורה, בלי כל הכשפים של
משפחתי, אותם ראיתי כנאלחים. חשבתי ששכחתי, את כל מה שאימא
לימדה אותי.

אבל דברים שלומדים בדם, לא שוכחים. לא בחיים הללו, ולא באחרים.
אז אני שואלת את עצמי, מתי בחרתי להיזכר, בתחילה, את קסמי?
בהתחלה היה נדמה לי, שזה ביום שבו איבדתי את אימי. ניסיתי
לתפוס כל שבריר נוכחות, מן הקטן ביותר, כדי להבין את המהות
שלה. עד הרגע האחרון הייתה היא תמירה ונאה, עוטה בגדים צבועים
זעפרן, אותם למדתי להכיר מאז ילדותי. אני זוכרת, את אלו שבאו
אליה למרחוק. בתחילה הייתה שולחת אותי לחדרי, אבל בגילאים
מבוגרים יותר, הותירה לי לשמוע, כי אני זו שתחליף אותה.

הייתה אחת, שנעשתה חברתה של אימי. כל יום שבת, היא הגיעה במאמץ
רב. מאוד אהבתי את הבגדים של הגבירה. לאחר מכן, נסתבר שזו
הייתה השליטה, האלמנה שגרה בטירה. היא מאוד העריכה את אימי.
לאחר מכן, נסתבר, שאימי נתנה לבעלה און, וכוח, כאשר גסס. ומן
און זה, ילדה הגבירה ילד בריא. הילד הזה היום שליט הכפר
שבגבולו המערבי אני חיה. עד יום מותה ממש, הגבירה דידרה, שמה,
הייתה באה כל יום שבת. וכאשר אימי נפטרה, היא שלחה סל מלא
מטבעות ודברים חיוניים. היא נתנה לי גם את השטח הלא רצוי ביער,
השטח של הבקתה, ובכתב יד מסודר וזוויתי כתבה, "החוב נפרע".

אבל לא זאת הסיבה שנזכרתי בכשפים ביום מותה של אימי. פעם, כאשר
בכיתי והתגעגעתי לאבי (אשר מת בהיותי צעירה מאוד) אימי לקחה
ענפי טקסוס, ויצרה מהם מניפה. מן העשן שבטקסוס הקלוע, נוצרה
דמות. דמות ערטילאית, כן, אבל ברורה. זה היה אבי. אין טעות
בהנחה הזו. הוא דיבר איתי, אבל בקצרה, כי אימא החלה להזיע
ולהחוויר. פה למדתי את לקח הכישוף הראשון שלי "כל דבר הנלקח,
צריך להחזירו למקומו." כדי שאבא שוב יתקיים בעולם, אימי נתנה
מעט מכוח החיים שלה. מתנה שאני אפילו לא מתחילה להעריך. עד
היום אני חוששת. רציתי, התאוויתי, להחזיר לחיים את זו שאבדה.
ובקבורת בעלי, את זה שאבד. אבל ידעתי, שהם אינם חפצים בפרידה
מעין זו. יש להותיר את המתים במקומם. ויש להותיר את כוח חיי
ברשותי. הייתי בהריון, וכל לחש, אשר יעסוק במוות, עלול לפגוע
בעובר. (ידעתי שזו ילדה.) ולכן בעלי יוותר במקומו. יחכה עד אשר
אצטרף אליו, במחשכים.

לא יכולתי לסבול את המחשבה שמישהי תיגע בי ולכן את הלידה עברתי
לבד. שתיתי עסיס של גפן אדומה, אשר מקל על עוויות הצירים. מה
שהפליא אותי, זה לא שהלידה הייתה קלה וחסרת כאבים כמעט (כל
הלידות היו קלות במשפחתי) אלא שמצאתי שיח גפן אדומה פורח
בסתיו, שזהו צמח שפורח אך ורק באביב! בתחילה לא ייחסתי לכך
חשיבות. צירוף מקרים. הרי עד אז לא פגשתי בפיות עדיין. לא
ידעתי, בשם האלה, לא ידעתי!

עברו שנתיים. אלו היו השנתיים המאושרות של חיי. במידה מסוימת
נוכחתי שהאמנתי שאחרי מותו של טריסטן, לא אוכל להיות מאושרת עד
מותי שלי. אבל הילדה הקטנה שלי, הלכה, צחקה, והייתה שבעה
ומאושרת. אני מכרתי בשווקים מעט ירקות וצמחי מרפא אשר גדלו
בגני. היה די והותר עבורי ועבור ליה שלי, שנחיה מאושרת בלי
לדעת מה נמצא בין העצים. בלי לגעת באלונים העתיקים ולהרגיש
בכוחם מפעם. לא חיי עצים, אלא חיים של ממש. חיים של תנועה,
ואהבה, ושימחה.

"אימא, מי אלו?" השקפתי לכיוון העצים. בתחילה לא ראיתי דבר. רק
עצי אלון עתיקים, שצמחי דבקון לבן נלחמו על כל מקום בגזעם.
ולרגלם, שיחי עוזרר קוצניים, אשר בוודאי כבר נשאו פרי מן החורף
שעבר. אבל לאחר מכן, מתאר עדין של קווים עדינים לבנבנים,
ושקופים כמעה, יצר אותם. אלו הפיות. "ליה תיכנסי לבית." היא
עיוותה את פניה בעצבנות "למה?" העברתי את מבטי אליה. "אל תשאלי
שאלות ילדה. אין זה הזמן הראוי. רוצי לבית, ואני אכין לך עוגת
דבש להערב." היא קפצה בשמחה, ורצה לבית. לא הבטתי לעברה, אם כי
חיכיתי לרעש המוכר היטב של הדלת הנטרקת.

אספתי את שמלתי סביבי, והלכתי לעברם במלכותיות. "אתם, בני
הפיות, עלפים. מה אתם עושים רחוק כה מן החצר? אתם אמורים להיות
במרחק בטוח מבני האדם! המלכה שלכם תכעס להחריד!" הפיות התרוצצו
סביבה, ונעמדו מולי. אחד אמר " אנחנו פה במצוותה. שום דבר לא
קורה מלבד רוצה" הסרתי אחד מהם שדבק בשיערי, ויצר ממנו נדנדה
מאולתרת. "ומדוע שמלכת הפיות תתעניין בי?" שאלתי את זה שאחזתי
בידי, אחרי שהוסר משערי. "כי את שומרת היער הזה. את מדמה שלה.
כל הדורות שלכן, שמרתם עם היער, ועל הסודות המעטים של הקסם
שהפקדנו בידי האדם..." "וגם זה יותר מידי" אמר אחר.
" ואנחנו אמורים לברר שאת שומרת על היער בעזרת כשפים כפי שאת
אמורה לעשות." אחת ריחפה מול פני ונטלה מידי את זה שהחזקתי. "
את נתת לחוטבי עצים לגדוע עצי אלון עתיקים" "וגם.." הוסיף אחר
" שני עצים גססו ומתו בגלל שלא צוירה עליהם רונת ריפוי
מתאימה." כעס רתח בדמי. "וויתרתי על כל זאת! אני רוצה חיים
רגילים. של בני אנוש. עד עתה לא ידעתי שאני מדם הפיות, למרות,
שכן, זה יסביר דברים מספר, אבל זה לא נותן לאיש או פיה, טובה
רעה או יהיה טבעה אשר יהיה לשלוט בחיי!"
הייתה דומיה. כל גוף קטן וכהה הביט בי בתמיהה. וכמעט יכולתי
לקרוא את מחשבותיהם. מי יזרוק כוח שכזה? מי ייתן את הידע והכוח
כולו רק כדי לחיות כמו "ריביל" - בן אנוש בשפתם. הם דנו בשפתם
במהירות, לפני שהספקתי לתרגם, ואז הם אמרו פה אחד. "נחזור אליך
כשירח ישחיר. נבוא עם תשובת המלכה."

ומאז עברה שנה. ולא אני ולא ביתי ראינו אותם. לא התפלאתי כלל.
הפיות ידועות בשקריהן. אף אחד לא מצפה לאמת כפי שהיא מוצאת
ביטוי בעולם הפיות. ואז בגיל שלוש וחצי, ליה הפסיקה לדבר. לא
ידעתי למה. חשתי חסרת אונים. ולילה אחד חמתי חלום ביעותים. לא
יכולתי לזכור מה היה בו, אבל ישר הלכתי למיטה של ליה. היא
הייתה ריקה. ריקה מלבד פיסת עץ. ואז ידעתי. הם החליפו את
ילדתי! הכשפים של הפיות יצרו את דמותה של ליה, מקליפת עץ. אני
לא אתן לפיות לפגוע בליה שלי! אני אצא, ואני אחפש אותה! כן, זה
אומר לצאת אל העולם שמבעד לעצים, אבל זה לא משנה דבר. גם אם
אאלץ להתמודד עם החצר האונסילית כולה, ילדתי תוחזר אליי.

חתכתי את פשטידת הירק והבשר שהכנתי, למנות קצובות. מילאתי תיקי
בבשר מיובש ולחם. וקשרתי לחגורתי סכין. כמובן שלא שכחתי אדרת
פרווה עבורי ועבור הילדה, והכי חשוב, מספר משחות ושיקויים
שיעזרו לי בקשיי הדרך. נעלתי את המגפיים הכי חזקות שלי ויצאתי
החוצה. זה היה עדיין לילה. אבל לא חששתי. כבר לא היה לי ממה
לחשוש. בנחישות, שלא זיהיתי בעצמי, הלכתי לעבר העצים. ובדיוק
כאשר עברתי את עץ האלון המסמל את הגבול בין השטח המגורים לעולם
הרחב שמעבר לעצים, נפלתי. משהו הכשיל אותי. למזלי נפילתי נבלמה
על ידי שטיח של וכרכומים, על שורשי האלון. לקח לי זמן להחזיר
את נשימתי, ולבסוף הסתדרתי, ונעמדתי על האדמה. רועדת.

שמעתי קול, כמו קול של הפיות, אבל טבעי יותר, חלוש יותר. הקול
שייך לעולמי, ולא נלגם ככסף מהיר אשר עובר בין העולמות. "האם
את חפצה להיכנס למקום שאינו מקום? האם את חפצה להציל את זו שאת
חייה את מעריכה יותר משלך?" הקול הדהד מתחתי. וחוץ מערמת
כורכום לא היה דבר. "כן! אני רוצה לקבל את הכוח להציל את
ילדתי!"
"אם כן, אכלי מעט ממני. זה אני הכורכום שהכשילך, וזה שנותן
חכמה. כוח השמש זורם בעורקי, ואם תאכלי מצלקות פרחי, תוכלי
להבין את שפת הפרחים והחיות."
אכלתי ממנו. הכוח עיקצץ בלשוני. "ברוכה תהי, ילדת העולם והטבע.
ברוכה את לעולם שמעבר לעצים", אמר ולא יוסיף.

הלכתי בראש גבוה ביער. וחשתי את החיים רוחשים סביבי. העצים
הסתופפו סביבי והסבך העמיק. שמעתי רחש, ולא התפלאתי כי יער
הלילה מלא רחשים, חיות ורוח בין העלים. אבל הרחש הזה היה שונה,
זה היה רחש של צחוק. וכמטר מנצנץ השדונים שדיברו עימי לפני
חודש, הופיעו לפני שוב.
"הנה היא! המלכה מאוכזבת ממך, היא ציפתה שתגלי את החילופין
מוקדם יותר!" הם לעגו. "היא מצפה לבואך. כאמור. והיינו לוקחים
אותך ישר אליה" אחת צחקה, "אבל את עדיין לא יודעת שמרחב הוא רק
סיפור כמו השאר" ואז הם נעלמו. מהר לפני שהצלחתי למצמץ. קללות!
הם גנבו את הפיגיון שלי! באותו רגע זעמתי, וקיללתי נמרצות ולא
שמתי לב לעובדה הפשוטה שפיות אינן יכולות לשאת את מגע המתכת.
אחרי כמה צעדים גסים וחצי ריצה (בדיעבד ידעתי שזה טיפשי כי
הפיות יכלו להעלם כרצונן ולכול מקום שהוא) שמעתי קול נוסף. קול
שלא זיהיתי. הוא היה עמוק וגס. מאסתי בזה שלא הבחנתי בדבר
ביער, וגמרתי אומר שאנוח עד אור היום, לפני שאמשיך בדרכי.
ידעתי שאם לא פגעו בילדתי בימים הרבים שהיא הייתה ברשותם, שעה
נוספת לא תגרום לנזק נוסף. וזו אכן הייתה שעה, מכיוון שהאור
חדר כבר מבין הענפים. אבל לפני ההבנה המרעישה (אך מדכאת הזו)
הבטתי למטה. זה היה גמד. לא, לא מצנפת-אדומה-חיוך-שמן מסוג
הגמדים שאוהבים כה להנציח כקישוטי גינה אלא איש קטן וגרום
איברים, שלבש בגד שעשוי מעור ארנבת, לפי מה שיכולתי להבחין
במעט האור אשר חדר מבעד הענפים. "הי! הי! אמרתי!" הוא ירק
ברוגז על האדמה. "ילדה חצויה! הפלת משהו!" הוא דחף לידי ההמומה
סכין, והולך לדרכו.

באופן אינסטינקטיבי, דחפתי מבלי לחשוב את הסכין לחגורתי, כשאני
מנסה להתרכז לאיזה כיוון אלך, מכאן. ואז שמתי לבד לדבר מוזר,
תחושת הסכין כנגד גופי הייתה משונה למדי! זו אינה הסכין
שהשארתי מאחור! וכשבחנתי אותה גיליתי שסכין הכסף הייתה מחוטבת,
מלאכת מחשבת, ועל ניצבה, תבליט הבלוט וגרגר דבקון. חשדתי בדבר
מסוים.
הרמתי אבן מן הקרקעית האפלה ליד עץ המילה שלידי והחלתי שורטת
את הלהב. את הלהב בחנתי לאחר מכן. הוא היה חלק וללא שריטות או
פגם. מושלם. כמו שרק הגמדים יכולים ליצר. הדבר תפס אותי בהלם.
הגמדים מייצרים נשק או שכיות חמדה רק לעצמם ו... לאלים. אפילו
פיות היער, אינן ידן משגת נשק כה מפואר. אני זוכרת את הסיפור
על אל הרעם, שבידו פטיש קרב אשר הוכן בקורנס גמדי. הוא נקרא
המשמיד, כי לאחר שיצר רעם וברק וזרע הרס בעקבות נושאו, חזר
תמיד לידי האל.
ואילו אני קיבלתי פגיון. מתנה שלא תסולא בפז. יכולתי למכור את
כל הממלכה רק כדי לקבל עשירית מהזהב אשר אצטרך לשלם על סיכה
אשר תוכן על ידי גמדים. היער נתן לי נשק. נשק גמדי הוא היחיד
שיכול לפגוע בגוף הערטילאי של הפיות. אין לי זמן להרהר
בסיבותיו של הגמד. אני צריכה לנוח, ולהמשיך הלאה.

כשהתעוררתי ראשי דאב. ישנתי יותר ממנה שציפיתי. אבל לא הרבה
יותר, כי השמש לא שינתה את מיקומה בשמיים בצורה משמעותית. אני
ממשיכה הלאה. אני חשה בנוכחות מולי, עדינה, ולא מאיימת. ואני
ממשיכה לאט, בכיוון שאני רואה אותה. אני הולכת לי כמה שעות,
מולה. ככול שאני ממשיכה אני רואה את עצי היער משתנים. ולפיהם
אני יכולה לזהות שאני מעמיקה לתוך היער. ומידי פעם, כדי לעודד
אותי קצת, אני שומעת צליל ענוג, כמו היפה שבנבלים, או רואה
ניצוץ קרוב של כסף. ירוק כהה של אלונים משתנה לירוק בהיר של
עצי אשור ולגש, מילה ואילו שיחי החוזרר הקוצניים נעלמו כבר
בקצה היער. כאילו הקוצים אמרו להשאיר את הלא שייכים בחוץ. ולאט
לאט הניצוצות הכסופים נעשו תכופים יותר, והצלילים כמעט יכולתי
להרכיב מהם מנגינה שלמה, יפה ועדינה של נבל.

"לא! אתם מנסים לכשף אותי!" אני צועקת. מבינה את משמעות היופי
שלצידי. "אתם רוצים להקסים אותי באשליות אפלות כמו אותן אשליות
שהעלימו את ילדתי והשאירו קליפה חלולה במקומה!" אני מקללת
בשפתם "אולף פלין דיאל!" שיקח אתם החושך!
אני קופצת לכר הקרוב ביותר של פרחי פרע צהובים. זוכרת את שאימי
לימדה אותי, "פרע הצהוב, שנמעך לדם, יחסל כל לחש, פיות או
אדם". בו בעת אחזתי בפגיון שלי. אחזתי בפרחים הצהובים
והריחניים וזרקתי סביבי, ומרחתי עסיסם האדום על עיני. אשליות
אני כבר לא אראה! אף הניצוצות לא נעלמו, והמוסיקה לא פסקה.
חפנתי קומץ פרחים כדי לוודא שלא טעיתי בזיהוי. לא. זה הפרע.
חמישה עלעלים, עלה כותרת, ועסיס בגון השני. ואז הלכתי עמוק
יותר ליער, תוך כדי שאני אורזת את הפרחים בבד שקרעתי משרוולי.
אולי אזדקק להם אחר כך.

ואז מולי היה מחזה מופלא. אולי מחזה שאף אחד כבר לא זכה לראות
בימי חלדי, כי פגו הנסיכות מן העולם. חד קרן. כה לבן ומקרין,
עד כי הבדים הלבנים ביותר נראים כמוכתמים לצידו, כה טהור,
וקרנו הכסופה זרחה באור יקרות. עמדתי באלם, במשך דקה ארוכה. זו
הייתה נקבה, וידעתי שטוהר כזה (בהבדל מיופי שיכול להיות גם
טהור וגם טמא) לא אראה יותר בחיי. "גבירה", שמעתי בקול של אלפי
נבלים שהרוח מנגנת עליהם, "האם תחפצי שאשא אותך לחצר של
טאטינה, מלכת הפיות?", לרגע לא ידעתי מה לענות.
המראה היה יותר מידי והקול, עוד יותר. הסטתי את מבטי לשיח ורדי
בר, שפירותיו הבשלים שימשו להכנת משקה נגד פגעי חורף. "א- אני?
אני איני נסיכה, ואין לי תפוח מוכסף להאכילך". למרות שהבעת
פניה לא נשתנתה, כאילו כל היער חייך, כדי לבטא את רצון היצור
הלבן. "אבל גברתי, דמך הוא דם העממים העתיקים ביותר. את שארה
של המלכה. אין צורך בכוחות חד הקרן, או אף בכוח מן הטבע או
שמעל הטבע כדי לראות זאת. את נראית בדיוק כמוה. בדיוק רב."

"אשא אותך, דרך קצרה, למקום בקרבת הכס. אך יהיה עלייך לעבור
בשבילים העתיקים, כדי להגיע לשם. החוקים שאין לכופפם גורסים
שיצור שבא לבקר פעם ראשונה בכס המלוכה, צריך ללכת בשבילים
העתיקים."

"תעופה, כישוף או רכיבה אסורים. אז לקצה השבילים ארכיב אותך".

אני לא זוכרת את הנסיעה היטב. לא היו טפיפות של פרסות, ולא
אוכף, רק עור על עור, ושינה עמוקה. "עורי. עורי והקשיבי לי.
הגענו לקצה המלכות האנושית. את כעת על שבילי המלך לעיר הפיות.
המשיכי, מבורכת. ומי יתן שהירח של סלנה יזרח עליך תמיד."
אני זוכרת את הד המילים בראשי. אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, אך
כשקמתי הייתי רעננה ומאוששת. השבילים היו נוחים לרגלי. היער
עצמו היה עמום, ולא חשתי בחיכוך הדרך. המים היו מתוקים ונקוו
לתוך עלים גדולים. הפירות היו בשלים וללא פגם. ולאט אט התקרבתי
לדרך סלולה, אך שהבטתי אחורה, לא הייתה דרך. דרך מולי אבל לא
אחרי. לא התפלאתי במיוחד, תעלול זה היה נפוץ אצל הפיות. העצים
נעשו גבוהים יותר, ומלכותיים יותר, יד הזמן והאנוש לא פגעה
בהם, שרף לא נטף מענפים גדועים כפי שקורה בארץ האדם ואני הבנתי
שאני מתקרבת יותר ויותר לחצר האונסילית. לא ציפיתי לארמונות
שיש, ולפאר כפי שבני האנוש מצפים לו. העצים עצמם הם עמודי
הארמון, והיער ומרגלותיו הם ההיכלות ההדורים. תחושה מוזרה
קיננה בי. במצד אחד המקום מאוד זר, למרות שהוא נוגה לליבי,
ומצד שני חשתי כאילו חזרתי הביתה.

"אני מברכת אותך נערה" שמעתי קול צלול. הסתובבתי על צעדי, ולא
ראיתי דבר. צימצמתי את עיני, ולא ראיתי צורות בין העצים. "אני
כבר איני נערה, אני אם." היה רעש של צחוק צלול, מלכותי ונקי
משווא: "לעומת זמני העובר בממלכה, את רעננה כטיפת טל של שחר."
"הראי עצמך", דרשתי. ובין העצים רשרוש. גלימות ירוקות ולבנות
שופעות הסתדרו סביב עור כהה. שיער כהה עוד יותר עטר הראש. רק
עיניים בוהקות הביטו דרכי, צוחקות, בגיל ולא בלגלוג. "מי את?"
שאלתי, רציתי לדעת ממי לדרוש את ילדתי. "יש לי שמות רבים ילדה,
מאב, טאיטנה, מורגן של הפיות, אלבכטה השחורה, ערפל בת יער,
ועוד כמה, וכמה שמות. אם לא שמת לב, יש לנו קשר דם יקירה.
ישיר. " חככתי את אמירתה בדעתי. חיי היער הוא חייה, והיער
נצחי. אי אפשר להשמידו, לא באמת. אז היא בת אלפי שנים. "את
מחשבת את גילי נערה? באמת את צעירה. הזמן ביער, מורכב מרגעים.
רגעים אותם אני יכולה לחוות לעד, ורגעים אותם אוכל למחות ברגע.
אנחנו לא כבלנו את הזמן לשעות ודקות כמו בני מינכם." האמירה
הזאת פשוט הקסימה אותי. אני זוכרת ימים שעברו כשעות, ודקות
שעברו כשבוע. כמו שטריסטן היקר מת... "אל נא תהרהרי במוות
יקירה, הוא רק שער ללידה חדשה, ואגב אני באמת מאמינה שבאת אלי
בגלל הדבר הזה בדיוק, לא?" "כן", עניתי. "בדיוק עבור זה. היכן
ילדתי?"

המלכה סימנה בחן, ונכנסה לקרחת היער ילדה בת שש, שיערה קלוע
בפרחים ושמלתה בגון האמרלד. "ילדתי בת שנה, זאת מבוגרת ממנה!"
המלכה פנתה להסביר "כפי שאמרתי לך יקירה, הזמן עובד אחרת
בממלכת הפיות. ואת מחפשת את ילדתך 4 שנים במסעך אל תוך היער.
הבקתה שלך בטח קורסת, וחייך הקודמים נקברו עם הזמן שחלף."
דמעות הציפו את עיני, בתסכול וחוסר הבנה :"למה? למה לקחתם ממני
את ליה שלי?" המלכה נראתה כאילו גדלה, צילה גדל והיא נראתה
מלכותית. "אני היא טבע. אני נתתי לך את הילדה, ובחרתי לקחת
אותה כי כפרת בתפקידך ובתפקיד אימך, שכחת את הלחשים העתיקים
והוריך מנעו ממך את האמת, והאמת היא זו! את שומרת היער,
ומעניקה את קסמיו למי שיזדקק להן, הנסיכה שבחרה חיי אדם כדי
לעזור לאחרים הייתה אם אימה של סבתך, ועתה, ילדתך תלמד כל לחש
וקסם להם היא תזדקק בחייה הבוגרים."

מצאתי את עצמי מחוץ לסבך היער, בודדה, וריקה. ילדתי נלקחה
ממני, ועתה עלי רק לסדר את ביתי, כדי שבזמן שילדתי תבגר, היא
תחזור לתוכה, ותשיב את האיזון לקסם היער.