הזוועה הגיעה לרחוב בן יהודה. שני נערים מגודלים פסעו במגפי
נאצים. כל פיסת עור בגופם הייתה מכוסה בקעקועים ובפירסינג.
נראה היה כאילו שיערם הארוך של השניים לא בא במגע עם שמפו מזה
עידנים. על חולצתו של האחד התנוססה גולגולת מבעיתה עם שפם של
היטלר, ועל חולצתו של השני ניתן היה לראות צילום תקריב של
ניתוח להסרת גידול במעיים. הנערים קרבו בצעדי אס אס גדולים
לעבר פאב פינתי.
העולם נעצר לחלקיק שניה כשהם נכנסו פנימה, מתעלמים מהמבטים
שננעצו בהם, והתיישבו על הבר באדישות.
"מה בשבילכם?", שאל גבר צעיר עם זקן צרפתי. ההבעה על פניהם
הוכיחה לו שהם בגיל החוקי לשתיה.
"איזו בירה מהחבית יש לכם?", שאל הבחור עם חולצת גולגולת היטלר
בקול עמוס סיגריות. נראה היה כי לא דיבר מזה שבועות.
"יש קרלסברג וגולדסטאר", אמר הברמן.
"תן לנו שש כוסות של ליטר מהקרלסברג", אמר הבחור.

הם סידרו את הכוסות בשורה והביטו בהם מספר שניות. לאחר מכן
הביטו זה בזה לשניה, הביטו שוב על הכוסות, שוב זה בזה ומייד
פתחו בשתייה מהירה. הם לגמו מהבירה כמו מטורפים, גמרו כוס
ראשונה תוך פחות מחצי דקה, ומייד התחילו עם כוס נוספת.
באמצע הכוס השלישית הפסיק הנער עם חולצת הניתוח לשתות ואמר:
"מוני, אתה שולט".
מוני בדיוק סיים את כוסו השלישית, הטיח בעוצמה את הכוס על הבר
ושאג שאגת ניצחון.
"ארבע דקות ועשרים שניות!", קרא הנער בהערצה, "זה שיא חדש".
"תוציא תוציא", אמר מוני לחברו, וזה הוציא מהכיס חמישה שטרות
מקומטים של מאה שקלים והשליכם לצד כוסות הבירה הריקות.
"כמה זה?", שאל מוני.
"שלושים ושתיים כפול שש..", אמר הברמן, "..זה יוצא 192 שקל".
"שמור את העודף", אמר מוני והגיש לברמן 2 שטרות. את השלוש
שנותרו הכניס לכיסו.

הנערים עזבו את הפאב ועצרו מונית. "לבית הקברות", אמר מוני
לנהג.
הנהג היה כבן ארבעים, שחום עור ושעיר, אף גדול ויהודי, ותכשיטי
זהב עיטרו את ידיו. "מה יש לעשות בבית קברות בשעה כזאת?", שאל
הנהג.
"שתוק וסע", אמר מוני בנפנוף.
הנהג המשיך בנסיעתו. הוא עבד במונית כבר שנים רבות אך מעולם לא
נתקל בחבר'ה מפחידים כאלו. בעשרים דקות הבאות לא הוציא מילה
מפיו.
כאשר נעצרה המונית ליד שער בית הקברות תפס מוני את גרונו של
הנהג ושלף אותו מהרכב. הוא היכה את הנהג עד לאובדן הכרה ואז
השליך אותו למושב האחורי, התיישב במושב הנהג והחל בנסיעה מהירה
תוך שהוא מתעלם מגדרות, שיחים ומצבות. המונית נעצרה עמוק בתוך
שטח בית הקברות והנערים יצאו ממנה עם הנהג המעולף. הם השליכו
את הנהג על אחת המצבות, שלפו סכינים ודקרו אותו עשרות פעמים עד
שהפך הנהג לגוש עיסתי של בגדים ובשר. החבר של מוני הציע להשתין
על רסק נהג המונית ומוני קיבל את ההצעה בחיוב. "אחרי הבירות
אני באמת מת להשתין". הם השתינו בהנאה על הפודינג האנושי ולאחר
שסיימו הם ציירו צלב קרס גדול עם חתיכות מהנהג. "בא לי לאכול
נקניקיות", אמר מוני.
לפתע ענן עצום בגודלו הופיע מעל הנערים ובתוך הענן, שבהק באורו
הלבן, נראו בבירור תווי פניו של אדם מבוגר עם זקן לבן. תארו
לעצמכם  את סנטה קלאוס אוחז בפנס ומכוון אותו לעבר פניו, כאדם
העומד לספר סיפור מפחיד לחבורת ילדים. המראה היה דומה אך
הפרצוף הלבן לא היה של סנטה החביב, אלא היה זה פרצופו של
אלוהים.
"מוני!", קרא אלוהים בקול עמוק, "עקבתי אחרי מעשיך במשך שנים,
ולא היו אלה מעשי צדקה או חמלה כי אם מעשי עוול ארורים. וכעת
הגיעה השעה להשיב לך כגמולך על מעשי הרשע שחוללת".
"שיט", אמר מוני.
"הגיהנום הוא דינך", המשיך ה'.
מוני חייך חיוך מזלזל. 'הגיהנום, אהה?'... הוא נזכר בכל סרטי
האימה שספג כילד רך. בכל אלבומי המוזיקה השטנית שמילאו את חדרו
בבית הוריו. בעבודת השטן וברציחות שביצע. באתר להכחשת השואה
שהקים במו אצבעותיו. 'הגיהנום יהיה כמו קייטנה עבורי', חשב.
"יאללה יהוה", אמר מוני, "תעשה את העבודה שלך".
אלוהים עיוות את פניו בזעם, ועשן רב התפשט באזור. מוני איבד את
הכרתו לרגע, וכשזו שבה, זעקה רמה יצאה מפיו. כה רמה היתה
זעקתו, עד שנדמה היה כי יתנתקו מנעולי הפלדה שמיסמרו את מוני
לגלגל ענק, בדיסנילנד, המקום השמח ביותר עלי אדמות, מקום שמעתה
יהיה ביתו של מוני. לנצח נצחים.