איך שלא אסתכל על זה עכשיו - זה עצוב. אתה נגמרת, עזבת -
והשארת מאחוריך את החופש. החופש חיבק אותי חזק חזק ולחש לי
באוזן שהתגעגע אלי ושהרבה זמן לא הסתובבנו יחד. אז לקחתי את
החופש לטיול ושבוע שלם הוא לא עזב אותי.הלכנו יד ביד לכל
מקום.
עבר שבוע, והחופש התחיל לדהות קצת.הוא היה נראה עייף. שאלתי
אותו לשלומו והוא שתק. אחרי אותו יום לא מצאתי אותו יותר,
והחופש השאיר אחריו רק כאב - שמצא פינה בגוף שלי ומאז מסרב
לעזוב.
עם הכאב אני לא נוהגת לדבר לעיתים קרובות. כל מה שאנסה להסביר
לו, הוא לא יבין, יעשה בדיוק ההפך ממה שמצפים ממנו.כזה הוא
הכאב. אני לא חושבת שהוא עושה את זה בכוונה. הוא הבטיח לי
שכאשר הוא ימצא בית חדש, הוא יארוז את כל המחשבות, ההרהורים
והתהיות ויעזוב. בינתיים הוא נשאר אצלי, ואני לומדת איך לחיות
איתו.
עברה תקופה. אני לא נמסה ממך. כבר לא. אני רק מתחבאת. אפשר
לראות עיניים כחולות מסתתרות מאחורי ענן עשן, שיודע בדיוק איך
לחבק אותי ולעטוף אותי מהצדדים כך שלא ארגיש לבד.
אני לא בוכה בגללך.כבר לא. זה העשן שנכנס, ויוצאת דמעה.
הימים עוברים, כאילו בלי שארגיש, האוויר לאט לאט נעשה שקוף
ואפשר לראות דרכו איזשהו קצה של מציאות. מישהו אמר לנו פעם
שהזמן מרפא את כל הפצעים.אם זה כך, אולי יש משהו שיוכל לגרום
לזמן לחלוף מהר יותר? אני יודעת שאין... אני רק מתנחמת
במחשבה.
אז בינתיים, אני מחכה לחופש שיחזור. אפילו הכנתי מודעה עם
כותרת "נעדר". מתחת כתבתי: "אבד לי החופש. זה קרה לפני כמה
ימים.עד שהגיע, הספיק לעזוב שוב. יש לי תחושה שהוא מתחמק ממני.
אני לא אנסה להחזירו בכוח, מכיוון שאז יהפוך לייאוש.החופש נראה
בפעם האחרונה חיוור ועייף במקצת.חבריו הטובים הם השיגעון,
ולפעמים גם הבדידות - שאיתם נוהג להסתובב. חופש, יקירי, אם אתה
קורא את המודעה הזו, תחזור. אני לא מבקשת שתחזור לתמיד, לא
אכלא אותך אצלי. יש לי רק בקשה קטנה - שכחת פה את הכאב. הוא
מחכה לך אצלי, ליד הלב, עם שלוש מזוודות.גדולה - עם מחשבות,
בינונית עם הרהורים, והקטנה מלאה בתהיות. מקווה לפגוש בך
בקרוב..."
בסוף המודעה הדבקתי תמונה שלי ושל החופש בימים הטובים שלנו
יחד, מחובקים. אני נראית מאושרת וחופש צבעוני מתמיד.
מה שנשאר לי לעשות עכשיו זה לחכות.
בתוך תוכי אני יודעת שהחופש לא ימהר לחזור.הכעסתי אותו עם
החשדנות שלי. לא הייתי בטוחה שהוא אמיתי. בינתיים העשן מנחם
ומחבק אותי כל פעם מחדש, מבטיח לי שהכל יהיה בסדר. כשהכאב צועק
לפעמים, ומשתולל בתוכי - העשן מרגיע אותו.
אתה יודע, כל זה לא קרה בגללך... זאת רק אני שכבר לא חושבת
עליך, לא בוכה בגללך, לא נמסה יותר.
רק מחפשת את החופש... ובינתיים מתנחמת בעשן.