נגיד אני.

קמתי היום מוקדם מפעיל שעון מעורר דיגיטלי תוצרת קוריאה מארגן
לשני פועלים על פס הייצור משהו לאכול ולעובדי נמל אשדוד קלף
מיקוח במאבק מול ביבי.

משם הלכתי למכולת קניתי עיתון לראות מה קורה במדינה הזאת שאני
חי בה ואיזה בורקס להרגיע את הבטן מניע את גלגלי המשק
הישראלי.

משם הלכתי לפגוש את רוזט היא מטופלת שלי שמעתי ממנה את מה שכבר
הספקתי לקרוא בעיתון - כמה אין לה כמה לוקחים לה. ולמה? היא לא
יודעת. (גם אני לא) סיפרה שהייתה אצל יוסף בבית האבות - הם לא
מבינים היא אומרת, אחרי המקלחת הוא אוהב לשחק עם האקזמה שלו.
ככה היה תמיד היא פוסקת את העובדה. יושב ומקלף, מקלף ויושב
נגיד הוא? הוא חייב שישימו לו מיד תחבושת ושני זוגות גרביים.

נגיד אני? היא בוכה. אני צריכה לשבת בבית כמו כלבה (בלי דגש
בבית) בט"ו בשבט (הפעם עם) אפילו תמר אין לי לאכול.

אז אני יוצא משם מפורק. הולך לאקדמיה להיבחן בתנ"ך צריך לעזור
למחלקה לארכיאולוגיה לממן את החפירות, לא? אחרי המבחן אני צריך
כוס קפה - למה לא? 3 ש"ח בשביל ג'ייקובס.

נגיד אני? תמיד הערכתי הוגנות.

הלאה, האדם צריך גם להתפרנס, לא? נגיד אני? אני עושה את זה
בחברה סלולרית. אז אני יושב ונותן לכם לצרוח עליי את כל
התיסכולים היה איזה אחד שחשש במיוחד מהאנטנה שיש לו על הגג.
נגיד אני? בבוקר עוזר לזקנות - בערב עם השטן שמצמיח זנבות לחצי
מדינה.

נגיד אני? תמיד הערכתי דיסוננס.

לילה. לגיטימי שיהיה לי קר, נכון? לגיטימי שהיא תתקשר. לגיטימי
שנשכב.

לגיטימי שבסוף היא תבכה?  היא בוכה - (לא שאלתי אותה אם לדעתה
זה לגיטימי)

אני מחבק. לגיטימי.

נגיד היא? היא אומרת שהיא רוצה להעביר את היחסים שלנו הילוך.

נגיד אני? תמיד הערכתי ניוטרל.