בדיוק ברגע זה,3:01 בבוקר הגיע הזמן להודות שכבר אין סיבה
להשאיר את כל הרגשות השליליים בפנים...
אבל גם אין סיבה לא להרגיש אותם, או לא לשחרר אותם בעת ובעונה
אחת על עצמי...

היום התחיל בצורה טובה...
דיברתי איתה בטלפון כהרגלי...
אז לא הלכתי ללשכת גיוס, בסוף גם זה יהיה סה"כ בזבוז של זמן
חשוב שאפשר לישון בו, או לעשן סיגריה איכותית וטובה.
היה כיף לדבר איתה, כמו תמיד, גרמה לי להרגיש טוב, העלתה את
אחד הדברים שאני כל יום מתגעגע אליו, החיוך על פניי.

אבל כמו כל יום הגיע השלב שהיא רצתה קצת זמן לעצמה, וכמו בכל
יום, לי לא הייתה בעיה עם זה. סיימנו לדבר בצורה קיטשית ביותר
ואז פניתי לעיסוקיי... משחקי מחשב, גם עיסוק סתמי וחסר פואנטה
או תכלית מתוכננת מראש. אחרי שעתיים בערך חזרנו לדבר, באותו
זמן כבר הייתי שפוך מעייפות. ביקשתי ממנה שתסלח לי אבל אני
חייב לישון.
ותוך פחות מדקה נרדמתי... כעבור 6 שעות קמתי, אך לא לקול הנעים
המתוק והמנחם שלה, אלא לקול הצורח והצווחני של אימי שהייתה
עסוקה בלצרוח עלי על דברים שטחיים ביותר כגון בית ספר וכסף
וכמו תמיד, עלו הערות ה:
"אתה פרזיט!"
"יושב בבית ולא עושה כלום! לך תעבוד!"

כבר בנקודת זמן הספציפית הזאת הבטן שלי התחילה להתכווץ כלפי
פנימה.. התחלתי להילחץ, לחוש בכאב נפשי ומופשט אשר הרגיש באותו
רגע כדבר מוחשי ביותר...

עברו שעתיים ועדיין היא המשיכה לצרוח עליי... כאן הגיעה נקודת
השבירה הראשונה... פשוט צרחתי "די! בבקשה תשתקי, תהיי בשקט!
אני רוצה שתעזבי אותי לבד!" ואז היא ניסתה להתחנף ולהתחנחן
כאילו לא קרה דבר. ישבתי... ישבתי ושתקתי עד שהיא יצאה מחדרי
ועזבה אותי לנפשי. כעבור עוד שעה היא חזרה והמשיכה. למזלי
הייתי בטלפון וניסיתי להיתרכז הכי פחות שאני יכול, בקללותיה
ודברי הרוע שלה כלפי.

חברתי ניסתה להרגיע אותי ולאמר לי לא לשים לב למה שהיא אומרת.
אך לא יכולתי, ההתעלמות מהאמת המרה הזאת כבר יושבת בתוכי יותר
מדי זמן בשביל לא להתייחס אליה.
באותו רגע הגיע הזמן ללכת איתה ראש בראש.

נקודת שבירה שנייה: מתקפת נגד.

הייתי פשוט חייב להחזיר לה על כל הדברים שהיא אמרה לי, אז
אמרתי לה שאני אתבע אותה על מיליון ואחת דברים וביניהם עוגמת
נפש. היא איימה שהיא תחתום אצל העובדת הסוציאלית שתותיר לצבא
לתת לי פרופיל 21... אז פשוט שתקתי.
החזקתי את הדמעות בצורה הכי חזקה שאני יכול בתוך הגרון.

לאחר כמה זמן נרגעתי וגם היא התמקמה בחדרה ולא דיברה איתי.
סיימתי לדבר בטלפון, היא אמרה שהיא צריכה לדבר עם חברה טובה
שלה. לרוע המזל פרק הזמן הזה היה ארוך מדי ופתוח מדי בשביל
שאני ארגיש דברים שליליים ביניהם מחשבות אובדניות, מחשבות על
רצח, ומחשבות על זחילה לפינה מבודדת בחדר אשר בה אני אוכל
להוציא את עיניי מרוב בכי...

לבסוף היא התקשרה אליי, וכל כך התרגשתי שהלב שלי התחיל
להסתחרר...

נרגעתי...
סיימנו לדבר, היא נרדמה, אני חזרתי למחשב.

לאחר שעה בערך היא התקשרה אלי שוב פעם.
המסכנה לא הצליחה להירדם, אז נשארתי איתה על הקו עד שהיא
נרדמה.

אז התחיל הלילה הרע...
השעה הייתה 00:30 ופתאום עשיתי חושבין על החיים שלי, דבר אשר
אינני עושה כל יום ולאחרונה בכלל לא.
התחלתי להרגיש רע
וסוף סוף, הדמעות יצאו החוצה...

חצי שעה אחרי עד 2:38 הכל היה בסדר, אפשר אפילו לאמר שהייתי
רגוע ביותר... ואז היא שוב פעם באה והתפרצה לחדרי.

למרות העצב שבלילה, הוא תמיד הגן עלי מדברים כאלו. אך לא הפעם,
הפעם היא שברה את חומת המגן האפלה והקרירה ותקעה צלצל עמוק
עמוק בתוך מה שנשאר מהמצפון שלי, הנשמה שלי והשמחה שלי...

וזאת הנקודת שבירה האחרונה.
לא יותר נותן לאנשים לדרוך עליי.
עכשיו אני מוכן לקרב.
אפילו של פנים מול פנים. לא משנה עם מי, אני אהיה מוכן. לא
מרשה לאף אחד לפגוע בי יותר ובשעה המדויקת הזו, 3:27, הגיע
הזמן להתחיל לאסוף תחמושת... לבנות מחדש את חומת המגן, ולהיסגר
מחדש...

No one shall ever destroy again what I have built for
myself!