הרגליים רועדות כמו של הילד
שמעולם לא הייתי.
הקירות דוחקים בי לחזור,
המבנים דוחים אותי כמו גווייה משומרת.

לאט לאט גופי מתמרד,
נפשי נעשית פסיכוטית,
לשוני מועדת על מילים מוכרות,
זיכרוני מאבד את העולם לתוך עצמי.

ידי זועקת לרצח.
גופי רוצה לפרק את העולם שבר אחר שבר.

יוצא מדעתי יותר ויותר!

מאבד את דרך אבותיי,
אך רואה את השקר שבדרכם
ואת האמת שמאחוריה.

אני עדיין חושב שאני צריך להוסיף לזה משהו, אך עדיין יש לי את
הגאווה שזו היצירה הראשונה ששברה את מחסום הסבל שלי בלימודים!
(בערך לחמש או עשר דקות ואז...)