הוא הביט בה באותו מבט אוהב, מבט שלא מבין כלום אבל מנסה. הוא
היה מזיז הרים ושוחה את האוקיינוס, רק בשביל לדעת למה.
היא ישבה בשקט על החלון, הקפה ביד אחת וסיגריה זולה ביד
השניה.
העננים המטירו גשם ראשון, שמבשר את סופו של הסתיו, והיא ישבה
על החלון עם תחתונים וסוודר שסרגה לה אמא כשהיתה עוד בת 14.
אם רק היה לה אומץ, היתה נותנת לעצמה ליפול למטה, או מנסה
לעוף, אבל בינתים היא עדיין תקועה באותה תנוחה כבר שעות, יושבת
ובוהה בעננים אפורים.
הוא יוצא מהחדר בלי להגיד מילה. היא יודעת שהוא יודע, שהוא
פגוע.
היא רצתה לחיות מכלום. עם אגורה בכיס, לעלות על האוטובוס הבא
לשום מקום ולנסוע רחוק, למקום שבו אפשר לחיות מהאוויר, מקום בו
לא צריך להסביר לאף אחד כלום... מקום בו תוכל לברוח מהכל,
אפילו מעצמה.
העננים משחירים לאט לאט, והטיפות נופלות על האדמה, מבקשות גם
הן להיעלם... הלילה יהיה לילה סוער, כמעט כמו אתמול בלילה.
שאיפה אחרונה, והסיגריה נופלת למטה, עם הזכרונות של אתמול על
לילה אסור, ובגידה.
האלכוהול הוא סם, תמיד אמרו לה, אבל היא לא מקשיבה... היא עושה
מה שהיא רוצה, היא נופלת, פוגעת, נשברת ומשלמת את המחיר.
שישיית בירות, וכל החברה יושבים מסביב לבקבוק וודקה אחד. ככה
זה כשאת בת 17, החיים נותנים לך אלפי אפשרויות לטעות, ואת תמיד
בוחרת בכולן.
הראש מסתובב, והכל כל כך מצחיק כשהמחסומים נשברים,כשהראייה
מטושטשת והיצרים משתלטים על הגוף והמחשבה. האלכוהול עובר בדם
במהירות האור,  והכל כל כך שונה... הוא לפניה, והיא רוצה...
היא כל כך רוצה. היא מוכנה לתת הכל, והוא תמיד מוכן לקחת.
שבירה, שיכורה, מחפשת ריגוש והם הולכים הצידה. הגשם דופק על
החלון, מזהיר מהאשמה של מחר והטיפשות של היום.
הזיכרון מאתמול מטושטש, אבל הוא יודע. הוא שמע חברים, יודע שלא
היתה נאמנה, יודע שבגדה, שהיתה עם אחר, אבל הוא לא אומר דבר...
רק יוצא מהחדר בצעדים חרישיים, וטורק את דלת הכניסה.
הדמעות זולגות עם הגשם וסיגריה שניה נדלקת, אבל הכאב לא
עובר... מזג אוויר סוער יהיה היום צופים יקרים, אל תשכחו לקחת
מטריה, ולשמור על עצמכם מבגידות של אתמול, מאשמה של היום,
וטיפשות של מחר..
ככה זה כשאת בת 17, החיים מציבים מולך בורות, ואת בוחרת תמיד
בעמוק מכולם, בבור שהכי כואב ליפול לתוכו.
מעניין אם הוא יחזור מחר... סביר להניח שכן.