"אתן לא תאמינו! אני טסה לחו"ל!" צרחתי בהתרגשות והתחלתי לקפוץ
באמצע הרחוב.
"לאן?!" נופר שאלה.
"לניו יורק  וסין עם אייל!"
"רגע... מתי את טסה?"
"עוד חודש וחצי."
"למה עם אייל?!" רויטל שאלה.
"למה לא?!"
"כי הוא אח שלך..."
"אז?! דיי תבינו כבר שאני ואייל קרובים... רק איתו אני מסוגלת
ליהנות. הוא לא אח בשבילי הוא חבר נפש."
"לכמה זמן את טסה?"
"בערך לארבע חודשים אולי יותר נראה כבר שם..."
"ויי אני לא מאמינה..."
"אני כ"כ שמחה בגללו! הוא בא אליי עכשיו לחדר מעיר אותי בצרחות
ואז הוא אמר אנחנו טסים לניו יורק ולסין! הייתי בטוחה שאני
חולמת!"
"אבל מה הקשר בין ניו יורק לסין?" נופר שאלה.
"אייל רוצה להראות לי איך החיים שונים. תעזבו אתן לא תבינו את
הראש שלו..."
"הנה יגאל."
"איפה?!" שאלתי.
"יגאל אני טסה לניו יורק ולסין!" צרחתי כשהוא התקרב לקראתי.
"מתי את טסה?"
"עוד חודש וחצי עם אייל לארבע חודשים בערך."
חיבקתי אותו חזק.
"הרעיון של אייל שתטוסו לשם נכון?"
"נכון... יופי אתה כבר מכיר אותנו טוב." אמרתי וחייכתי אליו.
"ומה אני אעשה כל הזמן הזה לבד?"
"אני לא יודעת... אני חייבת לטוס, בבקשה תבין אותי."
"אני מבין אותך... אני פשוט חושב איך אני אהיה פה לבד,
בלעדייך..."
"אתה תמיד יכול להצטרף אליי."
"אבל זו לא רק את שם, זה גם אייל."
"אז תן לי איתו חודשיים לבד ואז תצטרף." הצעתי.
"אני אתן לך את כל הזמן שבעולם אבל אל תשכחי אותי שם..."
"אני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לשכוח אותך."

"אל תדאגי, אני עוד אבוא לשם להצטרף למסע המדהים." יגאל אמר לי
כשהוא חיבק אותי.
"אני יודעת."
הוא ניגב את דמעותיי ונישק אותי שוב ארוכות.
"אני אוהבת אותך יגאל."
"גם אני אוהב אותך."
"יאללה רוניתוש צריך לעלות למעלה." אייל אמר.
יגאל עזב אותי לרגע וחיבק את אייל.
"תשמור לי עליה." הוא ביקש.
"אל תדאג, איתי היא הכי בטוחה בעולם."
"טוב יקירתי, את צריכה ללכת. אל תבכי אנחנו נתראה בקרוב." יגאל
אמר לי וחיבק אותי חזק.
נישקתי אותו שוב ועליתי למעלה.
"מתי תתחתנו?" אייל שאל אותי.
"כשלך תהייה חברה רצינית."
"מצטער לאכזב אותך מותק יש לך עוד הרבה שנים לחכות לדבר כזה."
הוא אמר וצחק בקול.
"אני מאמינה שאתה עכשיו תשתנה בעקבות הטיול הזה שלנו."
"אולי..."
"אני ממש שמחה שהחלטת על הטיול הזה של שנינו."
"גם אני, מאוד."

ניו יורק הייתה מדהימה.
הלכתי בתוך חלום, במקום לא מציאותי, לא רציתי לעזוב בחיים.
העלים שנשרו בסתיו וכיסו את הרחובות בצבע כתמתם יפה, הגשם
והשמיים האפורים שהראו את ניו יורק האפורה אך היפה, השלג שגילה
את היושר של ניו יורק והראה עד כמה היא מדהימה ביופייה.
לא רציתי לעזוב אותה בחיים.
"לא בא לך לבקר גם מקומות אחרים בניו יורק?" אייל שאל.
"רציתי שנראה מדינה מפותחת מול מתפתחת, שנראה הבדלים, שנבין את
החיים, שנראה איפה אנחנו חיים. אני רואה איפה אני רוצה לחיות.
אני לא רוצה לעזוב את המדינה הזאת בחיים. היא מדהימה אייל!
התאהבתי בה..."
"את כזו מצחיקה." הוא אמר בחיוך ושם את ידו על מותני כשהלכו
בשדרות מדיסון.
"אולי יום אחד... נעבור לפה שנינו."
"זה יהיה יותר מושלם." אמרתי ונישקתי את הלחי שלו.
הלכנו מחובקים בשדרות מדיסון משתעשעים קצת בשלג ונזכרנו שצריך
לסדר דברים אחרונים לטיסה.
יומיים אחרי עשינו את הטיול הרגלי האחרון שלנו בניו יורק. זה
היה עצוב מדי בשבילי.
"אנחנו באמת חייבים לעזוב את כל היופי הזה?" שאלתי.
"דיי רוניתוש (הוא אמר וחיבק אותי בעדינות) מחרתיים נהייה
במקום יפה באותה מידה ואולי אפילו יותר."
"איך אתה יכול להיות כ"כ בטוח?"
"תסמכי עליי."
"אבל אייל, המקום הזה... הוא פשוט מהמם! אני ממש מאוהבת בניו
יורק!"
"מה את כ"כ אוהבת פה?"
"ההרגשה שיש בסתיו כשהולכים ברחוב והכול כתום ויפה מסביב,
ההרגשה הטובה שיש כשיש פה גשם והשמיים אפורים ולמרות זאת אתה
מחייך ומבין מה כולם אוהבים בניו יורק, השלג שעושה את הכול
למקום הכי מדהים בעולם ונותן לך הרגשה חמימה וטובה ואתה לא
יכול ללכת ברחוב בלי לחייך ולהרגיש טוב עם עצמך.
תמיד אומרים שהניורקים קרים וחסרי לב, אני לא רואה את זה. אני
רואה אותם בתור אנשים ישרים, לא כמו האירופאים שתמיד נחמדים
וחביבים ומתים יום אחד לצעוק או להראות מי הם באמת. פה הכול
אמיתי, ישר, נכון. אתה לא רואה את כל זה?"
"אני מצטער אבל לא. המקום יפה, אין מה לומר. אבל לא כ"כ
התלהבתי מזה... יש לי הרגשה שדברים טובים מחכים לי בסין..."
"טוב אני תמיד יוכל לחזור לפה..." אמרתי וחייכתי לעצמי.
"יאללה בואי יש לנו טיסה לתפוס!"
"אל תגיד את זה ככה, זה מדכא אותי."
"חכי שתראי את ההפתעה שהכנתי לך... את בטוח תאהבי אותה!" הוא
אמר וחייך לעצמו.
"הפתעה?! איזה הפתעה?!" קפצתי מהתרגשות.
"את תראי ילדונת שלי."
"אמרנו שתפסיק לקרוא לי ילדונת כשאני אסיים את הצבא."
"אני מצטער אבל בשבילי תמיד תהיי אותה ילדה בת 6 עם השמלה
הורודה והקוקיות."
חייכנו בעצב, אף אחד לא ידע, זה היה הסוד שלי ושלו. הוא חיבק
אותי בחום רב ואמר לי:
"זה בסדר... אני מצטער..."
חזרנו למלון בשביל לארוז דברים אחרונים ואז אייל יצא בריצה
ואמר שהבל בוי מחכה לי.
אחרי מספר דקות ירדתי למטה וחיכיתי שהמונית תגיע. ואז לימוזינה
שחורה הגיעה ואייל פתח את הדלת מבפנים.
"את מתכוונת להיכנס?" הוא שאל.
"אני לא מאמינה!" צרחתי וקפצתי עליו בחיבוק.
"אני אוהבת אותך! תודה!"
"אין בעד מה... יאללה תיכנסי."
הנסיעה לשדה תעופה ארכה כשעה, שעה מדהימה בלימוזינה ענקית.
הרגשתי כמו כוכבת.
כשישבנו במקומות שלנו במטוס הרגשתי קצת עצובה, לעזוב את כל
היופי הזה מאחורינו... זה היה חבל לי. אבל ידעתי שהמסע שלנו
עוד ארוך ויש עוד יופי שמחכה מעבר לפינה, ועוד המון דברים
טובים מחכים לנו.
כשהגענו למלון הייתי מתה מעייפות. שום דבר לא הרשים אותי.
ואייל לעומת זאת, היה מת מעייפות וחייך חיוך של מסטולים
כשנסענו למלון. אותו כל זה הרשים מאוד, הוא אהב את מה שהוא
ראה.
"אהבה ממבט ראשון." הוא אמר לי.
"אני מבינה אותך, ככה אני מרגישה לגבי ניו יורק."
"אוי את והניו יורק שלך! צאי מזה! עברנו יבשת, עברנו מדינה
ועברנו אפילו עולם! עכשיו את פה, בסין! אז קדימה תתחילי
ליהנות."
"אני איהנה כשאני אשכב במיטה שלי כבר ואחרי שאני אשמע את הקול
של יגאל."
"רונית אני הולך להתקשר לאימא. ניפגש ליד הקבלה בעוד עשר דקות
ככה טוב?" הוא שאל.
"טוב." אמרתי והלכתי לכיוון השני של הטלפונים.
"הלו?"
"יגאל?" שאלתי.
"רוניתוש! מה נשמע אהובתי?"
"עצובה..." אמרתי וקולי חנוק מדמעות.
"למה? מה קרה? רבת עם אייל?"
"לא חס וחלילה! סתם זה מהגעגועים. אני לא רגילה להיות כ"כ
רחוקה להרבה זמן. אתמול עזבנו את ניו יורק ואני כ"כ התאהבתי
במדינה הזאת! אהבתי כל רגע שהייתי בה. ופתאום הכול עצוב לי
ואני מתגעגעת אלייך ולכולם..." אמרתי והקול שלי נשבר מבכי.
"אני מתה כבר לראות אותך..."
"רונית גם אני מתגעגע תאמיני לי אבל את פשוט חייבת להחזיק
מעמד."
"אולי תצטרף אלינו השבוע?"
"מתוקה זה לא כזה קל. אני יכול להתחיל לעשות סידורים מעכשיו
אבל להצטרף השבוע זה לא ייקרה... אולי עוד חודש. חוץ מזה את
צריכה להכיר את סין דרך העיניים של אייל, את צריכה זמן איתו.
אל תדאגי... יש לך עוד את כל החיים להיות איתי... אני אוהב
אותך מותק! בבקשה אל תבכי..."
"גם אני אוהבת אותך!"
"אני ממחר אתחיל לעשות סידורים אבל רק עוד חודש ככה אני אצטרף
אלייך טוב?"
"טוב..." אמרתי בהסכמה.
"יגאל אני מתה מעייפות מהטיסה אז אל תיעלב אני פשוט רוצה
לישון. רציתי רק לשמוע את הקול שלך לפני. אני אוהבת אותך!
נתראה בקרוב... ביי."
"ביי מתוקה, אני אוהב אותך."
הגעתי לאייל מנגבת את דמעותיי.
"דיי מותק אל תבכי, יהיה בסדר..." הוא אמר וחיבק אותי בחיוך.
הוא הבין אותי אפילו בלי שאני אדבר.
"אני יודעת... זה סתם פתאום קשה לי."
"אל תדאגי... בקרוב תאהבי גם את סין. אני בטוח בזה!"
כשעה אחרי זה כבר הייתי במיטה שלי בחדר שלנו.
אולי חמש דקות אחרי שהנחתי את הראש כבר הייתי רדומה.
למחרת התחלנו לטייל באזור הקרוב לנו.
קשה לתאר את סין במילים, את התחושה שהייתה לי שם. אווירה חמה,
של משהו זר ורחוק ממני אך דיי מוכר.
יום אחד טיפסנו על איזה הר ואישה זקנה הייתה איתנו. היא הייתה
מוכרת משקאות באמצע ההר. ישבנו איתה קצת והיא סיפרה לנו
סיפורים מרתקים. זה מדהים עד כמה אישה בגילה חוותה וידעה.
האנגלית שלה הייתה מושלמת, כאילו היא נולדה בארה"ב מה שאפילו
יותר הרשים אותנו. היא ביקשה מאיתנו שנעזור לה לסחוב את השתייה
לבית שלה שהיה קרוב לקצה ההר.
אייל ואני תפסנו בחבית הענקית והתחלנו לסחוב אותה וכל הדרך היא
סיפרה לנו סיפורים מרתקים.
כשהגענו לבית שלה היא הכינה לנו לאכול. היא הייתה אישה מאוד
חמימה, טובה. אישה שאני בחיים לא אשכח.
לקראת ערב כבר היינו במלון סחוטים מעייפות אך היום שלנו לא
הסתיים. הגענו לאיזה בר מוזר.
ישבנו ליד הבר על כיסאות קטנים ואז איזה אחד הגיע אלינו והתחיל
לדבר איתנו קצת בעברית.
"מאיפה אתה יודע עברית?" שאלתי.
"אני ועוד כמה שיושבים שם גרנו בישראל תקופה מסוימת. ועכשיו
חזרנו הבייתה."
"איך אמרת שקוראים לך?"
"יינג צ'אי מיי. או יותר קל יינג. אתם פה לבד?"
"כן." אייל השיב.
"ביחד?"
"לא, לא, לא." הוא אמר כשהוא נקרע מצחוק.
"אנחנו אח ואחות."
"אההה... בואו תישבו איתנו, אתם תיהנו."
לא היססנו אפילו לרגע והלכנו לשבת איתם ליד השולחן שלהם. הוא
ישב ביחד עם עוד שלושה בחורים וחמישה בנות. הייתה שם בת אחת
מתאילנד, מדהימה ביופייה, קראו לה לין צ'נג די. אייל כל הערב
דיבר איתה, היה בניהם קליק מההתחלה. היא נתנה לו את הטלפון שלה
והוא אמר לה איפה אנחנו מתאכסנים והם נפרדו בנשיקה קטנה.
כבר באותו שבוע לין הצטרפה למסע המדהים שלנו בסין.
הראתה לנו דברים שלא היינו מגיעים אליהם לבד, הראתה לנו את
התרבות שלהם והשווה אותם לשאר העולם. דיברתי איתה על ניו יורק
ואיך התאהבתי בעיר הזאת והיא צחקה בקלילות ואמרה לי:
"היא משוכללת. בגלל זה אהבת אותה.
היא לא מיוחדת כמו סין. שם הכול הולך בפשטות. נפל המחשב תקרא
לטכנאי, נפלת תלך לביה"ח, אפילו ללכת בעצם הם לא עושים הם
מזמינים אמבולנס, אתה חולה באיזה מחלה ישר תלך לביה"ח לטיפולים
ולא תנסה לפתוח את הראש ולנסות רפואה אלטרנטיבית.
אצלנו אנשים פותחים את הראש ופותרים בעיות לבד, מסתדרים איתם.
אנחנו לא צריכים מחשב בשביל להתקדם בחיים, אנחנו מתקדמים לבד,
בזכות עצמנו. את השם שלנו השגנו לבד בלי עזרה מאחרים. סין
מיוחדת במינה ותאילנד עוד יותר מיוחדת. אולי יום אחד תכירי את
תאילנד ותביני אותי. אבל בינתיים אל תשווי בין סין לניו יורק
כי אין בכלל מה להשוות, סין מנצחת אותה בקלות."
לין הייתה מיוחדת במינה וחכמה מאוד. עברית היא לא ידעה אבל היא
קלטה מילים בקלות.
כמה זמן אחרי שהיא הצטרפה והיא ואייל היו ביחד החלטתי שהגיע
הזמן שיגאל יבוא גם. דיברתי איתו ושבועיים אחרי הוא הצטרף למסע
שלנו.
חודשיים אחרי זה חזרנו לארץ ביחד עם לין.

"השגתי לעצמי חברה רצינית, הגיע הזמן שתתחתני." אמר לי אייל.
"אני לא מסוגלת."
"למה לא?"
"כי אני מפחדת אייל, אני מתה מפחד! (אמרתי בדמעות) אני מפחדת
שהוא יהיה כמו אבא, שיתעלל בי או יותר גרוע בילדים שלנו."
"אבל רוניתוש את מכירה את יגאל, אני מכיר אותו. הוא בן אדם
מיוחד ומקסים הוא בחיים לא יעשה כזה דבר! ותאמיני לי שאם אייל
אומר הוא צודק. אני יודע לשפוט אופי והתנהגות של בן אדם ועד
עכשיו פעם אחת טעיתי ובגדול אבל יש לי הרגשה טובה בקשר אליו,
תסמכי עלי."
"אייל אני מפחדת לאבד אותך אם אני אתחתן איתו."
"מה זאת אומרת?" הוא שאל מופתע.
"זה כבר לא יהיה אותו הדבר בינינו. לי יהיה את החיים שלי,
הנישואים שלי, הילדים, כמובן בזמנו... ולך יהיה את החיים שלך.
והקשר יתנתק. וחבל לי לאבד אותך..."
"רונית קשר כמו שלנו לא יאבד בחיים. שום דבר לא יפריד בינינו
חוץ מהמוות וזה עוד רחוק מאיתנו. תני לו סיכוי, תתחתני איתו...
את לא תאבדי אותי בגלל זה... חוץ מזה גם אני מתכוון להתחתן עם
לין. יהיו לנו אותם חיים ואותן בעיות."
"אני שמחה בשבילך! ואני כ"כ אוהבת אותך..."
"גם אני אותך." הוא אמר וניגב את דמעותיי.
באותו שבוע יגאל הציע לי נישואים ואני הסכמתי.

שלושה חודשים לפני החתונה הלכתי עם לין ואייל לת"א.
"תיכנסי שנייה לקניון עם לין ותקנו את מה שחסר. אני הולך
לחנייה להוציא את המכונית ואני מחכה ליד התחנת אוטובוס." הוא
אמר.
"טוב. אני אעשה את זה מהר."
הלכתי עם לין לתוך הקניון וקנינו כמה דברים וכששילמנו שמענו
בום חזק.
רצנו החוצה בריצה וראיתי אוטובוס בוער ואת המכונית של אייל
מאחוריו.
רצתי למכונית וראיתי את אייל מדמם למוות שם.
"לא בבקשה אלוהים אל תעשה לי את זה! אייל! אייל תדבר בבקשה
תדבר!" צעקתי למכונית.
אייל הסתכל עליי במבט כ"כ עצוב ואמר לי שהוא מצטער.
"על מה?! אייל תחזיק מעמד! האמבולנס עוד רגע מגיע..."
"אני אוהב אותך! וגם את לין, תגידי לה את זה."
"אייל אל תדבר ככה! אתה צריך עוד כמה חודשים להיות בחתונה שלי!
אתה לא עוזב אותי!"
האמבולנס הגיע והוציא אותו החוצה.
עליתי איתם לאמבולנס בדרך לביה"ח והחזקתי לו את היד.
"אל תעזוב אותי אייל... בבקשה אני מתחננת, אל תעזוב אותי
ותשאיר אותי לבד!!!" התחננתי בדמעות.
"אני מצטער..."
"אייל בבקשה אל תעזוב אותי, אני לא אוכל לחיות בלעדייך, אל
תעשה לי כזה דבר! אתה לא עוזב אותי!"
"אני אוהב אותך."
"אייל!" צרחתי ואז המכונה השמיעה רעשים.
חמש דקות אחרי זה כבר איבדתי אותו לנצח...
ההלוויה הייתה בשבילי סבל שלא נגמר והחיים אחרי גם היו. כולם
אמרו לי שהחיים ממשיכים ואין מה לעשות, זה יעבור לי מתישהו,
אולי לא מהר אבל זה יעבור.
אני לא האמנתי בזה... את החתונה ביטלתי זמן קצר אחרי המוות
שלו. לא יכולתי להמשיך בחיים שלי, לא רציתי להמשיך בחיים שלי
אם אייל לא איתי...

"איך זה שהייתם כ"כ קרובים?" יגאל שאל אותי.
"הוא הגן עליי. עזר לי. חלקנו סוד ביחד."
"את רוצה לספר לי איזה?"
"לא איכפת לי כבר לספר לכולם, לא איכפת לי..."
הוא חיכה בסבלנות עד שאני אדבר, לא הפריע לי לחשוב.
"כשהייתי ילדה אבא שלי היה מתעלל בי מינית. זה התחיל כשהייתי
בת 6. ובהתחלה לא הבנתי מה הוא עושה רק הבנתי שאסור שמישהו
יידע מזה. ובגיל 8 בערך כבר התחלתי להבין מה הוא עושה לי, לגוף
שלי. הוא היה מכאיב לי, מעיר אותי מאוחר בלילות כשהתשוקה הייתה
עולה לו לראש. הוא היה מרים את הכותונת שלי באיטיות, אף פעם לא
במהירות בשביל לא להפחיד אותי באותו רגע בשביל שאני לא אצרח.
הוא היה מרים את הכותונת עד מעל הפופיק ומלטף לי את הפופיק
לרגע ונותן בו נשיקה. כשהייתי יותר קטנה חשבתי שזה מתוק שהוא
נותן לי נשיקה בפופיק, כשגדלתי זה כבר לא היה מתוק. זה היה
הסימן... הסימן שלי לדעת שעוד רגע יכאב לי, עוד רגע הוא ייקרע
אותי מבפנים, ייאנח וינשוף מעליי, ילטף אותי, יספק את עצמו
ויצלק אותי לכל החיים. ואז אחרי שהוא היה מלטף לי את הפופיק
ומנשק אותו הוא היה מחייך אליי ואומר לי: "אסור לספר לאף
אחד... זה הסוד שלי ושלך. את יודעת שאת הילדה המועדפת והמיוחדת
שלי." הייתי מהנהנת את ראשי כאות להסכמה לכך שאני בחיים לא
אספר והוא היה מחייך לעצמו ופותח את הרוכסן של המכנסיים. הוא
היה נכנס לתוכי ולוחש לי באוזן:
"זה לא יכאב הרבה זמן."
זה היה כואב הרבה זמן... גם אחרי שהוא הלך זה היה ממשיך לכאוב.
גם עכשיו שעברו מאז 14 שנה ועד היום כואב לי, עד היום אני
מצולקת. בגיל 12 אייל גילה על זה. הייתי אז קצת מפותחת ואבא
שלי כבר שמח כי עכשיו הכותונת הייתה יורדת לגמרי. אבל אייל יום
אחד ראה מה שהוא עושה לי והוא פשוט זינק עליו והעיף אותי ממנו.
אבא שלי הרביץ לו בהתחלה ואז איים על שנינו שאם נספר הוא יהרוג
אותנו. ידענו שהוא מסוגל ובגלל זה לא סיפרנו לאף אחד, זה היה
הסוד שלי ושלו. אייל ישב איתי באותו לילה ורק חיבק אותי ובכה
ביחד איתי. זה הרס אותו העובדה שהוא לא ידע שזה קורה, שהוא לא
היה יכול להגן עליי ממנו. למחרת ברחנו מהבית לאילת בשביל לחפש
חיים טובים יותר. היינו ילדים קטנים... (אני אומרת ומחייכת
לעצמי) אבל תוך יומיים כבר היינו בבית. אימא צעקה עלינו אבל
אבא לא העיז להוציא מילה."
"הוא המשיך אחרי זה להתעלל בך?" הוא שאל.
"לא. הוא לא העיז. כשהייתי בת 14 הוא מת בתאונת דרכים. אימא
תמיד חשבה שאני ואייל חזקים בשבילה ובגלל זה לא בכינו בהלוויה.
בחיים לא סיפרנו לה על זה. נתנו לה להישאר עם המחשבה שאבא שלנו
היה איש טוב, לא רצינו להרוס לה את הזיכרון שלו. אבל זה לא היה
משנה כי כמה שנים אחרי זה היא התחתנה מחדש עם גבר מקסים."
"בחיים לא הייתי מעלה על דעתי כזה דבר נורא שקרה לך."
"יגאל אני מצטערת שביטלתי את החתונה, אני מצטערת שאני לא באמת
איתך עכשיו. אני לא מסוגלת להמשיך הלאה, לא בלעדיו, לא בלי
התמיכה שלו. הכול נראה אבוד, חסר טעם... קשה לי בלעדיו..."
אמרתי כשאני מתייפחת מרוב בכי.
"רונית... זה יעבור... החיים שלך צריכים להמשיך, את חיה והוא
זה שמת והחיים שלו נעצרו. תחשבי על זה ככה.. הוא תמיד יהיה
צעיר."
"זה לא עוזר לי!!!! (צרחתי מבין הדמעות) אני לא רוצה שהוא יהיה
צעיר! אני רוצה שנזדקן, שהוא יהיה לצידי עכשיו, אני לא רוצה
שהחיים שלי ימשיכו אני רוצה למות!!!! אתה מבין אותי?! אני רוצה
למות!!!!!!!"
"דיי רונית... בבקשה תפסיקי..." הוא ביקש כשהוא חיבק אותי
וניסה להרגיע אותי.
"החיים ממשיכים, את תתגברי על זה, את תראי." הוא אמר.
                               

           

"אמרת לי רונית תמשיכי הלאה, יהיה בסדר, החיים ממשיכים. אני
ניסיתי להמשיך יגאל, ניסיתי ולא הצלחתי. אני לא יודעת מה
לעשות... אני לא יודעת איך להמשיך, איך לקום בבוקר במחשבה
שאולי היום יהיה טוב, אולי היום אני אחייך. אני לא יודעת כבר
מה זה חיוך, מה זה צחוק, אושר. איבדתי את הכול ביום שאיבדתי
אותו.
הייתי כ"כ מאושרת פעם, החיוך כמעט אף פעם לא היה יורד מפניי.
ועכשיו... תראה אותי עכשיו. תמיד עצובה, תמיד עם עיניים נפוחות
ואדומות ואף אדום.
קצת כמו ליצן, אולי הליצן העצוב בעצם...
אייל תמיד אמר שאני הליצנית שלו שמצחיקה אותו בכל מצב. קשה
לי... קשה לי להסביר לך עד כמה קרובים היינו ואיזה קשר היה
בינינו. זה היה מעבר לאח ואחות.
זה היה חברות נפש שלא יכולה להיהרס בחיים ע"י בן אדם רק ע"י
אלוהים והוא כבר הרס לי את זה ביחד עם החיים שלי. אני לא יודעת
יותר... אני לא יודעת כבר מה לעשות ואיך להמשיך הלאה. אמרתם
שהחיים לא נגמרים אחרי זה והם ממשיכים. תראה לי איך... איך אני
ממשיכה מפה..."
"הם ממשיכים רונית תאמיני לי שהם ממשיכים."
"יגאל... עבר מאז כמעט שנה ואני באותו מצב שהייתי לפני שנה."
"אז אצלך לוקח זמן אבל זה יעבור לך..." הוא אמר.
הסתכלתי עליו עם הדמעות שלי, עצובה ולא מסוגלת לחייך יותר
לעולם, לא רוצה יותר לחייך.
"איך יגאל? תגיד לי איך אני מאחדת את השברים וממשיכה הלאה?
תגיד לי איך אני ממשיכה הלאה בחיים שלי... איך?"