בצעדים זהירים אני הולכת על שביל הגישה הצר, מסתכלת על החורבן
שמסביב.
פותחת את הדלת המוכרת בהיסוס וכאילו פותחת את התקופה ההיא
שסגרתי ונעלתי מזמן.
נכנסת באיטיות לבית הישן, העץ חורק תחת רגלי ומעלה ענני אבק
לעיניי.
מביטה מסביבי על מה שפעם היה ביתי, מוזר שעד היום מעולם לא
קראתי למקום הזה בית.
הולכת בין החדרים, נוגעת באצבע קרה ברהיטים ובקירות, הכל כל כך
עלוב ומוזנח עכשיו.
רעד קל עובר בתוכי כשאני מגיעה לחדר המיטות, נעמדת בדלת ושבע
מיטות קטנות עדיין עומדות שם בשורה נוקשה, ללא מצעים בכלל.
בלי להביט בכלל אני עוברת בין המיטות עד למיטה האחרונה, זו
שהייתה שלי, עיני מוצפות דמעות.
מתיישבת על המיטה, שוה ענני האבק האל שמסמאים את עיניי.
מוציאה סכין חדה מהתיק, מסתכלת איך היא מנצנצת באור הרך של קרן
השמש היחידה שנכנסה מבעד לחלון המוגף.
מבטי עובר אט אט לזרועי, הצלקות הלבנות והדקות כאילו מביטות
בי, סימן אחרון לזיכרון כואב, ועוד בחדר הזה שבו הדם הכתים את
הסדין שפעם היה, אך לא הפעם, מחפשת את קצה המזרון ומעבירה עליו
את הסכין שחותכת את הבד המלוכלך של המזרון, איפה שאז, בלילה בו
עזבתי את בית היתומים, תפרתי אותו בשקט לילי.
הדפים הלבנים החליקו החוצה מתוך החור שנפער מתפזרים על הרצפה
המטונפת.
אני אוספת את כל הדפים לחיקי, מתמכרת לריח הנשכח והמוכר הזה,
למגע שלהם, לזיכרונות.
פורשת את הדפים על המיטה, הכתב הילדותי והצפוף ממלא את כל
הדפים.
היד עוברת על הדפים, לבי פועם בפראות, זיכרונות שהוטבעו בכתב
ידי, עדיין פוחדת לקרוא, עדיין פוחדת לפתוח פצעים שהגלידו.
פה ושם כתמי דיו, פה ושם כתמי דם והלב פועם חזק, כמו אז
כשכתבתי בשעת לילה מאוחרת לאור הירח שקול צעדיו של השומר מהדהד
בין הקירות וחריקת הרוח מקפיצה אותי פעם אחר פעם, פחדתי אז,
מסתבר שהפחד לא עזב עד היום, הרעד עדיין חולף בי עם כל רשרוש
שנשמע.
הדפים האלו, היומן שלי ובעיקר הבריחה שלי, ההתמודדות שלי עם
הקושי.
מוצאת את הדף ההוא שזכרתי, מוכתם כולו בדם ודמעות שמורחים את
הדיו , הלילה ההוא חוזר אלי בבהירות מבעיתה, התמונה ששברתי,
הצעקות, היד החזקה שתופסת בזרועי, גוררת אותי בכוח במדרגות, אל
המרתף, בום, הראש מתחיל להסתחרר מהמכות הרבות שקיבל, כסא העץ
הזקוף, החגורה, קול ההצלפה החד, הכאב השורף, חושך, כאב, דמעות
ואז חדר, הקלה רגעית וזעם יוקד, בוכה את תוך המזרון, שעות.
זהפסקתי לבכות, ככה פתאום, רק הרעד לא הפסיק ואז הסכין ההיא,
הזאת, קרצה אלי מהמדף, היד נשלחה בדממה, מלטפת את המתכת הקרה,
זה נראה פתרון, גם לי מותר להכאיב, גם לי יש כוח, גם אני
מסוגלת לגרום לכאב וניצוץ חדש בעיניים, השתקפות של ניצוץ
מהסכין.
הדם האדום ההוא, המהפנט.
שקט פה, צעדי השומר לא נשמעים, גם לא נשימותיהן של הבנות
האחרות, שקט מידי, תשתלטי על עצמך אני צועקת לעצמי בתוך הראש,
עדיין רועד, בוכה, מכתימה את הדפים בדמעות, שוב.
שנים ברחתי מהמקום הזה, הדחקתי אותו לפאתי תודעתי, מפחיד איך
הוא מוכן להשתלט עלי בשניה, ברגע שאתן לו הזדמנות, ברגע שאפסיק
לעמוד על המשמר.
צוללת בבת אחת אל תוך הכתוב.
"היום הייתי קצת יפה, זה מה שחנה אמרה, למרות שבקול שלה היה
יותר גועל מאשר התפעלות, אז היא לקחה אותי לאמבטיה וקצצה את
שיערי במספריים גדולות וכסופות ואניסתם עמדתי והבטתי איך קצוות
גדולות של שיער שחור וחלק נושרות על הרצפה, מסתבר שאסור לי
להיות יפה."
חיוך עצוב מתגנב לשפתי, כמה תמימה, זה עוד היה בשבועות
הראשונים, לפני ההתגברות המהירה, לפני הטירוף והשיגעון.
עוברת בין הדפים ושולפת אחד, אני פוחדת, אפילו היום אחרי כל כך
הרבה זמן.
"אני שונאת להיות פה, שונאת את המקום הזה, כל כך כואב לי בכל
מקום, כל הזמן כואב, דואגים שיכאב לנו, שנדע מי הבוס. אבל אני
לא מראה שכואב, אפילו שככה מכאיבים יותר, אני חזקה למולם, רק
בלילה, עכשיו, אני מרשה לעצמי לבכות."
קשה לי לנשום, זה ענני האבק האלו, נורא.
"אני לא יכולה לשכב, הגב הכואב כל כך, ביקשתי לשתות, הוא התרגז
ודחף אותי לרצפה, אני עדיין רואה בעיניי את המגף השחור שלו
מתרומם מולי  ובועט בפני ואז בעוצמה נוראים ישר לגב ועוד אחד
ועוד... 'מטומטמת' הוא צעק 'כלבה טיפשה, לשתות את רוצה?' ואז
הוא דחף את פני לעפר.
כל כך רציתי לבכות אבל לא נתתי לדמעות לצאת, בחיים אני לא אראה
לו שאני חלשה!"
האותיות כבר התבלבלו לי בגלל העיניים הלחות, הדמעות האלו,
זוכרת שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אתן להם לראות את  דמעותיי,
שכאבי לעולם לא יראה לעיניהם, לעולם לא.
הסכין מונחת על המיטה שלי, שהייתה שלי, נצנוצה מושך את עיני,
זוכרת יותר מידי טוב את הכוח שהרגשתי כשאחזתי בה, כוח מטורף
כזה, היכולת להכאיב הייתה שלי אז, לא שלהם, אני זאת שגורמת כאב
שהסכין בידי, אני.
אני חזקה יותר מהם ידעתי אז, או לפחות חשבתי שידעתי.
הסכין, מעניין אם הכוח הזה עדיין קיים בה, בתוכי, ביד שלי כבר
אוחזת בה, בתנועה טבועה בי, אפילו לא שמתי לב שאחזתי בה, הלהב
קורץ לי, מזמין אותי להשתמש בו, לחוש שוב את עוצמתו הזוועתית,
הכוח הזה שבו.
הלהב מתקרבת ליד, התחושה המוכרת מפעמת בי שוב, ההתרגשות, כמה
זמן עבר מאז ישבתי כך שהסכין בידי, מחליקה אותה על היד, קורעת
את העור באכזריות, עמוק יותר ויותר, הדם הזה שוב מהפנט אותי,
כמו סוחב אותי בזרם האדום הזה של החיים.
התגברת כבר קול קטן מזהיר אותי, מצייץ מתוך המוח, הוא חלש מידי
והסכין חזקה, הסכין, הכאב והדם.
להיות פה שוב, כל הזיכרונות מתערבבים במוחי, כואב לי.
אני צריכה לצאת מפה, שובר אותי להיות פה, אני חוזרת להיות
ילדה.
תמונות רצות מול עיני, מגפי העור הרבים שהוטחו בפני, הסטירות,
האגרופים, הכל לנגד עיניי שוב.
היה עוד משהו, משהו כואב נורא, גניחות, גניחות!
גניחות נוראיות וכאב חלול בין הרגלים, הוא השומר מעלי.
הדמעות מציפות אותי, יכולה להרגיש את ידיו הלחות עוברות על
גופי, את עיניו החומות שמסתכלות בלהט על גופי, שומעת באזני את
קולו המחוספס 'אני אעשה לך טוב, רק תהיי בשקט, רק אל תבכי'
והכאב ההוא שפשט בי כשחדר עלי, קול נשימתו הכבד באזני ויותר
מכל הפחד האיום.
זעקה קטנה נמלטת מפי, אני כדור קטם מקופל על המיטה, רועדת, כמו
אז, אני נזכרת, אחרי שהוא הרס אותי.
אותו לילה לא כתבתי רק התמכרתי לסכין, בדרך כלל זה היה בא
ביחד, כן אני זוכרת, דם, דמעות ודיו, יחד, תמיד, בערבוב לא
מוגדר.
המקום הזה גורר אותי למטה אבל אני לא מסוגלת להתנתק, לא יכולה
לעזוב אותו שוב.
השמש כבר שקעה, קרן האור שהאירה כאן מקודם נעלמה, לילה.
לילה, אני קולטת, הפחד מחלחל לתוכי ואיתו העייפות, אני נשכבת
על המיטה המאובקת, מתכסה גם אני בשכבת אבק דקה, גם אז לא הייתה
לי שמיכה אני נזכרת.
צעדיו של השומר מהדהדים במסדרונות מתוך זכרוני, החתכים שורפים
ומזדהמים מהאבק אבל זה לא מטריד אותי, הדמעות לא מפסיקות, כולי
מקופלת ורועדת, העיניים נעצמות, אני מותשת מכל הזיכרונות האלו,
כאילו חוויתי אותם שוב.
בוקר, בית היתומים, צריך ללכת לעובד, מהר, רגע אחד של בלבול,
לא, האבק מחזיר אותי לזמן הנכון.
אני מתיישבת על המיטה שנוספו לה כתמים חדשים, כתמי דמי
ודמעותיי.
בגדי שכה הקפדתי לבחור הוכתמו בדם ומלאו באבק, הדפים מפוזרים
מסביב והשקט הנעים של הבוקר רק מוציא אותי מדעתי.
אני אוספת בידיים רועדות את הדפים הישנים, מתחילה לסדר אותם
לפי זמנים אבל הכל מתבלבל לי והזיכרונות הם תמונות חסרות זמן,
אירועים כואבים מסתחררים לי בראש מסרבים לעצור ולהתחבר לפי סדר
שוודאי קיים.
אני קורסת לרצפה ביאוש, מחבקת את רגלי לבטני ומתנדנדת מצד לצד
לקול הבכי החנוק שלי.
חוסר אונים מציף אותי בתחושה איומה.
פתאום חריקת הדלת, זה אמיתי אני בטוחה, קופצת ממקומי והרעד
משתלט עלי.
הוא נכנס לחדר מסתכל עלי בדאגה, אני נופלת לתוך זרועותיו עדיין
רועדת, הוא כאן, הוא מצא אותי, השומר של בית היתומים.