הגשם בלונדון מזרזף בעדינות כך אמרה לי אמא,

אני רוצה לברוח בין יערות...
לרוץ מסביב לעצים גבוהים, צעיף קשמיר כרוך מסביב לצווארי, מעיל
בלוי על גופי.
במקום שקרניי השמש לא חודרות אליו, אפלה צלולה וגשם חזק מסמנים
לי לאן ללכת...
ואני רצה לא בורחת, מאושרת נורא מנסה לחצות כל שביל ופיסת דרך
קטועה,
נושמת עמוק פנימה את ההשתקפות המימית של צל נעוריי.
בנות עם קוקיות ונעליים בלויות, בנים עם סרבלים וחורים
בכיסים.
הפיות עפות להן בשלווה פיוטית והגמדים מתרוצצים, אני זוכרת
נשבענו בהם.
ריחות ישנים של ילדות בין כותלי מחבואים על עצים, פסטורליות
שבה קיים הנצח ואני.


שיר ישן מתנגן לי בשפתיים, האטר נובה שרה על השקט והתדהמה
שניצבים אל מול ריקוד
יקירה, על כוס מנייר ועל הגשם הלונדוני ואני נזכרת בילדות
הקסומה בצל תמימות ויופי נכחד.