אני שונא שירה פלצנית. שירה עמוקה בכאילו, שמדברת על נושאים
שברומו של עולם, אבל בעצם לא שווה הרבה.
אני ממש שונא שירה כזאת, אבל כשנגה מציעה לי לשמוע את השיר
החדש שלה, אני תמיד מסכים.
היא מתיישבת, שלובת רגליים, בתנוחה כזו של יוגה, על המיטה
הגדולה שלה, מתרכזת בדף, מכחכחת בגרונה, וקוראת לי את היצירה
הטרייה שלה. תמיד זה על אהבה, ואלוהים, והמוות.
על משמעות החיים והמצב הקיומי שלנו. בדרך-כלל אני מבין למה
היא מתכוונת, אבל אפילו אם לא, אני מחייך, ואומר לה שזה שיר
מצוין. לפעמים, כדי שלא תרגיש שאני שונא שירה כזאת, אני מעיר
הערה קטנה על שורה בשיר, מקפיד שהיא לא תעלב מהביקורת. נגה
אומרת לי שאני היחיד שהיא מקריאה לו את מה שהיא כותבת, היחיד
שבאמת מבין אותה, כשדמעה קטנה מבצבצת בעינה. אני מהנהן, ומחבק
אותה ברוך,כמו שרק אני יודע.
-"כן נגה, אני מבין אותך, תמשיכי עם זה, את ממש מוכשרת."
האמת, אני מבין אותה, היא אדם די מתוסבך, אז הגיוני שהרגשות
יזרמו אל הדף, בצורה זו או אחרת.
אבל אני עדיין שונא שירה פלצנית. תמיד היא נשמעת לי מזויפת.
המגירה של נגה מפוצצת, ואני תמיד מציע לה לפרסם אותם, או לפחות
להראות אותם לשאר החברים. היא אומרת שהיא מתביישת, ומפחדת ממה
שיחשבו עליה החבר'ה.

ואז הגיע היום בו נגה מתה. לא יום מיוחד, חוץ מזה שאיזו מכונית
של שיכורים דרסה למוות בחורה צעירה באיזו עיר נידחת.
איזכור קצר בחדשות ולאייטם הבא.

אחרי ההלוויה, כשכולם ישבו שבעה, אמא של נגה מצאה את השירים של
הבת שלה, שאף פעם לא ידעה עליהם, במגירה השמאלית התחתונה, איפה
שנגה תמיד שמרה אותם.  היא החליטה לשים אותם
בקלסר ולהציג אותם על השולחן בסלון בזמן השבעה.
כל החברים הודהמו מהשירים, וכל הזמן דיברו על העומק, וההבנה,
איך שהיא עוסקת בעיניינים שברומו של עולם.
גם אני התנהגתי כאילו לא ראיתי אותם מעולם, אבל לא השתתפתי
בצורה פעילה בדיונים הרבים על השירים.
אטמתי את עצמי באותם רגעים, וחשבתי על נגה.

בסוף השבעה, בלי לדעת למה, ביקשתי מאמא של נגה את הקלסר עם
השירים, רק לכמה ימים, כדי שאוכל לעיין בהם.  
כשישבתי בחדר שלי, התמונה שלי ושל נגה מהטיול להודו ברקע על
הקיר, ועיינתי בשירים שלה, פתאום הבנתי.
הבנתי את העומק, את ההבנה של הבחורה הזאת על היקום, ועל מה
שאנחנו באמת מרגישים בעולם המזויף הזה. העתקתי את השירים
והכנסתי למגירה השמאלית התחתונה שלי. מאז הם שם, ולפעמים אני
מעיין בהם, נזכר בנגה.

אני עדיין שונא שירה פלצנית, עמוקה בכאילו כזה, שחושבת שהיא
מבינה את מהות החיים.
אני עדיין שונא שירים כאלו. אולי חוץ מהשירים של נגה.