איכס, נראה להם באמת שאני יאכל את הפירה הזה?! די, כבר נמאס
לי, מהיום אני סרבנית פירה! בכלל אני סרבנית, מסרבת להשלים עם
זה שאני פה ולא במקום אחר, מסרבת להכיר בעובדה שבעצם אין מקום
אחר.
שוכבת על כאילו מיטה, עם כאילו מזרן ושמיכה שרק כאילו מחממת .
עניים לתקרה , שמבחינתי היא לא באמת, לא באמת קיימת. זה נכון,
היא מאוד גבוהה אבל עדיין אפשר לראות אותה... היא מציקה לי
בעיניים. מסביבי ארבעה קירות כתומים. בשני כאילו מיטות, אחת
משמאלי והשניה מימיני, שוכבים שותפי לחדר. העצב והשמחה. בקצה
החדר, ממש ליד החלון, יש מיטה כאילו ריקה. האגדה מספרת שפעם
אושפז כאן האושר, עד שיום אחד היענו רופאים הבינו שאין זה
מקומו כאן, והעבירו אותו למקום אחר, מקום שלא באמת קיים, אבל
לכולם משקרים שכן.
ואני פה קשורה בלא באמת חבלים, נושמת משהו שנקרא חמצן, שבויה
של המציאות שמחייכת לפעמים, אבל רק מפני שהיא צבועה. חושבת על
לצאת מפה, על דברים שלא עשיתי, על אנשים שלא הכרתי, על רגעים
שלא חוויתי מעולם, על אנשים שטוב להם להתפלש בכאילו של עצמם.
הלוואי שגם לי יהיה פעם טוב לשקר לעצמי.
קשורים בשרשראות דמיוניות, מוציאים אותנו בכל יום בצהריים, אל
חדר, בו הרצפה  ירוקה והקירות כחולים בשעה הזאת של היום. זהו
החדר החביב עלי, כיוון שהתקרה בו גבוהה במיוחד, כל כך גבוהה עד
שבקושי רואים איפה היא נגמרת, אבל כולם יודעים שהיא נגמרת איפה
שהוא, הרי זה ברור. החדר נקרא, חוץ, שזה כמו חו"ל, רק עם כאילו
צדיק סופית, כי לא באמת קוראים לה צדיק, אלא צדי.
תמיד חשבתי, שהחדר הזה הוא רק עוד דרך של היענו רופאים להתעלל
בנו. אתם מבינים, יש בחדר הזה משהו, מן דבר עגול, צהוב, שנמצא
גבוהה, כולם קוראים לזה שמש. השמועות אומרות שרק לשם אפשר
לברוח. ששם זה לא פה.
יום אחד, כשאחד החושבים את עצמם בהנהלה, שמע את זה, הוא החל
לצחוק, הוא צחק בקול כל כך גדול עד שכל העולם שמע. היענו
רופאים מיהרו לאתר את מקור הצחוק, וכשהגיעו סיפר להם הזה שחושב
את עצמו בהנהלה את הסיפור וגם הם צחקו, כל כך צחקו.....עד אשר
דמעות ענקיות החלו מציפות את עיניהם, עד שכל החדר היה מוצף.
כאשר נרגעו החליטו כל היענו רופאים יחד עם כל האלה שחושבים את
עצמם בהנהלה, שחדר ההנהלה כבר לא יכול להיקרא, חדר הנהלה,
כיוון שכל המסמכים שהיו בו הוצפו, הם החליטו לקרוא לחדר הזה
ים, הם גם החליטו שבכל יום תטבע שם שמש אחרת, רק כדי שנכניס
לעצמנו לראש, מה יקרה לנו אם ננסה לברוח לשם.
מאז בכל צהריים מוציאים אותנו היענו רופאים לחדר החוץ, כדי
שנזיל ריר מזויף על השמש, ונאכל את הלב בידיעה שאף פעם לא נוכל
להגיע לשם.  
בכל לילה, מופיע בחלון חדרי הכתמתם משהו שמאוד דומה לשמש, הוא
לבן ועגול וכולם פה קוראים לו ירח. אומרים שלשם כבר הגיעו
אנשים, שאותו אי אפשר להטביע כמו השמש. פעם, כשניסו היענו
רופאים להטביע גם אותו, הוא נעלם ולא הופיע איזה ארבעה לילות,
ועד שהוא לא היה בטוח שהיענו רופאים כבר ירדו ממנו, הוא היה
מגיע רק בחצאים, או שהיה מגיע יחד עם השמש... חשב שיעדיפו
להטביע אותה קודם.
תמיד ידעתי שיום אחד אני עוד אגיע לשם, כולם חשבו שזה טיפשי
מצידי לחשוב ככה, רק תקווה מהחדר ליד תמכה בי, היא אמרה לי שעם
אני המשיך להאמין בזה, יום אחד זה באמת יקרה.
לי ולתקווה יש קשר מיוחד, אני חושבת שאיתה אני הכי מסתדרת,
אולי מפני שאני לא מסתדרת עם אף אחד אחר פה. אני ותקווה עושות
הכל ביחד, הכי אני אוהבת לחלום איתה. היא הדבר הכי קרוב לחברות
אמיתית, ולמרות שזו רק בקושי חברות אמיתית, אני מרגישה שזה
כמעט מספיק לי.
בלעדיה, אני בטוח לא הייתי מחזיקה מעמד פה. עד שהיא הגיעה, בכל
לילה שהייתי מביטה על הירח מהחלון, חשבתי לעצמי עם יום אחד
יהיה לי האומץ לקפוץ. מזל שתקווה הגיעה לפניו.
אתמול באמצע הלילה, התגנבנו, אני ותקווה, לחדר החוץ. ידענו
שאסור לנו להיות שם באמצע הלילה, אבל החוצפה הציעה לנו את
המפתח לחדר, וזאת הצעה שלא יכולנו לסרב לה.
אז רצנו על קצות האצבעות לעבר חדר החוץ, חולפות על פני חדר
ההנהלה החדש שנמצא בדיוק בסמוך לחדר החוץ, מזל שהפחד כבר הלך
לישון מזמן.
הגענו לחדר החוץ, פתחנו את הדלת במפתח שהחוצפה נתנה לנו
ונכנסנו. המראה שנגלה לנגד עיננו היה שונה מכל מה שהכרנו לפני.
קירות החדר הפכו שחורים לפתע, הרצפה עדיין ירוקה. הירח, גם הוא
היה שם, רק שהפעם לא לבדו. אני ותקווה החזקנו ידיים, מביטות
לתקרה הזאת שנקראת שמיים, מוקסמות מהמנורות הקטנטנות שסובבות
את הירח. לא הבנתי איך יכול להיות שאף פעם לא הבחנתי בהם,
כשהבטתי מבעד לחלון בלילה. זה היה כל כך יפה, רק אני,תקווה,
המנורות והירח.
פתאום שמענו דפיקות... מישהו דפק בדלת... תקווה קיוותה שזה לא
אחד מאלו שחושבים את עצמם בהנהלה, רק שלא יתפסו אותנו. פתחנו
את הדלת, חבוקות, הייתה זאת הזכות, היא נכנסה לחדר, מתפעלת
מהמנורות, היא אמרה לנו שבגלל שאנחנו ראינו אותן ראשונות,
זכותנו להחליט איך לקרוא להן.
אני ותקווה החלטנו על השם כוכבים, כי הן זהרו בדיוק כמו כוכב
הרוק שהיה אחד השותפים של תקווה לחדר. גם הוא תמיד זהר. תמיד
שהיו הפסקות חשמל נעזרנו בו כדי למצוא את הדרך לבערך ארון, כדי
להדליק את הנגיד שאלו באמת נרות. תמיד קינאתי בו, כולם קינאו,
אפילו הקנאה בכבודה ובעצמה. תמיד הוא חשב שהוא היחיד במינו.
עכשיו, כשאני ותקווה החלטנו על שם כבר יש הרבה כמוהו, ככה שאין
לו מה להתלהב מעצמו.
ישבנו שם אני ותקווה, לבד, מסתכלות בכוכבים שלנו, שמחות שהזכות
עלתה לחדר לישון. עכשיו נוכל לחייך בשתיקה אל השמיים, לחשוב
מחשבות שרק אנחנו חושבות, לחלום על מקום אחר.
לאחר שחלף זמן מה, עושה דרכו לממש שירותים, החלנו אני ותקווה
מסתכלות אחת על השנייה. בוחנות זו את זו, הכי קרוב שאפשר,
נעצרות בעניים. מביטות עמוק לתוך הנשמה, מרגישות, איך ברגע אחד
הציף היופי את חדר החוץ. בעוד היא ואני מקרבות שפתיים, מתפרצת
האהבה לחדר... מיד קפצנו שנינו, התחלנו לצעוק עליה... איך היא
מעיזה להפריע! מסתבר שלחוצפה היה עוד מפתח.