זה בסך הכל סיפור על חלון.
זה התחיל לאט לאט, בהתחלה החלונות פעלו, כמו בכל מכונית חדשה -
המגעים באמת הזיזו את החלון כשביקשת.
וכך עברו להם כמה שנים. המכונית כבר לא היתה נוצצת כפעם,
והחלונות כבר לא עלו וירדו כמו תמיד.
אחרי כמה זמן, איבדתי את השליטה על החלונות האחוריים והם עשו
ככל העולה על רוחם, ונשארתי רק עם אופצית השליטה על החלונות
הקדמיים.
יום אחד, בטעות, הורדתי את החלון האחורי מעט. מאותו היום, הוא
לא עלה יותר.
וכך הייתי נוסע לי. רק אני, וחריץ החלון שלי.

היינו מדברים המון.
הוא היה מסתכל עלי ככה בחצי חיוך, ואני הייתי מבקש ממנו
להסגר.
"למה אתה לא נסגר?" - שאלתי שוב ושוב.
והוא רק היה מסתכל עלי במבט השובבי שלו וכאילו היה אומר "תראה
אותי, אני עדיין פתוח!" ומחייך לעצמו בתוך הרוח הדקיקה שהיתה
חודרת דרכו.
בהתחלה זה היה מעצבים, אחר כך זה הפך לשנאה, אחרי תקופה זה כבר
הפך להרגל, ובסופו של דבר זה הפך לאהבה.
הפכתי להיות מכור לנסיון לסגור את החלון.
הייתי נוסע שעות עם האצבע על הלחצן החשמלי, בגשם, בשמש, בפקק,
תמיד היינו יחד.
היינו מתלוצצים על זה שהוא יסגר, ותמיד הוא היה מחייך אלי במבט
החצוי שלו "כן כן, עכשיו אני אסגר" - הוא הצליח לרמות אותי פעם
אחר פעם.
לפעמים, הוא היה עושה קולות כאילו הוא נסגר, וכשהייתי מסובב את
הראש לאחור, הייתי רואה אותו צוחק.
הוא גם עשה לי המון בעיות.
הוא היה רב עם המזגן כל הזמן, הוא הפריע לו באמצע העבודה, ולא
היה נותן לו לישון בלילה. הוא גם כל הזמן התפרע כשהיינו נוסעים
מהר והיה שורק בהתלהבות.
אני גם זוכר את התקופה ההיא אחרי המריבה הגדולה שהיתה לנו
כשכבר הוא עלה לי על העצבים.
איבדתי שליטה ואחרי כמה קללות שהטחתי בו - תקפתי אותו פיזית.
הפסקנו לדבר, אפילו הפסקתי לנסות לסגור אותו, אבל הגעגועים לא
נתנו לי מנוח, וחזרנו למשחקי הנסיונות לסגור אותו כבר אחרי כמה
ימים.

אבל שום דבר לא נמשך לנצח. וכך היה, כשביום בהיר אחד, שמעתי
תזוזה מאחוריי.
הייתי בטוח שאני אסתובב ואראה אותו מחייך אלי.
לקח לי כמה זמן לקלוט שהחלון סגור. פתאום כבר לא נשמעה השריקה
המרגיזה שלו, והמזגן הכריז על יום חג לאומי. בהייתי בו, ולא
הצלחתי להבין שהוא באמת נסגר.
יום רדף יום, ואני התגעגעתי לשיחות שלנו.
אחרי כמה זמן, הסקרנות הכניעה אותי, ובפחד לחצתי על כפתור
הורדת החלון.
שום דבר לא קרה, וירדה לי אבן גדולה מהלב כשהבנתי שכמעט ושוב
פעם הכנסתי את עצמי לבוץ. אחרי כמה ימים שוב פעם נשברתי,
וניסיתי להוריד את החלון. הוא שוב לא זז ממקומו ואני הסתכלתי
עליו במבט מרוכז. צפירה מאחוריי הסיטה את המחשבות שלי ואני
המשכתי בנסיעה.
גם עכשיו, כבר יותר מכמה חודשים אחרי שזה קרה, אני עדיין זוכר
את זה כאילו האותיות נלחשות ישירות לתוך אוזניי - "התגעגת?" -
הוא שאל אותי בחיוך ילדותי סגור.
הנחתי את ידי על לחצן הורדת החלון, הסתכלנו אחד על השני בלי
תזוזה, ויצאנו לדרך.