ופעם הוא היה אומר בעצב דרומי
שאני מחלקת תלתלים זהובים לזוג מאזניים
כדי לשקול עליהם כל חטאיו. נערתי, כך אמר,
מנשקת שקרים שמעטרים ראשו המושפל אך מראשי
הגאה לא יוכלו לתלוש הצהרות עיקשות.
אין לי מצפון ונקיפות שיש לשרת בחסד רב.
יש גברים שנמים במיטות בוקרים, מצליפים
בחלומותיהם כמו בסוסות פרא ובלילות בורחים
כדי שאשחרר כפותיהם מן המלכודת. בעיניו
נלכד כאב שלא יכולתי להתיר.

והוא קיווה, ידעתי, להטות את הצער ללב הנכון. אותו לב
שלא התבלה בחורף האכזרי ביותר שיכל לזכור
אי פעם ועתה, ייאוש מזדחל לגרונו וחונק.
ישנה אכזבת נעורים מקולקלים ויש אשמה שנתלית עליו
כזיכרון אחרון, כמו החיוך שלי, ומסרבת לעזוב.

נערתי, כך מירר, חומקת ממנו באותה מהירות
שבה השמש שוקעת. לפתע, שמי ערב אדומים היו
לא יותר מתפאורה מתקלפת, נושרת מעל רומן אהבים
קצר. והתשוקה של אתמול בלילה, הפכה לטעם המר
על כל הסוכר בעולם. אפילו המבט שלו נגס בי לרגע
וירק. כל כך רציתי לנעול את המרירות על שפתיו
שלהט אוגוסט בקרוב יכריע. כל כך רציתי לחתום
בדמעה אחת את הקיץ והחורף
והאהבה שבינהם.

והוא שקע, ידעתי, אל תוך שולי צער מקומי.
זה שמתיישב בין נשימה אחת לנשימה אחרת,
ספוגת געגועים, כמעט לא מורגש. את החורף לא נשרוד.
לא הגשמים, לא הסערות, לא הבדידות.
ובנובמבר אחזור להיות אותה חתולת רחוב
בסמטה בה הוא מתגורר, שם חיוכו הרחוק
יגווע כמו תקווה שננטשה. כמוני.

והוא היה מספר
איך פעם הייתי ילדה קטנה ובכיתי
אל תוך אחד מאותם עלוני תכלת שהבטיחו חיים.
יפים הרבה יותר.





לאביב