[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי יודע
/
האופניים של מיכאל

באותו יום קמתי בזמן, דבר שלא מובן מאליו ואומר ששלושה דברים
התקיימו: כיוונתי את השעון המעורר, הלכתי לישון וקמתי. בדרך
כלל כשהשעון מצפצף, אני מתרומם מהמיטה מתוך אינסטינקט, מכבה
אותו וחוזר לישון. כשהטלפון מצלצל והבוס שלי על הקו, אני יודע
ששוב לא התעוררתי בזמן.

אבל באותו יום התעוררתי בזמן, וזה מאוד מיוחד, כי בד"כ אני לא
מתעורר בזמן. כזה אני, מפוזר לגמרי, שוכח הכל. מיכאל תמיד
התבדח על חשבון הסניליות שלי. אם הוא היה חי היום, הוא בטח היה
צוחק ואומר שאלוהים עזר לי בהכל וגרם לכך שאוולד בדיוק ביום של
אסון צ4רנוביל, כדי שלא אשכח את תאריך הלידה שלי. אני כמובן,
לא ידעתי את זה באותו היום.

קמתי מהמיטה, קליתי שתי פרוסות לחם בטוסטר החדש שקניתי. טוב,
לא בדיוק קניתי. כאן, בברית המועצות, עם הקומוניזם וכל השיט,
אין לאף אחד בעצם כלום. אבל אני לא חושב על זה, העיקר שיש
טוסטר.
הכנתי שני סנדוויצ4ים.

בזמן שאכלתי את ארוחת הבוקר, טוסט עם גבינה צהובה, קראתי קצת
בעיתון שחילקו בבניין יום קודם. העיתון אף פעם לא ממש מספר מה
קורה, בעיקר כל מיני שטויות על כמה שטוב פה, אני לא קניתי את
זה ושאלתי תמיד את מיכאל מה באמת חדש בביילורוסיה.

מיכאל תמיד היה מהאנשים הנחמדים האלו, שאין לך איתם שום בעיה.
אני מהאלו שמתיידדים עם טיפוסים כאלה. מיכאל תמיד סיפר על כמה
שהכל רקוב בממשלה, ומה באמת קורה. הוא ידע, כי הוא עבד בתור
מנקה שם. מיכאל נראה אדם רגוע למדי, אבל היתה לו פרנויה מוזרה
כזו, שכשהוא שם דברים במקום, הוא תמיד דאג שהם ייעלמו. לדוגמא,
אם הלכתי, אני לעולם לא אחזור. או שמחר יפטרו אותו. מיכאל סיפר
לי שתמיד, לפני שהלך לישון, הלך לבדוק אם הדלת סגורה, למרות
שזכר שסובב את המפתח ארבע פעמים קודם, אבל לך תדע.

בגלל השיגעון הזה, הפרנויה הזו של מיכאל, הוא היה חייב באותו
יום לקום בשש, לעלות לגג הבניין ולבדוק שהכל בסדר. מין סיור
בוקר. באותו יום הוא איבד את שיווי המשקל ונפל שש קומות, אבל
אני לא ידעתי את זה אז, כמובן.

בשעה שבע כבר הייתי למטה, אף אחד לא שם לב לאדם שמוטל על
האדמה, וגם אני לא ראיתי. הוצאתי את האופניים שמיכאל השאיל לי,
כדי שאגיע מהר לעבודה. האופניים של מיכאל היו ישנות גם אז,
משמיעות חריקות של גלגלי שיניים ברגע שמדוושים, עם חור בגלגל
הקדמי ובלמים דפוקים לגמרי. אבל הייתה לאופניים שרשרת עם
מנעול, למרות שאף אחד לא גונב כאן שום דבר, אבל לך תדע.

נסעתי לעבודה, בתחנת הכוח על שם לנין, והגעתי לשם בשעה שמונה
וחצי בצהריים, נפש חיה לא הייתה במקום וגם לא תהיה ממש, אבל לא
ידעתי את זה באותו הזמן. הצבתי את האופניים ליד הגדר ונעלתי
אותם עם שרשרת, לך תדע.

כשנכנסתי לחדר הבקרה הראשי, אף אחד לא היה שם אז אכלתי את
הסנדוויץ4 שהכנתי, עם פרוסת הנקניק בפנים, וחיכיתי. בשעה 12
ולדימיר הגיע, פטפטנו קצת ונכנסנו לחדר הבקרה הראשי. ולדימיר
מיד התחיל להפעיל את כל המתגים, כמו קספארוב אחת-עשרה שנים
אחרי. הפעם הוא לא הפעיל את הריאקטור, מפני שאתמול השארנו אותו
דלוק כל הלילה, כחלק מאיזה ניסוי שהמטרה שלו הייתה לצפות את
ההתנהגות של הריאקטור בעת זרימת כוח מוגבל, או משהו. אני פחות
בקטע של מכונות, ולדימיר מבין הרבה יותר ממני, והוא גם מומחה
לפיסיקה גרעינית או משהו. אני משאיר את העניינים לידיו והוא לא
מתלונן ומתייחס אליי כאל שוליה. בד"כ אני סתם מביא לו מים
מהמטבח, אבל לפעמים הוא בהפסקת צהריים ושולח אותי לעשות כל
מיני עבודות רציניות. פעם הרמתי מתג שעד היום אני לא יודע מה
הוא עושה.

ולדימיר היה נורא לחוץ באותו יום ולא הפסיק למלמל משהו על זה
שצריך להוריד את הכוח של הריאקטור ל30%. לא יודע מאיפה אני
זוכר את הכל, על דלת הדירה כתוב השם שלי, בעיקר כדי שלא אשכח
גם אותו.

פתאום הטלפון צלצל. ולדימיר רץ להרים את השפופרת, ניהל שיחה
קצרה ולבסוף פרץ בצעקות שמחה. אחרי שהוא ניתק שאלתי מה
העניין.
"אישרו לנו להוריד את רמת הכוח לשלושים אחוז!"
לא ממש הבנתי מה זה אומר, אבל חשבתי ממש חזק ואימצתי כל תא
במוח, ואז נזכרתי בניסוי שולדימיר מדבר עליו כבר שבוע.
"זה בקשר לרדיאטור?" שאלתי
"ריאקטור", הוא תיקן ולאחר הוסיף: "אתה מבין מה משמעות הדבר?"
חשבתי ממש חזק אבל לא עלה לי שום רעיון.
"אמממ... לא".
"משמעות הדבר היא," הוא ביטא את המשפט באיטיות שלא הייתה
אופיינית לו, אלא במיוחד כדי שאבין ואספיק לקלוט כל מילה,
"שאנחנו יכולים להתחיל את הניסוי!"
"נפלא", מלמלתי.
"מה איתך, ניקולאי", הוא אמר בטון מדוכדך, "לא מעניין אותך?"
"אממ... לא ממש".
"אני מבין" הוא אמר.

בשעה 12:45 בערך יצאנו להפסקת צהריים. ולדימיר הביא סנדוויץ4
עם גבינה ואני הוצאתי את שלי, עם פרוסת הנקניק. גם בזמן הפסקת
הצהריים ולדימיר לא הפסיק לדבר על העבודה, בניגוד לפועלים
האחרים שדיברו על בחורות או פוליטיקה.
"בעוד עשר דקות", הוא דיבר בפה מלא גבינה, "תצטרך לבצע ייצוב
לריאקטור, אתה לוחץ על אותו המתג כמו בפעם הקודמת".
"בסדר גמור", הנהנתי בראשי והעפתי מבט חטוף בשעון השוויצרי ביד
ימין. אף פעם לא הצלחתי להתרגל לשים אותו ביד שמאל, מיכאל צחק
ואמר שבגלל אנשים כמוני, ברית המועצות עדיין קיימת.
"לא תשכח?" ולדימיר שאל.
"לא אשכח", עניתי.

בשאר השיחה דיברנו על פוליטיקה, ולא על בחורות בגלל שולדימיר,
מתוקף היותו פיסיקאי גרעיני או משהו כזה, הוא בחור מאוד בודד
שכל החיים שלו בעבודה, בקושי יוצא מהבית.
ב1:00 הוא פתאום נזכר להסתכל בשעון, ראה מה השעה, קפץ כנשוך
נחש ורץ לחדר הבקרה. זרקתי את מה שנשאר מהסנדוויץ4 שלי לפח
ורצתי אחריו.

"ניקולאי, אתה חתיכת מטומטם, שכחת!"
ואז ההרגשה הזו היכתה בי, ההרגשה המוכרת. אותה הרגשה כשאני
מתעורר בערב על ידי הטלפון והבוס צועק עליי ושואל למה לא הגעתי
לעבודה. אותה הרגשה כשאח שלי מכין לי מסיבת הפתעה ואני לא מבין
מה כל כך מיוחד ב26 באפריל. ואז נזכרתי שיש לי יום הולדת
היום.

"יש לי יום הולדת!" צעקתי, מאושר שהצלחתי לזכור. ולדימיר מלמל
"מזל טוב" מהיר, רץ לקצה החדר והוריד את כל המוטות, חוץ משישה.
כל העניין לקח די הרבה זמן.

אחרי שולדימיר נרגע קצת, התנצל ואמר שהוא ממש מצטער על שקילל
ואיחל לי שוב יום הולדת שמח, הוא קם מהכיסא שישב עליו ואמר
שאפשר להתחיל בניסוי. הוא לחץ על כמה מתגים, הסתובב כמו ארנב
בכלוב, ולא הפסיק למלמל כל מיני אחוזים ושטויות, שלא ממש
קלטתי.
שלוש דקות אחרי זה בערך, הוא לחץ על מתג נוסף, שלא ראיתי בעבר,
לקח נשימה עמוקה ואמר: "הניסוי התחיל".

דקה אחרי זה ולדימיר הסתכל על מפלצת המתכת בבעתה, ואפילו אני
הרגשתי שמשהו לא כשורה. "המים מתחילים לעלות" הוא אמר, "צריך
לעשות כיבוי ידני, אחרת כולנו הולכים פה קיבינימאט". ולדימיר
חילק לי הוראות על ימין ועל שמאל, "תלחץ פה, תלחץ שם", בסוף לא
ידעתי אם לחצתי על המתג הנכון, אבל הוא לא ממש שם לב, רק
התרוצץ וצפה בבעתה בריאקטור, שהתחיל לעלות אדים, עד שהוא
נעצר.

"המים זורמים החוצה, כיפת המגן תעוף! תברח, ניקולאי!" הוא
צרח.
רצתי. רצתי כמו משוגע שיש לו הרבה מה להפסיד, למרות שלא ממש
היה לי, אבל בכל זאת. ולדימיר הפעיל את פעמון האזעקה וצעק
שכולם צריכים לפנות את המקום, כי הכל מתפוצץ.

תוך דקה הייתי בחוץ, ליד הגדר, הוצאתי את השרשרת ורכבתי על
האופניים הביתה.

אחרי שהעניין הגיע לחדשות, ויומיים מאוחר יותר גם לידיעת כל
העולם, ולדימיר בא אליי הביתה ואמר שאנחנו צריכים לברוח, הרחק
מהמקום הזה. הוא לא הפסיק לבכות ואמר שהכל באשמתו, שהוא לא היה
צריך להוריד את המוטות, שהריאקטור לא היה בנוי לזה. אני לא
הזכרתי לו, אבל בתוך תוכי ידעתי שהכל בגלל שאני סנילי.

אז ברחנו. ברחנו מהבוס, מהשלטונות, מעצמנו, מהכל. ולדימיר על
האופניים שלו, שקנה מהכסף שחסך מהעבודה, ואני עם האופניים שלי,
אופניים של איש מת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה פעמים ספרת
עד עשר ושום דבר
לא קרה...?






בני סלע, שר
שאלה לרוני
ליבוביץ, ביום
הורים בצוותא 2


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/04 9:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי יודע

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה