אני יודעת מה הם רוצים. מסתכלים עליי בחרמנות שפשוט לא מצליחים
להסתיר. מגעיל אותי, בא לי להקיא. פעם הלכתי ברחוב, ואיזה אחד
זרק לי "יא כוסית אחת !". רציתי לפוצץ לו את הפרצוף, למרוח
אותו על המדרכה, לעשות ממנו מזון לכלבים. אבל האומץ ברח. הערה
ניצחה. הלכתי משם בשקט, מביטה בקרקע.
אני רק בת 16, אלוהים, תגיד להם לעזוב אותי. את החבר שלי,
המתוק הזה שלי, עזבתי רק בגלל שהוא אמר לי "את נראית מדהימה
בשמלה הזאת". הערה מפגרת, בכיתי יום שלם. תקראו לי רגשנית, אבל
כל זה נחת עליי. נורא מפחיד.
רק לפני שנתיים חזרנו לארץ, היינו בשליחות בכפר באנגליה מאז
שהייתי בת 10. זה ממש לא ככה שם. שם יש עוד ילדות ששיחקו
בברביות כשהיו בנות 15... אף אחד לא צחק עליהן, רק אמרו שיש
להן התבגרות איטית. מעולם לא הרגשתי מבוישת להשתייך אליהן, עד
שהגענו לארץ. הלם תרבות, ככה הפסיכולוגית שלי קוראת לזה. היום
אני יודעת, לפני שנה לא. הייתי בת 15. זה היה נורא מפחיד לעבור
ברחוב ושמישהו ישרוק לך, או, אם הוא ערס, ישאל "רוצה להחזיק לי
?", בהתחלה בכלל לא הבנתי מה רוצים ממני. לא הבנתי למה שורקים
ולא הבנתי מזה הערות הטיפשיות האלו, עד שחברה שלי הועילה בטובה
להגיד לי. הרגשתי ממש נורא, הרגשתי מזוהמת, טמאה. לא רוצה
להיות "כוסית", לא רוצה שישרקו או יזרקו הערה.
התחלתי ללבוש בגדים ענקיים. לא התאפרתי בכלל, והייתי מאושרת
ממש כשאמרו לי שאני נראית זוועה, במיוחד אחרי לילות שלמים שלא
ישנתי, והשקיות מתחת לעיניי בלטו. היו ימים שלמים שלא הסתרקתי.
ואנשים כבר לא שרקו, או זרקו הערות. אבל אמא התחילה לדאוג,
שהבת היפה שלה תזניח את עצמה כך? כשהיא אוהבת כל כך ללבוש
בגדים יפים ולהראות נחמד? משהו דפוק כאן. צדקה. אז שלחה אותי
לפסיכולוגית.
אני אצלה בטיפול כבר שנה שלמה, אבל עדיין מתחלחלת כשאומרים לי
דברים. למרות שהיא אומרת שאני ממש התקדמתי, לפחות חזרתי לצחצח
שיניים ולהסתרק. היא גם אומרת שלא משנה עד כמה אני ארגיש רע עם
הערות והשריקות, כי הם לעולם לא ישתנו. אני לא יכולה להפסיק
לרצות למות כל פעם כשזה קורה לי. הכי אני מפחדת שפעם אני ממש
אתעצבן ואני ארביץ בסופו של דבר לאיזה ערס. בטח ייקח לו כמה
זמן להבין מה קרה, ואני כבר אספיק לברוח. אבל לברוח מערסים אי
אפשר, והם יבואו אחרי, כולם. מפחיד. באנגליה אין ערסים.

ביום שישי אחד הלכתי עם חברות שלי למסיבה. בדרך כלל אני לא
אוהבת מסיבות, תנחשו למה... אבל הפעם דווקא זאת הייתה מסיבה
דיי קטנה והכרתי שם כמעט את כולם, אז לא היה כל כך נורא. בכל
אופן, המסיבה נגמרה בערך ב2:00 בלילה, והיה מאוד נחמד, חוץ
מתקרית קטנה שבה כל הקולה נשפכה על החברה הכי טובה שלי. היינו
חמש בנות, והתחלנו לחזור הביתה. הראשונה שהגענו לבית שלה הייתה
שני, נשארנו ארבע. אחר כך טל ומור ואז נשארנו רק אני ומאי. מאי
ואני גרות במרחק של 2 בלוקים אחת מהשניה. היא קודם. ראיתי אותה
נעלמת בחדר המדרגות של הבניין שלה. המשכתי ללכת לי לבניין שלי.
הייתי נורא עייפה, ונתקלתי בפח שעמד באמצע הרחוב. אני זוכרת
שחשבתי עוד "מי לעזאזל שם כאן פח ?!" כשממולי קפץ בחור, אז לא
ידעתי שזה בחור, ידעתי שזאת צללית. דמות. גדולה, חזקה, מסריחה
מוודקה. הוא תפס אותי ולחש לתוך אוזני "אם תוציאי מילה אחת,
קטנה ביותר, אני אחנוק אותך" . לא העזתי לעשות כלום, הייתי
משותקת מהלם. הוא גרר אותי לסמטה קטנה שהייתה בין הבניין שלי
לבניין אחר. ברגע מסויים חלפנו ליד חלון פתוח בקומה הראשונה של
הבניין שלי, היה אור. חשבתי רק שזה הסיכוי האחרון שלי, ונשכתי
את היד שהחזיקה את פי בחוזקה, וצרחתי כמו חזיר כששוחטים אותו
<הם צורחים, לא ?> . הבחור בעט בי ונתן לי סטירה, ואז עזב אותי
וברח, הספקתי עוד לשמוע אותו צורח "זונה מסריחה !". אני נשכבתי
שם, בין ערמות האשפה ובכיתי כמו מפגרת. האמת, אף אחד בכלל לא
בא. ואני נשארתי שם כל הלילה.

עכשיו... עכשיו אני כבר לא יודעת... השתחררתי מהמוסד... אבל אם
אני הייתי זאת שצריכה לשחרר אותי הייתי משאירה אותי שם עוד כמה
שנים.... נו טוב... זה לא כאילו אני מעיזה יותר לצאת מהבית, או
לנשום ליד בנים. אפילו מאבא שלי כבר יש לי פחד כזה שאני לא
מסוגלת להיות איתו באותו החדר...
עוד מעט אמא הבטיחה שאני והיא נחזור לאנגליה. שם היא הזמינה לי
מקום בבית ספר מיוחד, היא אמרה שרק ילדות מיוחדות לומדות בו.
זה דיי גרם לי לשמחה, ואני ערכתי עם הברביות שלי מסיבה לכבוד
זה. סיפרתי להן שעוד מעט, נחזור לאנגליה, שם אין ממה לפחד,
והכל יהיה בסדר. הן אמרו שהן כבר לא יכולות לחכות. אבא לא בא.
שישאר, הוא סתם עוד גבר מפגר.