אני מתחיל להשתגע.
כל הזמן אני נמצא באותו מקום, אותו נוף.
מדי פעם אני קולט שינויים, מעביר אותם הלאה.
אבל אני משתגע.
למה דווקא אני נפלתי למסלול הזה?
אני כבר מעדיף להישרף.
בעצם, זה יקרה מתישהו, כדאי לי להכין טבלת ייאוש?
ואם אני אכין טבלת ייאוש, יכעסו עלי?
הם יגידו שזה רע, מקלקל אותי, הורס אותי.
מסיט את הריכוז שלי מעניינים אחרים.
שזה רע.
מרגיזים. המוני אנשים מרגיזים, שכל הזמן רק אומרים כמה אני
חשוב.
כמה אני יקר.
אבל הם הרי דנו אותי למוות בשריפה, נכון?
והם ידעו את זה מההתחלה, לי הם גילו את זה רק אחרי שנשלחתי
למשימה שלי.
הם אומרים שהפעולה שלי מצילה חיים, חה.
מצילה חיים? זה שאני תקוע באותו מקום במשך שנים על גבי שנים?
שיקפצו לי. נמאס לי כבר.
אני מעדיף להישרף כבר עכשיו, להימלט מכלאי הגבוה.
להישרף.
הם ישתגעו כשהם יראו את זה, אני יודע.
אבל לא אכפת לי.
הם דנו אותי לזה מראש.
אתה תזדקן בכבוד, אבל בסוף תישרף.
אל תדאג, ייכתבו עליך בעיתונים. כשתישרף.
אז למה שלא ייכתבו עלי בעיתונים כבר עכשיו?
אולי זה ייכנס לטלוויזיה. מי יודע?

זהו, אני זז.

נורית אדומה נדלקת, ראש נזקף בהפתעה.
"הלוויין נירוסטאט, הוא יוצא מהמסלול שלו, אדוני."
ראש מורכן.
"תמיד ידעתי שיש אצלו משהו מוזר, אדוני."
גב מופנה, יד מונפת באוויר בביטול.
"תשלח הודעה לעיתונות, ותדאג שהוא ייפול במקום שיוכלו לצלם
אותו. יחסי הציבור שזה יעשה לנו מעולים."
גוף בחליפה מתרחק לאיטו.
יש לו דברים יותר חשובים ממחשבות של לוויינים.