ודווקא שאת שם, תחת הזרם הרצוף וכביכול מתנקה,
את עדה לו
ללכלוך הדביק הזה, של אותו יום קשה,
המנסה לפלס דרכו מגופך החוצה.
לשנאה שליוותה אותך עוד מהבוקר,
לכעס שכלכך ניסית להסתיר,
לקינאה שמסרבת להתנתק ממך,
את מביטה אל כל אלה,
מלווה אותם כשהם נוזלים בשיירה, נסחפים עם כיוון הזרם,
על לחייך,
דרך צווארך השפוף,
אל החזה שעדיין עומד גאה,
מסתובבים על בטנך, מקיפים את הטבור,
נשפכים מברכייך עד אצבאות רגלייך העייפות,
נעלמים אט אט במערבולת, נשאבים דרך מסננת הביוב.
את עדה ללכלוך המצטבר הזה, בשניותיו האחרונות, מתנתק ממך.
הקלה.
סיבוב אחרון של הברז ימינה,
טיפות אחרונות מתנתקות,
מגבת רכה מלטפת,
עכשיו שוב תוכלי להרדם,
נקיה.