יום ראשון.
ישבתי מולו, ליד המיטה של הבית חולים.
הוא היה חיוור הרבה יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו. אבא שלו
צחק שהוא מתמזג עם הצבע של הקיר.
לא אמר מילה, רק הביט בי בעיני השקד הירוקות שלו ברטט כזה שלא
ירדתי אל סופו.
חייכתי אליו והוצאתי מהתיק כמה עוגיות מפוררות שהבאתי לו
מהבית. ידעתי שאין טעם - זה השבוע השני שמחדירים לו זונדה
מהאף. (כמעט התפוצצתי מצחוק בפעם הראשונה שראיתי אותו כך, הוא
נראה פחות או יותר כמו פיל קטן)
אלעדי. אמרתי לו לבסוף - אני כ"כ מצטערת שהלכתי דווקא עכשיו,
אתה יודע שהייתי מוכרחה לטוס ללונדון לכמה פגישות עסקיות. תראה
גם הבאתי לך את הדיסקמן שלי כמו שביקשת.
...
הוא הפחית כ"כ ממשקלו עד שכמעט לא זיהיתי אותו - שקל כמו ילד
בן 11 עם בעיות של צמיחת זיפים מוקדמת.
בידים רועדות נטל את הדיסקמן מידי וניסה לפתוח אותו, למען האמת
ידעתי שלא יצליח. ירון, הבן של אחותו לקח ממנו סוף סוף את
הדיסקמן הארור, ופתח אותו עבורו.
עמדו לי דמעות בעינים. חייכתי.
נזכרתי בשנה שעברה כשיצאנו יחד לטיול בצפון.
הוא היה עדיין על מדים, שזוף כולו, השוויץ לכל הבנות בשרירים
החדשים שפיתח בצבא. כמה שאהבתי אותו.
בכיתי כל הדרך שנשבר לי לרוץ אחריו אז הוא סחב אותי על הגב
וזרק אותי אל האגם הראשון שעברנו בו, משכתי אותו אחרי לתוך
המים. צחקנו.
שם הוא הציע לי נישואים.
היינו אמורים להתחתן בחודש שעבר - דחינו את החתונה לאחרי
שיבריא.
במקום זה טסתי ללונדון.
אני אוהב אותך, סיון. אמר פתאום.
גם אני, בטח שאני אוהבת אותך אלעדי. - אמרתי, והבטתי בשעון.
אבל עכשיו אני מוכרחה לזוז - יש לי פגישה עם המנכ""ל בת"א בעוד
שעתיים. אני אבוא מחר, אז תחכה לי מותק, אה.
האמת שהלכתי לגיא, החבר הכי טוב שלו. מזה זמן שיש לנו רומן. -
הוא לא ידע.
למחרת בביקור, אמא שלו לא הפסיקה לבכות, ואבא שלו ניגש אלי
ואמר לי שהייתי המילה האחרונה שלו.
תאמינו לי שלא האמנתי שהוא מסוגל למות כך פתאום, ועוד בלי
להחזיר לי את הדיסקמן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.