יושבת מולו. שותקת. בחושך אין מה להגיד. מנסה ללכוד את המבט
שלו להגיד לו בעיניים שאני פה עכשיו, שהוא לא לבד, שביחד נעבור
גם את זה. אבל הוא פה ולא פה.  
"אתה איתי?" אני מתאמצת לתפוס אותו איכשהו, למקד את תשומת הלב
שלו אליי. הוא לא עונה. הוא כבר שם. עכשיו מרגישה לבד, כל כך
לבד וכל כך חסרת אונים. רואה איך השפיות הולכת ממנו והלאה, איך
העיניים שלו מתמלאות בערפל והגוף כבר לא מצליח להחזיק אפילו לא
עוד רגע. מנסה שוב להושיט יד אבל איך אין מי שיאחז אותה. הוא
כבר בעולם משלו. הוא נכנע לזה.

נרדם.



הלילה עובר. דקה אחר דקה, שעה אחר שעה. ואני נשארת שם, שומרת
הסף שלו, לא עוצמת עיין לרגע. לאט לאט השמיים מתחילים להתבהר,
השמש זורחת כאילו מעולם לא קרה דבר. הוא עדיין ישן. כל כך
שליו. כל כך שקט. אני שולחת אליו בזהירות יד, מלטפת לו את
הפנים המזיעות. הפנים שאתמול העבירו בי כל כך הרבה פחדים, איך
שהוא השתולל שם וצעק. הפנים שהבטיחו לי, בלי ועם מילים, שהוא
לא יעשה את זה יותר, שהוא הפסיק, שהוא מבין שזה לא יעזור לו
בכלום ושזה רק מכניס אותו עמוק יותר לשיכחה. הפנים שקמטי
המצפון והחרטה חרוטים בהם כעת בברור. הפנים שאני לא יכולה
לכעוס עליהם.

מתעורר.

"את עדיין כאן?" הוא עדיין לא פקח עיניים אבל הנשימות הכבדות
והעייפות שלי העידו על נוכחותי. לא עניתי. "תודה." המשכתי
לשתוק. כל כך רוצה לחבק אותו, להגיד לו שדאגתי, אבל מחזיקה את
עצמי. "אני מצטער." התחלתי לבכות. דמעה ועוד אחת, משיכה באף
והוא מתרוממם לישיבה. "אני מצטער. כל כך מצטער." נתתי לו
להרגיש קצת אשם, "אל תבכי, בבקשה, אל תבכי."  

"אל תשתה". אמרתי ויצאתי מהחדר.









< תוספת: אמיתי. הוא ישב בבית ושתה בקבוקים שלמים בגלל אהבה
נכזבת. אחר כך הלך למסיבה והשתולל שם כמו מטורף. צלצלו אליי
באמצע הלילה כי אני הידידה הכי טובה שלו. קחו מזה מה שנראה
לכם. אושר. >