לפעמים קורה שאתה מגיע לסוף הדרך, למקום ללא מוצא, ואתה לא
יודע איך הגעת לשם, ואיפה אתה בכלל נמצא. אתה זוכר את הדרך שבה
הלכת, את הפניות והבחירות שבהן בחרת, את ההחלטות החשובות שאותן
ביצעת, ואם זאת, אתה לא יודע מה אתה עושה שם. ממש כמו נווט
שהיה בטוח שהוא הולך בדרך הנכונה, ואז גילה שהגיע לארץ עוינת.
לפעמים ההכרה הזאת כל כך כואבת, שהיא מגיעה מאוחר מאוד, לעיתים
אף מאוחר מדי. לפעמים אתה יודע שהגעת לסוף הדרך רק כשבילית שם
כבר זמן רב, זמן כל כך רב עד שאתה לא בטוח אם אתה יכול לעזור
אומץ, לתפוס את עצמך בידיים ולהתחיל לחזור על עקבותיך. זה קשה,
אני יודע, כי גם אני הייתי פעם בדרך ללא מוצא שכזאת.
התחושה שם הייתה נוראית, קור מקפיא עצמות, בדידות שכזאת שכלאה
אותי בכלא בלתי נראה ומפחיד. הייתי משוכנע שכולם רוצים ברעתי,
שכולם נגדי, וגם אלו שהיו הכי קרובים אלי ושמרו על גבי כשהייתי
פגיע, גם הם נראו לי כסכינאים שהולכים לתקוע את להבם הקר ברגע
הכי נוח להם. איבדתי את האמון לא רק בעצמי, אלא גם באנשים שאני
אוהב.
מה עושים? איך עוזרים את הכוח העצמי לקום על הרגליים וללכת?
נותרתי בודד ועצוב, שוקע עמוק יותר ויותר בתוך הביצה של הייאוש
של עצמי, לא מושיט את ידי לאלו שניסו לעזור לי ולאהבתם הרבה.
פחדתי שבגלל שלא הושטתי את ידי, האהבה שלהם תקטן ובסופו של דבר
הם כבר לא ירצו להושיט לי את ידם יותר.
וכל אותה עת, רציתי כל כך לחוש שוב את חומה של האהבה. אבל כה
עיוור וקפוא הייתי עד כי לא ראיתי כי היא הייתה כאן לידי כל
הזמן, מחממת את בשרי ומחזקת אותי. כל הזמן חשבתי שאני לבד, לא
מתייחס ולא מוקיר תודה לאותה ילדה קטנה שהחזיקה את פרח אהבתי,
מחזקת אותי ומשקה אותי באהבתה. היא עמדה שם כל העת, ילדה קטנה
ויפה, הילדה שאהבה אותי יותר מכל, והפרח שבידה מפיץ חום עדין
ונעים. היא ניסתה לחמם אותי כל אותו הזמן, ניסתה לעזור, לתמוך
ולהמשיך איתי הלאה. אך גופי החלש והרפה וחוסר האמון שלי חסמו
את החום הנעים מהפרח ומנעו ממנו להגיע אלי ונותרתי קפוא ובודד.
אבל אותה ילדה קטנה ועקשנית לא נטשה ולא זזה ממקומה, מלטפת את
הפרח שהעניקה לי ותומכת בי, נותנת לי להישען על כתפה מבלי
להתלונן על המשקל הרב כל כך שהפעלתי עליה.
כה עיוור וטיפש הייתי עד כי חשבתי כי אני לבד, ננטשתי. ולבד,
בקור המקפיא, חיפשתי את דרכי בחזרה. חיפשתי את השביל שעליו
הלכתי, מחפש כיוון כדי להמשיך בו. הייתי כה נואש עד כי חשבתי
לא אחת על לצנוח כאן ועכשיו, לתת לקור לכבוש אותי, לתת לבדידות
לנצח. כה עיוור עד כי התחלתי לפקפק בעצמי ולייסר את עצמי על
טעויות העבר, על הפניות הלא נכונות, על ההחלטות השגויות.

אבל הרי אין החלטות שגויות, אין בחירות לא נכונות. אדם חזק
יכול להחליט כי הדרך שהוא בחר היא הדרך הנכונה, ואחרי שקיבל על
עצמו בלב שלם את ההחלטה והיה מודע להשלכות שלה, הרי זו אכן
תהיה הדרך הנכונה. וגם אני יכול, גם אני יכול להחליט כי הדרך
שבה הלכתי היא הדרך הנכונה. זה נכון, הייתי יכול לקחת כמה
פניות יותר מוצלחות, להגיע למקומות אחרים ולראות דברים שונים.
אולי, אם הייתי בוחר בדרכים אחרות, לא הייתי מגיע לאותו
גיהינום עלי אדמות אליו הגעתי, אבל את הנעשה אין להשיב.
ואז קמתי על רגלי, שאפתי אוויר מלוא ריאותיי ואימצתי את כל
גופי, משחרר את שרירי. הכרחתי את עצמי לקום ולהביט בעולם כפי
שהבטתי בו אז, בתחילת דרכי. ואז קרה הנפלא מכל. הקור נסוג
מפני, הבדידות התפוגגה, הנוף האפור והמנוכר נעלם והתיר את חיי
נקיים וריקים. חשתי את גופי מתחמם אט אט, סופג את החום שהכה בי
לפתע ממקור לא ידוע.
וכאשר חיפשתי את מקור האור, כאשר ניסיתי לאתר מהיכן הגיע,
ראיתי אותה, את אותה ילדה קטנה, מחזיקה את הפרח, אותו פרח קטן
שהעניקה לי. אבל היא כבר לא עמדה זקופה ואיתנה, היא שכבה על
הקרקע, פצועה וקרועה. ואני רץ אליה, מלטף את פניה הקטנות ובוחן
את פצעיה, אבל היא לא הגיבה. נשימותיה האחרונות בקעו מגרונה
בצפצופים וחרחורים, גופה כה רצוץ ועייף עד כי ידעתי, למרות שלא
רציתי להודות בזה, שהיא הגיעה לסוף חייה.
הרמתי אותה בזרועותיי ובכיתי. הכל חזר לקדמותו, אני שוב על דרך
המלך, הקור התפוגג לחלוטין. השביל נפרס לפני והוא כל כך ברור
וחזק, אבל אני שילמתי את המחיר על טעויותיי, ועכשיו אני נושא
על כתפי את הגוויה של אושרי. ידיה הקרות עוד אוחזות בפרח קטן
ומצומק, תופסות אותו באימתנות ובחוזקה שאפילו המוות לא יכול
לנצח. עד היום אני הולך, והדרך היא הדרך הנכונה, אבל אני סוחב
אותה על גבי, למרות שהייתי רוצה שהיא תיעלם, ותיקח איתה את
הפרח.