"המקום לא כמו שתיארתי לעצמי, הוא פי 100 יותר יפה, איזה
גודל".
"כאן יש לך את כל הרחבה, שימש לטקסים או משהוא, בצד, זה הבית,
אתה יכול לראות כמה הוא גדול אבל שלא תחשוב שגם מבפנים הוא
ככה, הוא סתם מסובך ומורכב, האגם כמובן, אז אני מקווה שתהנה".
"אהה רק עוד דבר אחד, ממול זה השכנים, אבל אין לך מה לדאוג, הם
לא מה שנקרא, מטרידים".
אני חולם אני מרגיש שאני חולם, יש לי הרגשה רעה, בבקשה רק שאני
יתעורר, אני מכיר את החלומות האלו, פתאום אני מוצא את עצמי
בטירה עתיקה והיא שלי, זה חייב להמשיך רע.
"היי... אתה שכן חדש. לא יפה ככה בלי הכרות ראשונה"  
הנה זה מגיע, הקטע שחששתי ממנו הכי הרבה, עכשיו זה מתחיל השלב
שבו אני מאבד את שליטתי במציאות.
פתאום כל הרחבה הגדולה והמפוארת מתחילה להתמלא בהמון, אלוהים
זה ממש קרקס,ליצנים, להטוטנים, אש, חשפניות, צוענים,
אוהלים,צבעים.
"לא, תעזוב אותי, אני לא כאן אני לא שייך, זה לא אני", שיט
הבית הארור הזה, איפה הפתח המחורבן שבו אני יוצא מהחלום,
לעזאזל למה אני צריך להיות מודע לזה שאני חולם, זה אפילו מכניס
אותי עוד יותר לפאניקה.
"לא יעזור לך לרוץ, אתה עכשיו בחלום שלי, אני מכיר כל סדק וכל
מעבר בבית הזה, אתה עוד לא מבין אני יצרתי את המקום הזה, ואני
גם אשנה אותו לפי איך שאני רוצה".
אני ממשיך לרוץ. כל מסדרון בבית משתנה, הכל הפוך, אני רץ אחרי
הליצן והליצן רץ אחרי, הצחוק הזה יכול לשגע אותי, פעם לפני,
פעם אחרי, מכל חלונות הבית הגדולים אני ממשיך לראות את המסיבה
הגדולה ביותר בעולם ללא מוסיקה, פעם רועש, פעם שקט, אני תקוע,
תקוע.
"מה אתה רוצה, אני לא שייך, אני לא אהפוך להיות אחד מכם (יפה
לי, אני בורח על חיי ועדיין מנסה לשמור על עמוד שידרה)".
מה קורה כאן, הכול ריק, הכול נטוש, התעוררתי? מה אני לובש?
אני... אני... הליצן, רק לא מראה, רק לא השתקפות, מי זה, למה
הוא שוכב כאן, אלוהים זה דם? מה קורה לי ?
רק באתי עם המתווך לראות בית חדש.