האדם הזה, בין אם ירצה בכך ובין אם לא
יחזור אל פני ילדותו מפעם לפעם.
בשעת לילה מאוחרת, נניח,
הוא ישכב במיטה, יקפל את רגליו, יעטוף את גופו בשמיכה,
יסדר את הכריות תחת ראשו ויעצום את עיניו.
אז הוא יראה את המראה האחרון שראה באותו היום:
את פניו שלו. פניו העייפות המביטות בו מן הראי
בזמן שהוא מצחצח את שיניו.
זיפי זקנו, סימנים שחורים סביב עיניו המכווצות,
כתם לידה במצחו
ומספר קמטים שוחים על לחייו המתפתלות.
הוא יזיז את פניו לכיוון השלולית הגדולה,
קצה אפו יגע לרגע במים. האם אני ער
הוא יחשוב לעצמו. מאיפה כל זה מגיע.
לאחר מכן הוא יראה את פניו צעירות במספר שנים
וצעירות במספר שנים נוסף ועוד
פניו מתעגלות ושערו חלק ובקבוקי.
הוא צעיר עכשיו, נאמר ילד קטן,
אפילו תינוק.

       והתינוק הזה מרים את ראשו מעלה,
מכבה את הסיגריה במי השלולית,
נכנס אל האוטובוס,
מושיט כרטיס לנהג ואומר
תגיד לי כשנגיע. הוא מתיישב מאחורי הנהג,
בכסא הקרוב לחלון, אבל
עיניו שוקעות בספר המונח על רגליו
והוא לא שם לב
שאין רעשי רקע בסרט הזה. הנופים
מתחלפים. הנהג לוחץ על דוושת הגז.
הנוסעים עולים ויורדים בתחלופה
שלעיתים גוברת ולעיתים פוחתת. והוא
בשלו. למה הוא מקשיב? זה הקול
היחידי בנסיעה הזאת. והוא יודע ואומר את זה
כשבתוך הדפים הנמסים הוא רואה את פניו,
פניו הדהויות של איש מבוגר.

       והמילים צוללות מתחת לפניו של האיש
ולאחר צפות מעליו
ושוב מעמיקות פנימה אל תוך נקבי פניו
כשהוא ממשיך לבחון את עצמו
בדקדקנות של ילד קטן
ואינו מוצא דבר מלבד עצב על הזמן שהלך
ומכיוון שהזמן הלך.