היו לי שמים להביט בהם לפני שגם אותם לקחתם.
נותרתי עומדת שם במקום בו לא רואים, בין צל לצל, שם ופה, נאבקת
בחוטים שהסתבכו אי שם.
השקט שוב משטה בי, מראה את גדולתו אלי, משקר במלוא הדרו
המלוכלך.
צעקה לא נשמעה, אז כשלבי חדל לפעום ורק לרגע אחד קצר הפסיקה
השמש לנשום.
שקיעת השמש כה חסרה אך ללא זריחה אין שקיעות.
כמו נותרה תלויה באוויר אותה דמעה שלא בכיתי, שפתיים שנושקות,
נושכות את הצוואר, טעם הדם לא ימלא את פי, ידע אז.
הלכתי בדרכי, התברר שהיא הובילה לאיבוד, לפחות אני יודעת שכל
הדרכים מובילות בסוף למוות.
חוט דק שמוכיח שעדיין לא איבדתי צלם אנוש, זהו חוט הדמעות
שיורד מעיניי.
המבט הזה קורע אותי לגזרים, מבט אבוד, מבט עצוב, לא, זהו מבט
ריק.
משהו רודף אחרי זה ברור, רק הלוואי שידעתי מה, הלוואי שהכל היה
עוצר והייתי יכולה לסדר הכל ולהתחיל מהתחלה.
נהר גועש ואני מתה בצמא אל מול יופיו המסנוור, כל כך קרוב שאי
אפשר לגעת, לראות מותר.
משהו חי עדיין בתוכי אחרת לא יכולתי לכתוב, מסובך מידי להסביר,
זה מצריך נתינת תשובות ולחשוב עושה לי רע.
גוש לא מוסבר תקוע בגרון גם אחרי שהדמעות יצאו, פחד מהחושך
והתמכרות אליו.
חיים אל מול אלפי עיניים, ביקורת צולבת, תמיד יש על מה להעיר,
שלמות שאינה קיימת ועיניים אוהבות, אך נדמה שאלו האחרונות
נעלמות בחשכה שהדלקתי.
מוזיקה חודרת לנפשי ואני כמו עוד מיתר בגיטרה חשמלית שוזרת
עצמי לתוך המוזיקה העצובה.
איך נותרתי כאן באמצע החורף והגשם אפילו לא יורד.