שורה ארוכה פסלי קרח ניצבת מולי
בני אדם מפוסלים בקרח השקוף
בני אדם שפעם הכרתי.
כל אחד מפסלי הקרח מזכיר לי
זכרונות כואבים שצורבים בעורי
כאילו לא קור אחז בהם אלא חום אימים
לידי ערמת אבנים לבנות
אני מרימה אחת בידי מלטפת אותה באצבעותיי
חיוך קל מסתמן לרגע קצר על שפתיי
מטיחה את האבן באחד מפסלי הקרח
עוקבת אחרי האבן במעופה המהיר
הפסל מתנפץ לאלפי חלקיקים קפואים
חתיכות קטנות פוגעות בפני
לוקחת עוד אבן ועוד אחת ועוד
מסתכלת בהנאה בפסלים המתנפצים
בסוף נשארים שני פסלים אחרונים
האחד של זאת שאהבתי
השני של זאת ששנאתי
שני הפסלים עומדים שם קפואים לנצח
ושתי אבנים אחרונות בערמה
יודעת שאני צריכה לעשות את זה
לנפץ גם את שני אלו, האחרונים
היד רועדת, מהססת, לא מעיזה
והנה מתוך הפסלים ששניהם חברו לאחד
סלע קרח גדול עף לעברי, פוגע בי
ואני מתנפצת לאלפי רסיסים
נמסה אל תוך האדמה שכוחה אזל
ניפצה אותי אהבתי, ניפצה אותי שנאתי
השברים לא יתחברו שוב לעולם