חלק ראשון

1.
לפני שנים רבות, ועודני נער קטון, סיפרה לי אמי את האגדה אודות
המלך גסר. על פי המסופר גורש גסר מן השמים, נשלח הוא לארץ בידי
האלים. הוטל עליו להכניע את כוחות התוהו. להדביר את האפלה ואת
הרשע, אשר שררו בעולם באותם הימים. שנים ארוכות שהה הוא בעולמם
של בני התמותה כשהוא מכלה את כוחו במאבק איתנים. נלחם הוא
בשדים אדירי כוח, ביצורים מזוויעים. נאבק הוא עד חרמה כנגד
שליטי החשכה. לבסוף, לאחר זמן רב, מאס הוא במאבקו הנצחי. עד
מוות עייף הוא מן החיים על פני האדמה האכזרית. אולם האלים חפצו
כי ימשיך במלחמותיו. הם אסרו עליו לנטוש את העולם ונעלו בפניו
את דלתות השמים. אולם המלך גסר היה לוחם. לא איש אשר כמוהו
ייכנע. עת שמע הוא את גזירת האלים, העפיל אל פסגות ההרים
הרמות. שם התמסר, משך שנים ארוכות, לתרגולים מפרכים ולסיגופים
נוראיים. כה עצומה הייתה המעלה אשר השיג בסיגופיו, עד אשר אף
האלים עצמם לא יכלו להתכחש לה. בסופו של דבר, נאלצו הם להיכנע.
בסופו של דבר נאלצו לפתוח בפניו את שערי השמים. זכורני כי בעת
אשר שמעתי זאת, חשתי כי מבין אני את גורלו של המלך. גם רחמי
נכמרו עליו. אמנם לא מלך הייתי, אף לא לוחם. אך נער כפרי, פשוט
ונבער. אך כמו גסר האגדי, גם אני מאסתי בעולמי ובאדמה עליה
חייתי. כמוהו גם אני נכספתי להימלט ממנה, להעפיל אל ארצות
השמיים. כמוהו, אף אני נכון הייתי לשאת לשם כך בכל קרבן. סיפור
זה - סיפור אשר נפלא ממני להשיג את פשרו, אשר נפלא ממני להשיג
האם יש לו פשר כל עיקר - הוא סיפור מאמציי שלי להעפיל אל
מחוזות האלים. סיפור התלאות והנדודים אשר עברו עלי, בצד סיפור
התלאות אשר פקדו באותן השנים את עולמנו, זה האומלל, החבוט
והבלה מזוקן.

שנות נעוריי חלפו עלי בכפר נידח, למרגלות ההרים הנישאים אשר
בארץ בוד. זו הארץ, הידועה גם כממלכת טיבט. היה זה כפר קטן
ומבודד, רחוק מסערות העולם כמו גם משלוות השמים. אנשי הכפר היו
איכרים פשוטים וטובי לב. חייהם התנהלו על פי מחזורי החריש
והקציר, מחזורי הלידה והמוות. בעונת הקיץ היו הם משכימים עם
שחר, עובדים מבוקר עד ערב את האדמה הקשה. בעונת השלגים היו הם
מסתגרים בבתיהם, מיטיבים ליבם בצ'אנג[i], חוגגים בסעודות
אינסופיות. את כל מעשיהם היו הם עושים בחבורה ולעולם היו שמחים
וטובי מזג. לעתים היו נאלצים להיאבק עד כלות - באדמה הקרה,
בבצורת, בסופות השלגים, במגפות וברוחות הרעות. אך לעולם שמרו
הם על רוחם הטובה ומעולם לא אחזם הייאוש. אמנם הקפידו הם על
קשרים טובים עם הכוחות העלומים, אך בה במידה הקפידו גם שלא
לקרב אליהם יתר על המידה. לעתים היו נאלצים להשביע את הרוחות,
להקריב מנחות לאלים או לסובב את גלגלי התפילה, אך מעולם לא היו
תוהים על פשרם של מעשים אלו. הם לא ידעו עבר רחוק יותר מאשר
לידתם, ולא הכירו עתיד רחוק מן השנה הבאה. הם לא הרבו לתהות על
אשר מחוץ לכפרם, ומרביתם אף מעולם לא יצאו אותו. הם היו נולדים
בכפר, נושאים בו את נשיהם, מגדלים בו את ילדיהם ומתים בו.
בדיוק כפי שעשו אבותיהם. בדיוק כפי שהיה מאז ומעולם.
אני שנאתי זאת. תיעבתי את החיים בכפר ונחרדתי מן המחשבה כי כזה
גם יהא גורלי. שנאתי את מלאכת השדה - עבודה קשה וחדגונית,
עבודה אשר לעולם אינה מסתיימת, אשר בה כל יום זהה למשנהו.
שנאתי את הכפר. את בקתות האבן הקטנות שלו, את שביליו המרופשים
אשר המו תדיר מצווחות הילדים ומפטפוטי הנשים. שנאתי את
האיכרים. את צחוקם המתגלגל. את הלצותיהם התפלות. את חיוכיהם
המרוצים מעצמם. את שיחתם אשר עסקה אך ורק ביבולים ובבהמות. את
הדרך הגסה והמגושמת בה חיזרו אחר נערותיהם. את ההמולה הקולנית
אשר התלוותה לכל מעשיהם. קיצורו של דבר, תיעבתי את חיי הכפר,
את כל הקשור בהם, ויותר מכל, את האדמה הבוצית והמטונפת, לה
הוקדשו חיים אלו.
ככל בני הכפר, אף אני נאלצתי להקדיש את מרבית יומי לעבודת
האדמה. אולם בעתות הפנאי אשר נותרו לי, תחת אשר אטול חלק
במשחקי הנערים ובשיחותיהם המשמימות, הייתי מעדיף להאזין
לסיפוריה של אימי אודות אלים ומלכים קדומים. או אשר פשוט יושב
הייתי בקצה הכפר, נועץ מבטי בהרים.
שעות רבות הקדשתי בילדותי להתבוננות באותם גושים אדירים של קרח
וסלעים, אשר היתמרו לגבהים העולים על כל דמיון, אשר פסגותיהם
המחודדות ננעצו בלב השמים. הם היו לבנים כל כך, כה רחוקים וכה
מסתוריים, עד אשר נדמו בעיני להיות כל אשר לא היה כפרנו. חיי
הכפר אמנם נקיים היו מחידות וממסתורין ולא היה בהם דבר מלבד
בוץ, זיעה ועבודה קשה. אך מעליהם, כל העת, ניצבו ההרים
הלבנים.
בילדותי נראו בעיני ההרים כסמל לכל הטוב והקסום. דימיתי לעצמי
כי מעבר להם שוכנות ממלכות ברוכות ומאושרות. אולם, עת שאלתי על
כך את אנשי הכפר, קיבלתי תשובות רבות ושונות. אימי ידעה לספר
לי כי מעבר להרים שוכנת ארצם השמימית של האלים, בה דרים האושר
והחכמה ואשר ממנה נעדר המוות. זקני הכפר טענו כי ההרים משכן הם
לרוחות הכפור הנוראות, הרעבות והמשחרות לטרף. אולם כאשר שאלתי
את אבי על כך, הוא צחק והשיב כי אין בהרים דבר מלבד קור, שממה
וקומץ של אנשים מוזרים. מאוחר יותר אף הגיעו לאוזני סיפורים
שונים אודות אותם אנשים מוזרים. עוברי אורח ידעו לספר כי אלו
הם אנשי הסנגהה, נזיריו של הבודהה. אנשים אשר ויתרו על ביתם
ורכושם. אנשים אשר נדדו אל המנזר בהרים, בכדי להגות באמת
הנצחית. השמועות אמרו כי יודעים הם את כל סודותיו של היקום, כי
ביכולתם לחולל נסים וכי בכוחם אף לבקר בעולמות אחרים, מעבר לכל
מרחק ודעת. מובן כי לא האמנתי בכל הסיפורים, אך ייחלתי כי
לפחות באחדים מהם תהיה אמת. הפעם בה ביקרו בכפרנו כמה מאותם
נזירים עודנה טבועה בזיכרוני. הייתי אז אך נער. הם נדמו בעיני
גבוהים ומסתוריים, בגלימותיהם האדומות, בעיניהם החכמות
ובחיוכיהם צופני הסוד. כה שונים היו מאנשי הכפר רחבי הגרם,
הרועשים והמגושמים. כל בני הכפר הביטו בנזירים בהערצה, ולאחר
אשר אחדים מהם הסתודדו עם אבי, עלה כבודו בעיני כל. זכורני כי
אותו היום היה זה בו החלטתי כי יבוא יום ואני אטוש את הכפר,
ואצטרף אל הנזירים.

כבן שבע עשרה שנים הייתי, עת חלה אבי. טרם ציינתי זאת, אך אבי
לא היה יליד הכפר, ואולי יש בכך בכדי להסביר במשהו את זרותי.
אבי הגיע אל העמק בו שוכן כפרנו ממרחקים. מן הארץ הנקראת
צ'ונג-קואו, או בפי אחדים 'ממלכת סונג '[ii], זו השוכנת בקצה
המזרח. כפי אשר שמעתי מאמי, עת הגיע דיבר בלשון אותה איש מבני
הכפר לא שמע מעולם. הוא אף נבדל מהם בלבושו ובמנהגיו. שנים
רבות חלפו מאז, במהלכן למד אבי את לשון המקום, שינה את לבושו
והפך לאחד מבני הכפר. אולם הוא עדיין נבדל משכניו בתווי פניו
ובמנהגו, ועדיין נראה הוא ביניהם כנטע זר. ביטוי אחד לזרותו
הייתה התעקשותו ללמד אותי ואת אחיי את מלאכת הקריאה והכתיבה
ומאמציו להנחיל לנו את לשון אבותיו. ביטוי נוסף לזרותו היה
אופיו הזועף והשתקני וסירובו לספר, ולו במילה, אודות המקום
ממנו הגיע או אודות הסיבות לעזיבתו.
עת ניגשתי למיטתו שכב הוא בעיניים פקוחות כשהוא מכורבל בשמיכות
מכף רגל ועד ראש. הוא נראה בעיני רזה מתמיד ושפמו לח היה
מזיעה. משקרבתי הרים הוא את ראשו במאמץ רב.
"יונגדן, בני הבכור" אמר. מעיניו נשקפה ליאות אינסופית.
"הרביתי נדוד בימי חיי, רבות למדתי ואף הרביתי לתור אחר הדרך.
אולם כעת, משעומד אני לעזוב את הארץ, אין ביכולתי להנחיל לך כל
חכמה נסתרת או דעת עליונה, וכל אשר אותיר אחרי הוא בית קטן,
פיסת אדמה ומספר בהמות. האם תרצה בזאת?"
"אבי" אמרתי כשקולי רועד, "מבכר הייתי לוותר על הבית והשדה
ולצאת אל המנזר אשר בהרים."
הוא נאנח. "חולם חלומות אתה בני, חולם חלומות. כמוך הייתי אף
אני. לא מבוגר בהרבה הייתי ממך, עת נטשתי את עירי והלכתי
בעקבות חלומותיי, וראה להיכן הוליכו אותי אלו." על פניו נסוך
היה חיוך מריר, אך בעיניו התנוצצו דמעות. לרגע שקע בהרהורים
ואחר אמר, כמו לעצמו "הבלים רבים מספרות הזקנות בארץ זו, כבכל
מקום אחר. אך מכל האגדות זכורה לי כעת דווקא זאת אודות המלכים
הקדמונים, אשר קשורים היו בפתיל אל השמים. על כן, יכלו הם
לחיות בשני העולמות, בעת ובעונה אחת. ככל אשר זכור לי, מסתיימת
האגדה במלך טרי-גום, אשר באיוולתו הרבה ניתק את הפתיל. למן
אותו היום אין האדם יכול לחיות גם בשמים וגם בארץ. אכן, אגדה
מוזרה." הוא שקע בשרעפים ולפתע מלמל "כן, כן. לא ניתן לחיות
בשני העולמות. יש לבחור. אתה בני, מוכן לוותר על הארץ. האם
משוכנע הנך כי תגיע אל השמים?"
שתקתי. הוא שוב שקע במחשבות ואחר אמר "יתכן והצדק עמך. יתכן
ובאמת לא נותרה בידך ברירה. בין כך ובין כך לא תוכל להיות איש
אדמה."
"אבל אבי..."
"אין לנו פנאי. אם רוצה אתה ללכת למנזר, אם כן מהר והבא את כלי
הכתיבה שלי. עלי לתת בידך איגרת אל לאמה נכבד בשם טסאנגה-פה.
הכרתי אותו פעם, לפני שנים רבות. אינני מבין את דרכו, אולם הוא
איש חכם. אולי חכם מכל אשר פגשתי מימיי. אם יתמזל מזלך יקבל
הוא אותך כתלמידו. כעת רוץ הבא את כלי הכתיבה."
אבי מסר בידי את האיגרת וזמן קצר לאחר מכן נכנסו זקני הכפר
והחלו בהקראת ה'בארדו טורול'[iii]. עוד באותו הלילה נטש אבי את
גופו.

עם תום ימי האבל סיימתי את ענייני בכפר. את הבית והשדה הותרתי
ביד אחיי, ולעצמי נטלתי רק את אחד היאקים, העמסתי עליו את צרור
חפציי ויצאתי לדרכי. אל ההרים.

2.
החשכה סביב הלכה והתעבתה. פני מכוסים היו בגלידי כפור והקור
חדר אל בשרי מבעד לגלימת הצמר העבה. לשווא ניסיתי לכבוש את
הרעד אשר אחז בכתפיי. כורע הייתי אל מול ערמה קטנה של זרדים
וגללי יאק מיובשים, אותה ניסיתי להבעיר באמצעות חיכוכן החוזר
ונשנה של אבני ההצתה. בידיים רועדות ונוקשות מקור מנסה הייתי
להעלות אש, פעם אחר פעם. אולם זו סירבה להידלק. לכל היותר
ניתזים היו מדי פעם ניצוצות מעטים, ניצוצות אשר היו כבים מייד.
פחד החל מתגנב ללבי. היטב ידעתי כי האש הנה תקוותי היחידה
לשרוד את הלילה בהרים. קרוב הייתי כבר לומר נואש, עת להבה
זעירה וכמעט בלתי נראית הופיעה בתחתית הערימה. התבוננתי בה,
בעודי כולא את נשימתי, מיטלטל בין תקווה לייאוש. כל גורלי תלוי
היה כעת באותה להבה צהובה-כחלחלה, באותו שביב אור זעיר להפליא.
למשך רגעים אחדים ריקדה היא בפראות. היא נעה אנה ואנה, מתפרצת
ודועכת, נעלמת ואחר שבה ומופיעה. כמעט ויראתי מהביט במאבקה של
האש, באותו מחול נואש אשר בו תלויים היו אולי חיי. כבר כמעט
ונמוגה, אך לבסוף, בפרץ מפתיע של להבה, שילחה היא את אחיזתה
בזרדים.
עדיין לא העזתי לנשום לרווחה. עדיין חששתי מלעורר עלי את חמתן
של הרוחות הרעות. בזהירות רבה טיפלתי באש, הזנתי אותה בקפידה
עד אשר גדלה ותפחה. זמן רב, רב מאד, ארך עד אשר פרצו הלהבות,
עד אשר יכולתי להיאנח בהקלה. התיישבתי סמוך ככל האפשר למדורה
כשאני מנסה לחמם את כפות ידיי המכחילות והקפואות. השמים הלכו
והשחירו, ומעבר למחסה בו שהיתי קוננה הרוח בקול נורא. לא הרחק
ממני רבץ היאק, חסר תנועה, כגוש עצום של שיער מקורזל. רק עיניו
הגדולות והשחורות שיקפו את להבות האש.

באותו היום, עם שחר, יצאתי בפעם האחרונה את ביתי, כשאני שם את
פעמיי בדרך הפונה אל ההרים. הייתה זו הפעם הראשונה בה יצאתי את
הכפר. הפעם הראשונה בה הייתי לגמרי לבדי. ההתרגשות אחזה בי, אך
בצדה מלא הייתי אף בספקות. לא ידעתי כמעט דבר על חיי המנזר. כל
מושג לא היה לי האם מתאים אני לחיים אלו. סוחר אשר עבר בכפר
סיפר לי כי הנזירים מקדישים את זמנם לתפילה, ללימוד, ולמה שהוא
כינה 'תרגילים רוחניים', או 'דהיאנה' - מונח אשר אז לא ידעתי
את משמעו. בזיכרוני עלו אותם סיפורים מופלאים אודות הנזירים
והחכמים. אלו אשר נעו כרצונם בין העולמות, אשר שיג ושיח היה
להם עם השדים. שנים ארוכות במנזר עשויות להפוך גם אותי למין
יצור פלאי ונורא, חסר פחד וחסר רגשות. כעת, שוב לא הייתי כה
משוכנע כי אכן זהו רצוני.
התכרבלתי בגלימתי בסמוך לאש. החשכה סביב הייתה מוחלטת, מוחשית,
כמעט וניתן היה לגעת בה. ידעתי כי מרוחק אני מרחק רב מכל חברת
בני האדם. אם אגווע כאן, בהרים, לא יגלה איש את גופתי. לעולם.
אם אפול בידיהם של חיות טרף או שודדים, לא ישמע איש את
זעקותיי. בעל כורחי עלו בזיכרוני הסיפורים אודות יצורי הבלהה
המתגוררים בהרים, תוקפים את כל אשר נקלע אל סמוך למשכנם. האפלה
אפפה אותי מכל עבר. החילותי ממלמל לחשים והשבעות, אותם לימדה
אותי אמי כנגד השדים. בכל רגע דימיתי לשמוע צחוק מחריד מתוך
החשכה, או לחוש ביד שעירה הלופתת את גרוני, גוררת אותי אל העבר
השני, ממנו אין עוד דרך חזרה. האימה אחזה בי. כבשתי את פני
בפרוות היאק הצמרירית ועצמתי את עיני, בעודי ממשיך למלמל.

עם אור ראשון שבתי לטפס במשעול, אשר התפתל על צלע ההר. מעלי
פרוסים היו שמים אפורים, משמאלי היה הצוק ומימיני - התהום.
ידעתי כי כל צעד לא זהיר עשוי לדרדר אותי למעמקים. בתחתיתו של
התהום נראו רק עננים. השביל צר היה, תלול ומשובש. בקושי רב עלה
בידי למשוך את היאק במעלה. משב פתאומי של סופה נטל את כובע
הפרווה מעל ראשי, מעיפו לעבר התהום ומותיר אותי חשוף למדקרות
הרוח. אוויר ההרים היה חריף וצונן ונשימתי הלכה וכבדה. ללא הרף
משפשף הייתי את כפות ידיי זו בזו, נושף עליהן, או מחכך אותן
באפי. אך בקושי עלה בידי לשמור על שיווי משקלי בעת העלייה
המאומצת, בין הרוח והתהומות. את רתמתו של היאק קשרתי אל
חגורתי. יחד אתו אצעד, או יחד אתו אפול תהומה.
לאחר שעות אחדות של צעידה הגעתי אל מקום בו התפצל השביל. רגעים
אחדים היססתי, אך לבסוף בחרתי באחת מן הדרכים. זמן קצר לאחר
מכן הגעתי אל התפצלות נוספת, ואל עוד אחת. את מקומו של השביל
האחד אשר נמשך על שפת התהום תפסו כעת אינספור נתיבים ומעברים
אשר חרצו את ההר. אמיתיים או מדומים, תלולים או קלים למעבר. הם
התפתלו והשתרגו זה בזה, מיטשטשים ונמוגים או נקטעים במפתיע,
צצים לפתע ואחר שוב נעלמים. ללא הרף נאלץ הייתי לשוב על
עקבותיי, לשנות את נתיבי או לפלס את דרכי על פני מפולות של
סלעים. זעם וייאוש הציפו אותי. חשתי כי הולך אני ומסתבך, הולך
ומאבד את דרכי. כעבור זמן הוליכה אותי דרכי אל אוכף הררי, שם
לא היו עוד כל שביל או דרך. המשכתי לצעוד, מבלי דעת אם עודני
פוסע בדרך הנכונה. מבלי דעת האם קרב אני אל המנזר, או שמא אך
הולך ומרחיק ממנו.
ערפל כבד אפף את ההר. פסעתי בכבדות על פני הסלעים החלקלקים
והרופפים. הרוח הייתה מצליפה בפני באכזריות, כמעט ומטיחה אותי
ארצה. שוב ושוב מאבד הייתי את אחיזתי ומשתטח אפיים ארצה, נחבט
באבן הקשה. כל גופי היה חבול, ופני מגואלות היו בבוץ ובדם.
סחרחורת תקפה אותי, חושיי נעשו קהים וגרוני בער בצמא. מאחורי
השתרך היאק לאיטו, משמיע מדי פעם געייה מחרישת אוזניים. המשכתי
ללכת מבלי דעת לאן ומדוע. התקווה החלה נוטשת אותי. אט אט
התחזקה בי ההכרה כי אכן סטיתי מן הדרך. סברתי כי אפילו הייתי
בדרך הנכונה, הרי כי לעולם לא היה עולה בידי להבחין במנזר מבעד
לערפל. אולם מאוחר היה מכדי לפנות לאחור.
שעות רבות צעדתי בתוככי הערפל. התנהלתי כשיכור כשאני מועד על
כל צעד ושעל. את כל כוחותיי השקעתי בצעידה. לא הרהרתי בדבר
מלבד הדרך. מלבד הצורך להתקדם הלאה, עוד צעד ועוד צעד. החשכה
החלה יורדת. רוח עזה נשבה וחשתי בטיפות של גשם על פני. ידעתי
כי עד מהרה יכריעו אותי הקור והסופה. רעמים נשמעו. חשתי כשוטה
על אשר יצאתי למסע הזה, על אשר נטשתי את מקומי הבטוח בכפר.
הדרך בה הלכתי נראתה לי חסרת טעם, אך לא היה עוד דבר אשר ניתן
לעשותו. בעוד זמן קצר אשחרר את היאק, אפול על הארץ ואפקיר עצמי
לחסדי הרוח. הרהרתי כי יהא זה סיום תפל, לחיים תפלים לא פחות.
בעוד מחשבות אלו עוברות במוחי, לרגע אחד הואר הכול.
לרגע נגלה לעיני, כבאור יום, עמק פרוש לרגלי. בקצהו, על צלע
ההר, התנשאו מספר מבנים רבועים, מבהיקים בלובנם ומוקפים חומה.
היה זה אך להרף עין, ומיד נחשך הכול ונשמע רעם אדיר. רגע חשבתי
כי ראיתי זאת בחלומי. רגע חשבתי כי אכן חזיתי בארצם של האלים.
רק לבסוף הבנתי כי הגעתי אל המקום אשר אליו מועדות היו פני.
אין אני יודע כיצד מצאתי בקרבי את הכוח לחצות את העמק, או כיצד
עלה בידי למצוא את המנזר בחשכה. יודע אני אך זאת, כי בסופו של
דבר מצאתי עצמי ניצב אל מול דלת עץ אדירת ממדים. הלמתי עליה
באגרופי וצעקתי בכל כוחי, אך כל מענה לא נשמע. שיערתי כי איש
לא ישמע אותי מבעד ליללת הרוח. נטלתי גוש אבן והטחתי אותו
במשטח העץ, אך בלא הועיל. הדמעות חנקו את גרוני. הרהרתי כי
עומד אני לגווע על מפתן המנזר. אמנם הגעתי עד הנה, אך כעת אין
ביכולתי לעשות עוד דבר. כעת אין זה עוד תלוי בי. המשכתי להכות
בדלת בשארית כוחותיי. היאק החל גועה בקול. קריאה לא ברורה
נשמעה מבפנים. כעבור פרק זמן אשר נדמה לי כנצח נפתחה הדלת.

המשך הדברים זכור לי אך במעומעם. אנכי הובלתי לחצר והיאק נלקח
לאורווה. דמויות מטושטשות הושיבוני בסמוך לאש, מסרו לי בגדים
חמים וקערת משקה מהביל. רק לאחר שהתאוששתי מעט, חדרה למוחי
ההכרה כי המעשה כבר נעשה. נכנסתי אל המנזר, אולי לתמיד. אוויר
החדר היה מחניק ועמד בו ריח חריף של עורות וחמאת יאק. מנורות
החמאה הטילו צללים כבדים על גבי הקירות. לאורן, הבחנתי כי על
הקירות מצויות דמויות לעשרות. כולן היו בעלות מספר רב של
זרועות ושל ראשים, בעלות עיניים אדומות ורושפות אש ופנים בשלל
צבעים. עשרות פרצופים נוראים ניבטו אלי, נועצים בי מבטים מזרי
אימה, חושפים ניבים מחרידים, מנופפים במספר עצום של זרועות
ואוחזים בחרבות ענק. הם היו בכל מקום, בכל עבר. בעודי מתבונן
בהם דימיתי לשמוע את הדלת נסגרת בחבטה.

3.
חצר המנזר השתרעה לפני, טובלת באור הבוקר והומה מפה לפה. מלאה
הייתה בעשרות נזירים, כולם מדברים ומתרוצצים בעת ובעונה אחת.
לבושים היו באורח אחיד, בגלימות אדומות חסרות שרוולים. אולם אף
על פי כן לא דמו הם איש לרעהו. היו ביניהם נערים צעירים, והיו
ישישים באים בימים. היו כאלו אשר ראשם היה מגולח למשעי, והיו
אשר שערם הארוך והקלוע גלש על גבם. היו אשר על פניהם נסוכה
הייתה הבעה גסה ומטומטמת, והיו אשר פניהם הפיקו תבונה ואצילות.
חלקם היו מתווכחים בלהט, עודם מוחאים בכפיהם ומסתובבים בלא הרף
זה סביב זה. חלקם ישבו בדממה על הארץ, או שוטטו בחצר כשהם
שקועים במחשבות. ההמולה מילאה את החצר, ואני חשתי עצמי כמי אשר
נמצא במקום לא לו. כנטע זר הייתי ביניהם, בבגדי הפרווה הגסים
שלי ובכפות ידי המיובלות. נדמה היה לי כי מכל עבר ננעצים בי
מבטים. לשווא תרתי בעיני אחר פרצוף מוכר או ידידותי בתוך
ההמון.
לאוזניי היגיעה שיחתם של שני נזירים צעירים, אשר עמדו בסמוך
אלי כשהם שקועים בוויכוח סוער. שיחתם משופעת הייתה במילים
ובשמות אשר אינם נהירים לי. למרבה חרדתי, נוכחתי לדעת כי כמעט
ואינני מבין ולו מילה אחת מדבריהם. שקועים היו מדי בוויכוח
מכדי להשגיח בי. כבר עמדתי לפנות אליהם בדברים, כאשר קול נשמע
מאחורי.
"מי אתה?" לפני ניצב נזיר קשיש ונמוך קומה. פניו הבשרניות
מכוסות היו בחטטים ועיניו הקטנות התרוצצו בחשדנות "מה מעשיך
כאן?"
מלמלתי דבר מה על כי הגעתי אמש וכי ברצוני להצטרף אל קהיליית
הנזירים. הזקן קרב אלי את פניו עד אשר יכולתי להריח את הבל
פיו. לרגע אחד סקר אותי במבטו ואחר נשף בבוז.
"אין לנו צורך בנזירים חדשים. נסה במקום אחר."
רגע ארוך חלף לפני אשר הבנתי את משמעות דבריו. נראה היה כי
דרכי כנזיר הסתיימה עוד בטרם החלה.
"אך הבאתי הנה יאק," ניסיתי בכל זאת "תרומה למנזר. עומד הוא
באורווה."
"הידד לך. מה מצפה אתה כי אעשה בנוגע לכך?"
"אבל, נאמר לי כי אם אביא..."
הוא צמצם את עיניו. "איש צעיר, אינני יודע מה נאמר לך, וגם אין
הדבר מענייני. אינך יכול לקנות גלימת נזיר בכסף. אם זוהי
כוונתך, אם כן משחית אתה את זמנך לריק."
פני האדימו. הוא פנה ללכת כאשר לפתע נזכרתי בדבר מה. "האם יש
כאן לאמה העונה לשם טסאנגה-פה?"
הוא הסתובב בקוצר רוח "לאמה טסאנגה-פה? אין כאן אדם כזה."
"האם משוכנע אתה בכך?"
כעת היה הוא כבר נרגז בעליל. "איש צעיר, אני נמצא במנזר מזה
עשרים שנה, ומכיר אני היטב את כל דייריו. יכול אתה להיות סמוך
ובטוח כי אין כאן אדם כזה. אולם אם אינך מאמין לי, מוזמן אתה
לשאול את פיו של אחר."
"יתכן ואין אני מבטא את שמו נכונה..."
"אין אתה מבטא את שמו נכון? יתכן כי זהו טסאנגא פ'ה?"
"יתכן."
הזקן נאנח. "אינך מקל עלי את המלאכה, בחור. אכן מתגורר כאן אדם
בשם זה. אולם אין הוא לאמה, ואך בקושי ניתן לכנותו נזיר. אם
מחפש אתה אחר לאמה, אם כן אין הוא האיש שלך."
"אך בכל זאת," שאלתי בייאוש "היכן אוכל למצוא אותו?"
הוא הראה באצבעו לעבר אחת מפינות החצר. "נסה שם, תחת העץ. שם
יושב הוא בדרך כלל."

הוא ישב על הארץ בשיכול רגליים, כשהוא זקוף, ללא ניע, ומבטו
נעוץ הישר לפנים. קשה היה לאמוד את גילו. שערו האפור היה מסופר
קצרות, ותווי פניו היו עזים ונשריים. אולם, יותר מכל משך את
תשומת לבי השקט בו שרוי היה. הבחנתי כי כלל אין הוא זע במקומו.
גם את עיניו כמעט ולא הניע. הוא לא הפנה את מבטו כשקרבתי, רק
משניצבתי אל מולו החווה בידו לעבר הקרקע. התיישבתי, עודי חוכך
בדעתי כיצד לפתוח את דבריי. צל של חיוך חלף בעיניו.
"אכן," אמר "שמי הוא טסאנגא פ'ה, אם זהו אשר רצית לשאול."
בלי אומר הושטתי לו את איגרתו של אבי. הוא עיין בה מספר רגעים
ואחר הרים את עיניו.
"אביך מת?"
הנהנתי.
"חבל," מלמל "איש טוב היה, ויכול היה לעשות גדולות. חבל שהשחית
את כוחותיו לריק." נשתררה שתיקה. קול הלמות הגונג נשמע באוויר
והנזירים החלו נדחקים אל תוך הבניין הגדול והמסויד לבן. עד
מהרה הייתה החצר כמעט ריקה מאדם.
"אדוני," אמרתי לבסוף בהיסוס "האם אוכל ללמוד אצלך?"
הוא התבונן בי חרש. דבר מה במבטו העביר בי רעד. "מדוע סבור הנך
כי ביכולתי ללמד אותך דבר מה?"
"ובכן, אבי דיבר עליך כעל מורה דגול."
הוא צחק. "חוששני כי טעות הייתה בידו, או שמא התכוון הוא לאדם
אחר. אין אני לאמה, גם לא מורה. אך בטלן זקן הנני, בטלן אשר אב
המנזר, ברוב טובו, מתיר לו להתגורר כאן."
היססתי לרגע. משהו בפניו אמר לי כי אין המדובר כאן באדם רגיל.
"אף על פי כן," אמרתי "מעוניין הייתי ללמוד מפיך."
הוא סקר אותי שנית. שלוותו אך גרמה לי להיעשות חסר מנוח. "ומהו
הדבר אותו רוצה היית ללמוד דווקא אצלי?"
"רוצה הייתי כי תלמד אותי כיצד להגיע להארה."
גבותיו התרוממו בפליאה "הארה?" שאל "מה פירושה של הארה?"
חשתי כי פני מאדימים "אה," גמגמתי "שמעתי כי זהו המצב אליו
שואפים להגיע המורים והנזירים."
הוא חייך. "כן, אך התוכל לומר לי בבקשה מהו מצב זה?"
שתקתי.
"מבין הנך בוודאי את הבעיה אשר בדבר. אף אם הייתי מורה- דבר
אשר כאמור אינני- כיצד זה יכול הייתי ללמד אותך, אם אתה עצמך
אינך יכול לומר מהו אשר מבקש אתה ללמוד?"
"רוצה הייתי ללמוד את תורתו של הבודהה." ניסיתי שנית את מזלי.

חיוכו התרחב. "המכיר אתה את תורת הבודהה? האם יודע אתה עליה
דבר מה?"
הנדתי בראשי לשלילה.
הוא נאנח. "ובכן, אם אינך יודע עליה דבר, מנין לך כי אכן זהו
הדבר אותו אתה מבקש? צר לי מאד, אולם חוששני כי בנסיבות אשר
כאלו לא אוכל להיות לך לעזר רב."
שוב התחלתי להתקף ייאוש. "אנא ממך," אמרתי כשדמעות בעיני.
פניו הרצינו. "טוב, הבה ננסה שנית. אם אין ביכולתך לומר לי מהו
אשר אתה מבקש, נסה לכל הפחות לומר מדוע מבקש הנך אחריו."
עדיין שתקתי. הוא התבונן הישר אל תוך עיני. "אומרים כי המורים
הגדולים נחנו בכוחות מופלאים," אמר "אומרים כי יכולים הם לגמוע
מרחקים עצומים כהרף עין, כי ביכולתם להפוך קרח לאש, כי בכוחם
לשלוט בשדים ובבני אדם. האם שואף הנך לזכות בכוחות אלו? האם
חלומך הוא כי הכפריים יעריצוך כאל, כי יספרו אודותיך בשירים
ובאגדות וכי גם בעוד מאות שנים יזכרו את שמך ביראת כבוד?"
דומה היה כי כל מחשבותיי גלויות בפניו. חשתי עצמי חשוף וחסר
אונים. "הצדק אתך," מלמלתי לבסוף "לא אכחד. אין אני יכול להיות
אדיש לדברים אלו, אפילו ארצה בכך בכל מאודי. אולם לא בשל כך
הגעתי הנה, או לפחות, לא אך בשל כך."
"מדוע אם כן?"
"אדוני," אמרתי "אך נער כפרי הנני, חסר כל השכלה. כל חיי עברו
עלי בעבודת האדמה. כל ימי עסקתי בגידול מזון ובטיפול בבהמות.
אין אני מכיר כל דבר אחר. אין אני יודע כלל האם ישנו בנמצא דבר
אחר. אולם, מאז ומעולם, קיוויתי כי ישנו דבר-מה מעבר לכך.
הגעתי הנה בכדי לנסות ולחפש אחר אותו דבר-מה."
הבעת פניו נתרככה. "אומרים כי ישנם שלושה רעלים אשר גורמים את
הסבל וחוסמים בפני האדם את הדרך אל ההארה," אמר "אלו הם
הבורות, התאווה והשנאה. כפי שהנך יודע, הרי שלושתם מצויים בך
במידה גדושה." כבשתי את פני בקרקע. "אולם," המשיך "אף על פי
כן, דומני כי צועד אתה בדרך הנכונה, ויתכן כי אף קרוב אתה יותר
מאשר מרבית האנשים הנמצאים כאן."
"ובכן," שאל הוא כעבור זמן "מה נעשה בך כעת? האם ניסית להצטרף
למנזר?"
סיפרתי לו אודות שיחתי עם הזקן. הוא צחק "אה, דזן הקשיש
והטוב. עשוי הוא להיות רגזן לעתים, אולם כוונותיו לעולם טובות
הן. אם רוצה אתה יכול אני לדבר אתו או עם אב המנזר, בכדי
שיקבלוך."
"כן, אבל..."
"שואל אתה האם זה ייתן לך את הדבר אותו אתה מבקש? ובכן אין
הדבר פשוט. אין הדבר פשוט כלל." פניו לבשו הבעה מהורהרת "חיי
מנזר וחיפוש אחר הארה, עשויים הם לבוא יחד, אולם אין זה כך
בהכרח. לא כל הלובשים גלימות אדומות מגיעים להארה. אף לא כולם
מבקשים אחריה."
"אם כן מה מעשיהם כאן?"
הוא חייך חיוך לאה "נערי, עליך להבין כי הנזירים אין הם בהכרח
יצורים שמימיים, כאלו אשר משוטטים ללא הרף בעולמות עליונים.
היות נזיר משמעו ללבוש גלימה, לציית לתקנון המנזר, לעסוק
בתפילה, בקיבוץ נדבות ובלימוד הכתבים המקודשים. אדם יכול לעשות
כל זאת ועדיין להיוותר גשמי לחלוטין במחשבתו ובשאיפותיו."
שוב חשתי כיצד הולך אני ומתרחק מן הדרך הנכונה. "אם כן,
לדבריך, אין כל טעם כי אכנס למנזר?"
"הבחירה הנה בידך. זהו אורח חיים מסוים, שונה מזה אשר הורגלת
בו. יתכן וימצא הוא חן בעיניך, יתכן גם ולא. יתכן כי יקדם הוא
אותך בחיפושיך, אך יתכן גם ולא."
הרהרתי לרגע ואחר אמרתי "כך או כך, מבכר הייתי להיות תלמידך."

הוא החווה בידיו תנועה של ייאוש. "רואה אני כי הנך מתעקש.
המבין אתה כי זהו סיפור אחר לגמרי? זו הנה דרך שונה, אחרת. דרך
אשר לה מטרות אחרות ודרישות אחרות. אינני יודע האם מתאים אתה
לכך." הוא נעץ בי את עיניו. חשתי כיצד מבטו מפלח אותי. "כן,
כן," מלמל "נראה כי אתה עשוי להיות מתאים. אולם, אם ברצונך
ללמוד אצלי, הרי כי יש לכך מספר תנאים."
"ומה הם?"
"ראשית, דע לך כי אין ביכולתי ללמד אותך כיצד להגיע אל ההארה.
איש אינו יכול ללמד זאת. לכל היותר אוכל ללמד אותך באלו דרכים
ניתן לחפש אחריה. שנית, כפי אשר יתכן ושמעת, מנזר זה שייך הוא
למסדר הסקיא-פה. מלמד הוא את מסורת הסקיא, כפי אשר נמסרה לאבות
המסדר מפי מורי השושלת שלהם, מזה דורות רבים. אני, אינני
משתייך למסורת זו. אם תהיה תלמידי, הרי שאלמד אותך את התורות
כפי אשר נמסרו לי מפי מוריי, וכפי אשר נמסרו גם להם מפי
מוריהם, בשושלת המגיעה עד פדמסהבווה הדגול, וממנו אל בודהה
שקיאמוני[iv], אשר גם הוא קיבלן ממוריו אשר במישורי הקיום
הגבוהים יותר. תורות אלו נצחיות הן. קיימות היו מאז ומעולם. על
מנת שתוכל ללמוד אותן עליך לקבלן כאמת מוחלטת. לעולם אל לך
להטיל בהן ספק. לעתים יהיו הן דומות לתורות אותן לומדים יתר
הנזירים, לעתים יהיו שונות מהן. כך או כך, עליך לקבלן בדיוק
כפי שנמסרו לך מידי. אינני טוען כי אלו בהכרח התורות הטובות או
האמיתיות ביותר, אולם אלו הן התורות של המסורת בה הנך לומד,
ועבורך הנן האמת היחידה. האם דברי מובנים?"
הנהנתי, והוא המשיך "עליך ללמוד לציית למורה שלך באופן מוחלט,
ולבטוח בו לחלוטין. לעולם אל לך לערער על דבריו. לא מפני שהנו
בהכרח כה דגול וחכם, אלא מפני כי המורה הנו הצינור, דרכו
מועברת לך התורה הנצחית והטהורה. ברגע בו תטיל ספק בנכונותן של
התורות או ביכולת המסירה של המורה, הרי כי לא תוכל עוד ללמוד.
חובתך היא לנסות ולהבין את דברי המורה כפי יכולתך, אולם עליך
להישמר לבל תפרש את דבריו על פי רעיונותיך שלך. תודעתך עדיין
איננה טהורה. מוכתמת היא בתאוות וביצרים. אם תנסה לפרש את
התורה הטהורה על פי תודעתך, הרי כי דומה אתה לאדם המנסה ללגום
מים זכים בקערה מזוהמת. האם מעוניין אתה ללמוד בתנאים אלו?"
תחושה חריפה של פחד והתרגשות עברה בי. "כן." השבתי, מקווה כי
קולי נשמע יציב.
מבטו הפך רציני. "ובכן, דע לך כי עתיד אתה לצעוד בדרך ארוכה
וקשה, וככל אשר תרחיק בה היא אך תלך ותעשה קשה יותר. עשויה היא
להימשך כל ימי חייך, עשויה היא להימשך מחזורי חיים רבים ואף
עשויה היא להימשך לנצח. אם מתחיל אתה לצעוד בה, הרי שעליך
להיות מוכן להמשיך ולצעוד, מבלי להתחשב בקשיים ובקורבנות.
לעולם אל לך לעצור ולפוש, לעולם אל לך להביט לאחור. את כל כולך
עליך להקדיש לדרך זו, את כל נפשך. אל לך לצפות לזכות בתמורה
כלשהי. אל לך לצפות לזכות בכבוד או בכוחות מופלאים. ככל הנראה
לא תזכה בדברים אלו, ותמות בודד ואלמוני. אך אפילו תזכה בהם,
הרי שהדבר יקרה רק כאשר שוב לא תרצה בכך. מי אשר מגיע לסופה של
הדרך, הרי כי זוכה הוא לאושר ולשלווה אינסופית. אולם, אל לך
לצאת לדרך מתוך מטרה לזכות באושר."
"מדוע אם כן לצאת לדרך?"
הוא הביט בי בפנים חתומות "מתוך שאיפה לסייע לכל היצורים
החיים. מתוך חמלה על כל הבריות. אינך אוהב במיוחד את הבריות,
הלא כן?"
"לא."
"אין אני יכול לדרוש ממך לאהוב אותן. יודע אני כי אין הדבר
בכוחך. אולם יכול אני לדרוש ממך לרצות לאהוב אותן. אכן," אמר
בעצב "יודע אני היטב כי מניעיך אינם טהורים לחלוטין. אולם דע
לך כי איש איננו פועל מתוך מניעים טהורים לחלוטין, מלבד אולי
הנאורים השלמים. כתנאי ראשון, עליך לשאוף לכך שמניעיך יהיו
טהורים. עליך לשאוף לכך שתוכל לחפש אחר ההארה אך ורק כדי לעזור
ליצורים הסובלים, אך ורק מתוך חמלה. שאיפתך צריכה להיות כי לא
תשאף עוד לדבר, אף לא לאותו אושר אינסופי אשר בהארה."
לאחר מספר רגעים של דומיה אמר הוא "אל לך להשיב לי תשובה כעת.
חשוב על אשר אמרתי לך. חשוב על כך היטב. חשוב האם מתאים הנך
לדרך זו, האם דרך זו מתאימה הנה לך. חשוב על כך עד מחר, ואז
אשמע את תשובתך."

את יתרת היום הקדשתי להרהורים, ולשוטטות ברחבי המנזר. נדמה היה
הוא בעיני אז כמבוך של אולמות אפלוליים, קירותיהם מכוסים
בציורים ואווירם רווי בעשן הקטורת. באחדים מן האולמות הללו היו
הנזירים מקובצים בחבורות קטנות, כשהם יושבים סביב לאחד הלאמות
ומאזינים לדבריו, או כשהם רכונים על גווילים עתיקים ומצהיבים,
מכוסים באותיות זרות ובסימנים מסתוריים. באחדים מן האולמות היו
הנזירים שקועים בתפילה, כורעים על ברכיהם לפני פסל מוזהב, אשר
הציג את דמותו השלווה או הזועמת של אחד הבודהות. מאחורי אחת
הדלתות ראיתי נזיר מגודל שיער, אשר ישב דומם, בלא תנועה, אל
מול מגילה אשר פרוסה הייתה על הקיר. היה מוצג שם ציור מורכב
וסבוך, ובו שורה של מעגלים וריבועים בשלל צבעים, אשר להם מרכז
משותף. במרכזו של הציור נראתה דמות זעירה. כמעצמן, נמשכו עיני
אל מרכז התמונה, ולמשך מספר רגעים לא הצלחתי להתיק משם את
מבטי. רציתי להיכנס פנימה, כאשר יד הונחה על כתפי.
"אינך אמור להימצא כאן." לחש לי נזיר צעיר וגבה קומה. נרתעתי
לאחור והגפתי את הדלת.
"מה פשר הציור אשר תלוי היה שם?" שאלתי אותו.
"זוהי מנדלה," השיב "מפה המראה את הדרך אל טבעו של הבודהה."
"ומה היו מעשיו של הנזיר אשר ישב שם?"
"לא היה שם איש."
"מה כוונתך? הרי זה עתה ראיתי..."
"הדבר אשר ראית היה גוף בלבד. האדם עצמו היה בפנים. בעיצומו של
המסע."
"אתה בוודאי מתלוצץ. כיצד זה יוכל אדם להימצא בתוך ציור קיר?"

"ומדוע לא? הרי במקום בו נמצאת תודעתך, שם נמצא אתה. אין דבר,"
אמר בחיוך למראה הבעת פני המשתאה "עוד רבות נותר לך ללמוד."
הנזיר, אשר הציג עצמו בשם סונאם, התגלה כבחור חביב למדי, ואני
הרביתי לחקור אותו אודות החיים במנזר.
"אגב," אמרתי כעבור זמן "האם מכיר אתה אדם בשם טסאנגא פ'ה?"
חיוכו נעלם. "שמעו הגיע לאוזניי. מדוע הנך שואל זאת?"
"שוחחתי אתו מעט היום. מה ידוע לך אודותיו?"
"ראה," הוא הנמיך את קולו "אינני מכיר אותו היטב. איש איננו
מכיר אותו היטב. אולם שמועות מוזרות מהלכות אודותיו."
"אלו שמועות?"
"אומרים כי אין הוא משתייך לשום מסדר. מספרים כי בילה שנים
ארוכות בנדודים וכי למד אצל אחדים מן המורים המוזרים ביותר.
שוהה הוא במנזרנו לעתים, אולם כמעט ואיננו מדבר עם איש."
"ובכן..."
"אין זה הכול. זכורני, פעם, כי שאלתי אודותיו את אחד מזקני
המנזר. הוא אמר כי מדובר באדם יוצא דופן, אשר לו ידע עצום
וכוחות רוחניים כבירים. אך יש לו מגרעת אחת."
"והיא?"
"האיש הנו מטורף. מטורף לחלוטין."

למחרת מצאתי אותו באותו המקום, כאילו כלל לא זז ממקומו.
התיישבתי מולו חרש. הוא התבונן בי ואני שוב חשתי את אותה
התחושה, כאילו כל מחשבותיי גלויות לפניו.
"ובכן," אמר "מבין אני כי הגעת להחלטה."
הנהנתי.
"האם קשה הייתה ההכרעה?"
"הקשה ביותר אשר ידעתי מעודי."
"האם ידעת אמש כי זו תהיה הכרעתך בסופו של דבר?"
הרהרתי לרגע. "משער אני שכן."
"ואף על פי כן הייתה ההחלטה קשה?"
"אכן."
"טוב. אומר רק כי שמח אני על אשר החלטת כפי שהחלטת. אולם עליך
לזכור, ההחלטה הנה כבר מאחוריך. אין טעם כי תמשיך לשאול את
עצמך האם החלטת נכונה. אין טעם להביט לאחור או לפקפק בצעד אשר
עשית, לאחר שהמעשה כבר נעשה. וחשוב מכל, אל לך להיות כה מתוח.
אל לך לפחוד מפניי או מפני אשר אני עתיד ללמד אותך. זכור כי
שום שינוי לא יתרחש בך, אם לא תרצה בו. שום שינוי לא יתרחש
לפני אשר תהיה מוכן אליו. כעת, דיברתי עם אב המנזר אודותיך.
אתה תתגורר במנזר ותנהג על פי חוקיו, אולם תהיה תחת אחריותי
ותהיה כפוף לי בלבד. אתה תגור עם יתר הנזירים, תחיה ביניהם, אך
לא תהיה אחד מהם. גש כעת לדזן, על מנת לקבל את גלימתך ואת
רשימת הנדרים אשר עליך לקבל על עצמך. מחר, בשעה זו, תבוא הנה
בכדי לקבל את שיעורך הראשון."

4.
כיום, ממרחק השנים, מתקשה אני להבין כיצד זה מוכן הייתי בקלות
שכזו להפוך לנזיר. להקדיש את כל ימי לסיגוף ולהתבוננות, להסתפק
בקערת אורז אחת ליום ולהתגורר כל חיי בתא נזירים קטן וצר.
מתקשה אני להבין כיצד זה מוכן הייתי ללכת בעיניים עצומות אחר
אדם עליו ידעתי כה מעט. אולם אז, באותם הימים, כמעט ולא היו לי
כל ספקות. ללא היסוס נכון הייתי לוותר על נישואין, משפחה, רכוש
ועל כל אשר יכול היה העולם להציע לי. ללא היסוס הייתי מוכן
להסכין עם תנאי החיים הקשוחים במנזר ועם מוראות הדרך אשר הוצגה
בפני. למעשה לא ראיתי בכך כל וויתור. עבורי היו טסאנגא פ'ה
ותורתו כמין חבל אשר הושלך לי, אשר עשוי היה להובילני אל מחוץ
לאותו קיום תפל אליו הורגלתי. נחוש הייתי בדעתי לאחוז בחבל בכל
כוחי, מבלי להרפות.

השיעור הראשון אכן שונה היה מכל אשר אליו הורגלתי. התיישבתי על
הארץ, בסמוך למקום מושבו של טסאנגא פ'ה. חשתי עצמי מוזר, בראשי
המגולח ובגלימת הנזיר הגדולה מעט ממידתי. שיערתי כי בוודאי
נראה אני מגוחך. הוא התבונן בי מבלי לומר דבר. רק זיק של חיוך
ניצת בעיניו. לאחר מספר רגעים של דומיה הוא קם, מסמן לי לבוא
בעקבותיו. פסעתי בעקבותיו מבעד לשער, אל מחוץ לחומות המנזר.
לאחר הליכה קצרה עצרנו על שפתו של מצוק, אשר התנשא מעל לים
הערפלים. מולנו ניצבו ההרים, רחוקים ובלתי מושגים. הוא ניצב
כשמבטו מופנה אל שרשרת הפסגות הצחורות אשר התנשאו מעלינו,
מרגלותיהן טובלות בערפל.
"הבט לשם," אמר כשהוא מורה בידו לעבר הרכס "האם רואה אתה את
ההרים?"
"כן, בוודאי."
"יפה. אם כן שב והתבונן בהם."
ניסיתי לעשות זאת, אולם הוא עצר בעדי "לא, לא. רק מביט אתה
לכיוונם, אינך מתבונן בהם. נסה להתרכז בהם, לחוש אותם."
כעבור מספר רגעים הוא אמר "כעת נסה להתבונן רק באחד מהם, בהר
הנמוך, הקרוב ביותר. האם הנך רואה אותו?"
"כן."
"טוב מאד. התבונן בו היטב."
לא היה לי כל מושג כיצד צריכים להיראות השיעורים במנזר, אך אף
על פי כן נראה לי מהלך השיעור מוזר למדי. ניסיתי להתבונן בהר
כמיטב יכולתי.
"חשוב עליו, התמקד בו, חוש אותו."
לא הבנתי את כוונתו. ניסיתי להתרכז בהר, לחשוב עליו מכל צדדיו.
זמן מה חלף. החילותי להיעשות קצר רוח. גבי החל לכאוב ומחשבותיי
החלו לשוטט. לבסוף אמר טסאנגא פ'ה "האם התבוננת בו היטב?"
"כן."
"האם חשבת עליו היטב?"
"מאמין אני שכן."
"יפה מאד. כעת הבט לכאן."
הוא נטל בידו חופן אדמה והחל לפורר אותה, עד אשר גרגיר אחד
ויחיד של חול היה מונח על אצבעו. "האם רואה אתה את גרגיר
החול?"
"כן."
"אחוז אותו בידך. כעת עצום את עיניך ונסה להתרכז בו."
עשיתי כדבריו. בשלב זה כבר האמנתי כי אכן נפלתי בידיו של
מטורף, אולם אף על פי כן החלטתי להמשיך. למשך זמן מה גלגלתי את
גרגר החול בין אצבעותיי וניסיתי למקד בו את מחשבתי. לבסוף הורה
לי הוא לחדול.
"האם אכן משוכנע אתה כי הקפת היטב במחשבתך את גרגר החול?"
"סבורני שכן."
"יפה. כעת עצום שוב את עיניך וחזור במחשבתך אל ההר בו התבוננת
טוב כל כך. נסה להעלות בדעתך כמה גרגרים, דוגמת זה אשר אחזת
בידך, מצויים בו. נסה להתרכז בהם. גרגר ועוד גרגר ועוד גרגר.
נסה לחשוב כמה זמן יארך לך למשש כל אחד ואחד באצבעותיך. נסה
לחשוב על מספרם של פתיתי השלג המכסים את ההר. חשוב על הסלעים
המרכיבים אותו. חשוב על גודלם, לעומת גודלך שלך. על משקלם
לעומת משקלך שלך. על משך קיומם, לעומת זה שלך."
סחרחורת תקפה אותי. לראשונה חדרו להכרתי הגדלים העצומים,
המפלצתיים, אשר הקיפו אותי מכל עבר. חשתי אימה למחשבה על אותם
גושים אינסופיים, אדירים מעבר לכל דמיון, אשר ניצבו אל מולי.
"האם עדיין סבור אתה כי חשבת היטב אודות ההר?" שאל מורי
"המשוכנע הנך כי בכלל ראית אותו?"
לא השבתי דבר.
"פקח את עיניך." אמר "כפי אשר ראית, הנך רואה הכול, אך אינך
רואה דבר. רואה אתה אך את פני השטח. אינך רואה את הגודל, את
העוצמה, את העומק. חושש אתה להסתכל בהם. אתמול דיברתי אתך על
ההארה כתכלית אליה אנו שואפים. אולם ההארה פירושה אך ורק זה:
להתבונן בדברים כפי שהם, בעיניים פקוחות. לא פחות ולא יותר
מכך. מטרת כל עבודתך כאן היא אך זאת. להיות מסוגל להתייצב אל
מול המציאות, כפי שהיא באמת."
הוא השתתק והחל צועד בחזרה לעבר המנזר. הלכתי בעקבותיו. החצר
הייתה כעת שטופת שמש וכמעט ריקה מאדם, מלבד מספר נזירים קשישים
אשר התגודדו באחת מפינותיה. מאחד הבניינים נשמעו קולות תפילה,
מלווים בתרועת קרן. מורי התיישב במקומו הקבוע, תחת העץ.
"מורי," אמרתי לאחר הפוגה קצרה "מה כוונתך בדברך על המציאות
'כפי שהיא באמת', מהי המציאות באמת?"
"אמור לי אתה, מהו העולם? או מוטב, אמור לי, מיהו אתה?"
"אני הוא אני. אני יונגדן."
"יפה השבת. ומהו אותו יונגדן?"
"הממ, יש לו גוף מסוים, אופי מסוים, במוחו עוברות מחשבות
מסוימות..."
"לא שאלתיך מה יש ברשותו. שאלתי מי הוא. נסה לרגע לחשוב עליו
במנותק מגופו, במנותק ממחשבותיו, במנותק מקווי האופי אשר הנך
מייחס לו."
"אין זה אפשרי."
"ומדוע אין הדבר אפשרי?"
"ובכן, למען האמת איני משוכנע כלל ועיקר כי אכן ישנו דבר מה
מעבר לגוף, למחשבות או לאופי."
"הבה נשוב אם כך אל הגוף והמחשבות. מדוע הנך סבור כי דברים אלו
ישנם? מדוע הנך סבור כי שייכים הם לך?"
"אני חש את גופי. אני מרגיש את האדמה תחת רגליי, את הרוח
בפניי, אני רואה את ידי ורגליי. אני חושב את מחשבותיי..."
"אתה חש את גופך, את מחשבותיך? הרי זה עתה הסכמת כי אין בנמצא
שום 'אתה' מעבר לגוף או למחשבות."
העפתי בו מבט משתאה.
"אם כן, הבה נאמר זאת כך" המשיך "ישנן תחושות מסוימות: קור,
חום, מוצקות. ישנם מראות מסוימים, צבעים וצורות מסוימים. ישנן
מחשבות רבות מתרוצצות. ישנם רגשות: פחד, הנאה, כאב. את כל
הדברים הללו הנך מצרף יחד. הנך יוצר מהם דמות ומכנה אותה
'יונגדן'. הנך מייחס לדמות זו קיום עצמאי, אופי עצמאי והנך אף
מדמה כי כל מטרתך הנה להגן על צרכיה ועל מעמדה של אותה דמות."
לא הצלחתי להבין את הלך מחשבתו. לא הצלחתי להבין להיכן חותר
הוא בדבריו. "מה כוונתך כי אין לי קיום עצמאי?" שאלתי "אם
אינני קיים, אזי מיהו אם כך זה אשר יוצר את אותה דמות?"
הוא חייך. "ישנן מחשבות, אך אין חושב. ישנן רגשות, אך אין
מרגיש. יונגדן עצמו כלל אינו בנמצא, או מוטב, יונגדן נמצא, אך
הוא הנו דבר מה אחר לחלוטין מאשר הנך מדמה. אותו הדבר אשר אליו
מתכוון אתה באומרך 'אני', למעשה אין הוא יותר מאשר רצף אינסופי
של תופעות, של מראות ושל מחשבות. בכל רגע תודעתך מלאה ברשמים,
תחושות, רגשות, צבעים וקולות. כל תופעה מעוררת בקרבך רצון. כל
רצון יוצר תופעות חדשות. הרצף לעולם איננו פוסק. הרצון,
התאווה, גורמים הם לך להיאחז בתופעות, לשקוע בהן. עד אשר בסופו
של דבר הנך מזהה אחדות מן התופעות כ'אתה', ואחדות מהן
כ'העולם'. הנך אף מדמה כי התופעות הנן תוצאות של המפגש בינך
לבין העולם. אולם זוהי טעות. גם אתה וגם העולם הנכם אך תוצרים
של רצף התופעות. תוצרים של התבוננות מסוימת, צרה ומוגבלת,
באותו רצף. כשם שהיאחזותך בתופעות גורמת לך לראות את עצמך כבעל
קיום נפרד, כך גורמת היא לך לראות כך את העולם. כשם שהדבר שאתה
מכנה 'יונגדן' הוא דימוי כוזב אשר יצרת לך, כך הדבר אותו מכנה
אתה 'עולם'. יודע אני כי הנך מלא בזעם כלפי העולם. יתכן כי
בצדק ויתכן שלא. אך עליך לדעת כי העולם עליו הנך כה זועם, הנו
אך ורק תוצר של זעמך. העולם לכשעצמו הנו דבר מה שונה לחלוטין
מאשר אותו מקום קודר אשר יצרת בדמיונך, כשם שתודעתך בטהרתה הנה
דבר מה שונה לחלוטין מאשר אותו אוסף של מחשבות, פחדים ותשוקות
המאכלסים אותה כעת. תודעתך בטהרתה, זהה היא עם העולם, אחת היא
עם הכול, אחת היא עם המוחלט."
צריך הייתי להרהר בדברים. לא ידעתי האם צריך אני לעלוץ על
עובדת אי-קיומי, או שמא להתאבל על כך. "למעשה," שאלתי "אומר
אתה כי הכול הוא בגדר אשליה, כי דבר אינו בנמצא?"
הוא נאנח. "מה פשר הדבר להימצא? יכולים אנו לנהל וויכוחים
אינסופיים בדבר קיומו או אי קיומו של דבר מה, אולם יהיו אלו
מילים בלבד. גם אם מאן-דהו היה מוכיח לך באינספור היקשים
הגיוניים כי ההרים אינם קיימים, הרי שהדבר לא היה גורם להם
להיעלם. התופעות אכן ישנן. מתרחשות הן ללא הרף. ברובד מסוים של
המציאות, הרובד בו הנך נמצא כעת, התופעות מצטרפות יחד לכדי
יצירת עולם שלם העומד בפני עצמו. אולם ברובד אחר, עמוק וחזק
יותר, התופעות הנן אך כגלים החולפים על פני המים. אין הן
יוצרות מציאות כלשהי. להפך, הן רק מסתירות את המציאות. הן לא
יותר מאשר מסכים, צעיפים אשר יצרו חולשותיך ותאוותיך במטרה
להסתיר את האמת. במטרה להסתיר את טבעה האמיתי של המציאות. את
טבעה האמיתי של תודעתך."
"מאחורי כל אותה המולה, כל אותו ערב רב של תופעות, הרחק מעבר,
קיימת ההוויה האמיתית. הדבר לכשעצמו. זו הנה המציאות. מוחלטת
היא, נצחית ואינסופית. רואה הנך אותה, אך אין בכוחך להבחין בה.
אינך יכול אף להעלותה בדמיונך. אין ביכולתך להשיג את גודלם של
ההרים - כיצד זה תוכל להשיג את האינסוף? אין בכוחך להשיג עד מה
עמוקה היא, עד מה נפלאה, עד מה קרובה היא אליך. מוסתרת היא
מפניך, בידי הבורות והתאווה. אם תיפגש עמה, עם אותה שלמות, הרי
שתודעתך תתנפץ לרסיסים. אולם היא הנה טבעך האמיתי. היא הנה
טבעו האמיתי של העולם, של כל יצור וכל חפץ. אין שם לה, לזו
ההוויה המוחלטת, אך אף על פי כן מכונה היא בשמות רבים. אנו
נוהגים לכנות אותה בשם 'ריגפה'. הארה פירושה להיות מסוגל
להתבונן אל מעבר לתופעות. לראות את השלמות אשר לא תתואר. לפגוש
בה. להיות לאחד עמה. להבין כי מאז ומעולם כלול היית בה."
"אם כן הארה משמעה להיעלם, לחדול מהיות בעולם?"
הוא הניד בראשו. "מבין ההולכים אחר תורתו של הבודהה, ישנם אשר
מאמינים בכך. ישנם אשר סוברים כי ההארה משמעה מצב אשר בו רצף
התופעות פוסק. מצב אשר בו תודעתך הולכת ודועכת, עד אשר היא
מתפוגגת לנצח. הם מכנים זאת 'נירוואנה'. אולם אין זו דרכנו
אנו. אין אנו שואפים להימלט מן העולם, מאחר ויודעים אנו כי
ביחס לריגפה אין כל הבדל בין המולת העולם לבין שלוות
הנירוואנה. האדם הנאור איננו חושש מפני התופעות..."
דבריו נקטעו לפתע, כאשר אל תוך החצר פרצו שני אנשים בפתאומיות.
הם היו פרועים למראה, מאובקים ומזוהמים. על זרועו של האחד
התנוססה תחבושת מגואלת בדם. כל מראיתם כמו העידה על הדרך
הארוכה אשר עשו. בן רגע הייתה החצר כמרקחה ומכל עבר נהרו
נזירים אשר ביקשו לשוחח עם הבאים. לרגע כמעט ונשתכח ממני
השיעור וניסיתי גם אני להבין על מה כל הרעש.
"הבט לכאן," אמר טסאנגא פ'ה "אינני יודע מהי הבשורה אשר בפיהם,
אולם אין היא יותר מאשר תופעה חולפת. אם תרפה ממנה הרי שהיא
עתידה לחלוף ולהיעלם, מבלי להותיר כל רושם."
החזרתי אליו את מבטי בעודי מנסה כמיטב יכולתי להתעלם מן
המהומה. "ובכן," אמר "כפי אשר אמרתי, האדם הנאור איננו מנסה
להילחם בתופעות, אך בה במידה אין הוא מניח להן להותיר בו את
רישומן. הדבר נכון הן באשר למאורעות העולם," הוא החווה בראשו
לעבר ההמולה אשר בחצר "והן באשר לתופעות המתרחשות בנפשך פנימה.
עליך להתבונן בהן. עליך להניח להן לחלוף. האיש הנאור מביט בכל
התופעות מנקודת המבט של המוחלט. רואה הוא את המוחלט מבעד לכל
התופעות כולן. אין הוא כלוא באותו עולם, הנוצר על ידי תאוותיו
ויצריו. יוצר הוא בעצמו את עולמו, מרצונו החופשי. ביכולתו
להיעלם בכל רגע בתוך השלמות הנצחית, אולם אף על פי כן ממשיך
הוא לשהות בעולם, בכדי שיוכל לסייע לאותם האומללים המתייסרים
עדיין בבורות ובתאווה. קובע הוא את גורלו, את חייו, את מותו
ואת לידתו הבאה. אין הוא ירא מפני דבר ואין הוא מתרגש מדבר -
מאחר וניצב הוא כל העת אל מול המוחלט."
"וכיצד ניתן להגיע לזה?"
הוא חייך. "כפי אשר אמרתי, אין אתה מבין עד מה קרובה ההארה, אך
גם אין אתה מבין עד מה ארוכה הדרך אליה. בכדי שתוכל לתפוס את
הריגפה, את אפס קצה, הרי שעליך לעבור מסלול ארוך ומפרך. עליך
לצאת ממצב הבורות בו הנך שרוי, ללמוד את התורות היטב ולעומק.
עליך להניח לתורת הבודהה לחלחל אל תוכך. חייב אתה ללמוד לבטל
את כל תשוקותיך ויצריך. חייב הנך ללמוד לשלוט בתודעתך, ולשם כך
הנך נדרש לעבור סדרה ארוכה של תרגולים. עליך להבין כי כשם
שתודעתך יוצרת מציאות זו, כך תודעות גבוהות יותר יוצרות
מציאויות גבוהות יותר. לצורך זה מוטל עליך להכיר את המישורים
השונים של הקיום. צריך הנך להיפגש עם החלקים העמוקים ביותר
בתודעתך - ובתוך כך עם החלקים העמוקים ביותר אשר במציאות. צריך
אתה להכיר אותם, לשלוט בהם. כפי אשר אמרתי אתמול, זוהי דרך
ארוכה, ארוכה וקשה. אל לך לעצור, אך גם אל לך להיחפז. עליך
לזכור כי הנצח כולו עומד הוא לרשותך. את אשר לא תספיק כעת,
תמשיך בחייך הבאים. אם תצעד לאט, בסבלנות ובהתמדה, מובטח לך כי
בבוא העת עתיד אתה להגיע אל מחוז חפצך."

"ובכן," עצר אותי סונאם באחד הימים, כשהוא סוקר את גלימתי
בחיוך "רואה אני כי לבסוף נעשית לנזיר."
"אכן," השבתי במבוכת מה "מזה מספר חודשים שוהה אני במנזר,
כתלמידו האישי של החכם טסאנגא פ'ה."
הוא השפיל את מבטו במבוכה. "אדם יוצא דופן הוא טסאנגא פ'ה,"
אמר "בהחלט יוצא דופן. אני משער כי תורתו גם היא מעניינת?"
"הו, כן. בהחלט."
"ובאילו כתבים משתמש הוא ללימוד?"
"עוסקים אנו בכתבים שונים, אולם לרוב הוא פשוט משוחח אתי ומרצה
בפני את משנתו." פניו של סונאם העידו על המאבק המתחולל בו, בין
הסקרנות למבוכה "ואלו... אה, מהם עיקרי משנתו?"
משכתי בכתפיי. אין ספק כי בן שיחי היה נזיר ותיק ומלומד ממני
בהרבה. חשתי שלא בנוח לפתוח בפניו בהרצאת דברים, משל הייתי
גדול בחכמה. "הדברים ארוכים הם, וקשים. אינני משוכנע כי עד עתה
ירדתי אל סופם."
הוא חייך בהבנה. "כן, משער אני כי הדברים קשים הם למדי עבור
חניך מתחיל. בוודאי אין זה פשוט להתמודד לראשונה עם תורתו של
הבודהה, על כל רעיונותיה הסבוכים והנפתלים. כיצד עולה בידך
הדבר?"
הרהרתי מעט בטרם אשיב. "ובכן," אמרתי "רעיונות אלו... זהו עולם
אחר. עולם זר ומוזר. אך עם זאת, יש בעולם הזה יופי שכמותו
מימיי לא פגשתי."
"כוונתך לומר כי יש בו אמת."
"הממ... מן הסתם התורות אמיתיות הן. ודאי כי לא אחלוק על כך.
אולם מעבר לכך, איני יודע איך לומר זאת, אך נדמה כי יש כאן
איזו שלמות של צורה. התורות, כה עמוקות הן וכה עשירות, עד אשר
אין ביכולתך להישאר אדיש. נראה כי הן מסבירות את הכול, בצורה
מושלמת וללא כל מאמץ. הרעיונות השונים, מסתדרים הם זה עם זה
בכזה תואם, בכזו שלמות, עד אשר מן הנמנע הוא שלא להיכבש להם.
אינני יודע באשר לאמת, אין בכוחי לשפוט זאת. אולם היופי, זה
ישנו כאן גם ישנו."
נראה היה כי נסחפתי בדבריי. הוא חכך לרגע בדעתו, מנסה לבחון את
דברי. ניכר היה בפניו כי עד עתה מעולם לא התבונן על הדברים
בצורה זו. דומה היה כי דבר מה בדבריי מעורר בו אי נחת. לבסוף,
לאחר אשר נואש מלמצוא מענה הולם, מלמל הוא כמה מילות הסכמה
והסתלק.
הרהרתי באשר אמרתי לו. ככלות הכול, הרי כך היו הדברים. הכול
הסתדר יחד, הכול החל מצטרף לכדי תמונה אחת. עולם ומלואו, חיים
ומוות, החלו נעשים מובנים, החלו נעשים לברי משמעות. אט אט החלו
הדברים מתבהרים, מקבלים עומק ונפח. רבדים חדשים נפתחו בפני ללא
הרף. על אף חשדנותי, לא יכולתי שלא להיכנע לקסמן של התורות
הללו.
באותם חודשים ראשונים חשתי כאילו בכל יום גומע אני ממעיינות
החכמה. שיעוריו של מורי הלכו ונעשו קשים יותר, עמוקים יותר. את
כל כוחותיי היה עלי לאמץ בכדי לרדת למשמעות דבריו. לעתים היו
דבריו נשמעים לי סתומים וחסרי פשר, עד אשר כעבור מספר ימים
הייתה מכה בי ההבנה כמכת ברק. לעתים, עת הייתי שואלו אודות דבר
מה אשר לא יכולתי להבינו, היה הוא אך מחייך ואומר "אין דבר.
המשך להרהר בכך. בבוא העת תבין."
באותם חודשים גם החילותי לומד על בשרי את משמעם של אותם
'תרגולים רוחניים'. מדי בוקר, עם סיומו של הטקס היומי
בהשתתפותם של כל הנזירים, נכנס הייתי אל התא אשר הוקצה לי. שם
הייתי מתיישב על הארץ, אל מול מגילה אשר פרוסה הייתה על הקיר,
מציגה את דמותו של אחד הבודהות. מגיש הייתי לו מנחה של קטורת
ושעורים, כורע על ברכיי ומדקלם את שבחיו. אזי, במשך מרבית שעות
היום, יושב הייתי בלא ניע, כשאני מנסה לרכז את מחשבותיי בדמות
אשר מולי ובמנטרה אותה הייתי משנן בלא הרף. הדבר היה קשה. קשה
לאין שיעור. קשה בהרבה מן העבודה בשדה, אליה הורגלתי מנעוריי.
אותה ישיבה נוקשה, שעה אחר שעה, יום אחר יום. אותו מאמץ נואש,
בלתי נלאה, להתרכז, לשלוט במחשבותיי, לעקור מלבי כל הרהורים
זרים. אינני יודע כיצד עמדתי בכך. השתוקקתי לקום, לפרוץ החוצה,
לתת דרור למחשבותיי. במאמצים כבירים הייתי כופה עצמי להישאר
במקומי. להמשיך ולהתרכז. להמשיך ולמלמל.
בתחילה נדמה הריכוז בעיני כבלתי אפשרי. משאך יושב הייתי לתרגל
היו מחשבותיי מתפזרות, משוטטות, נודדות אל כל מקום שבעולם. כל
גופי היה דואב מן הישיבה הממושכת ואך בקושי לא אמרתי נואש.
"אינך מצליח לתרגל מפני שמתאמץ אתה יותר מדי," היה אומר לי
מורי "אל לך להיות מתוח כל כך. אל לך לנסות ולדכא בכוח את
המחשבות והרגשות העולים בך. נסה להתבונן בהם. הנח להם לצוץ
ולהיעלם מעצמם."
אינני יודע כיצד, אולם יום אחד, בעודי יושב ומשנן את המנטרה,
עלה הדבר בידי. היה זה כאשר נואשתי מן המאמץ והרפיתי את
מחשבותיי. לפתע חשתי כי מרוקן אני מכל מחשבה. צף הייתי
באוקיאנוס, אינסופי ועמוק לאין חקר. אותו הרגע לא היה דבר
בנמצא, מלבד אותו אוקיאנוס רוגע ומלבד המילים אשר הגיתי, מילים
אשר היו כגלים החולפים על פני המים. הדבר ארך רק רגע אחד,
למשנהו שוב הוסחה דעתי. שוב חזרתי להיאבק בעצמי, בגופי העייף
ובמחשבותיי המרדניות. אולם למן אותו היום ואילך הבנתי את משמעם
של התרגולים ונכון הייתי לכל מאמץ בדרך העולה מעלה.

5.
תורתו של הבודהה מלמדת כי הדרך אל ההארה איננה עוברת דרך סיפוק
היצרים וכניעה לפיתויי החושים, ואף לא דרך סיגופים קיצוניים
והרס עצמי. עוברת היא בדרך האמצע. דרך של משמעת חמורה, עמל
קפדני והסתפקות במועט. התלמיד המבקש אחר ההארה, נדרש הוא להיות
מלא חמלה כלפי עולם ומלואו, אך עם זאת נוקשה וחסר פשרות ביחסו
לעצמו ולחולשותיו. נדרש הוא להיות צלול כבדולח, עמוק כים וקשה
כיהלום. בחייו אין כל מקום לחולשה, למורך או ללהט יצרים. כל
מעשיו צריכים להיות נכונים. כל מחשבותיו צריכות להיות טהורות.
כל חיי הסנגהא - הלא היא קהילת הנזירים - מיוסדים היו על
עקרונות אלו. איש הסנגהא, חייב הוא להקפיד על ציות לתקנון
המנזר, לשמור על אורח חיים צנוע ועל סדר יום נוקשה. נאסר עליו
להוציא מפיו דבר שקר, לשתות יין או להתרועע עם נשים. כל רכושו
עלי אדמות הנו מזרן, שתי גלימות וקערת מתכת. הנזירים, חיים הם
בעולם נוקשה וחמור, נקי מהפרעות או מפיתויים. על פי רוב לא היו
מזדמנים זרים למנזרנו, ואך לעתים רחוקות ניתן היה לראות שם
נשים. החיים במנזר מיועדים היו אך ורק להגשמת התורות. מכוונים
היו, כל כולם, להרחיק מאתנו כל דבר אשר עשוי היה להסיח את
דעתנו מן הדרך.
היו בין הנזירים - בייחוד אלה אשר באו מן העיר - כאלו אשר
התקשו לעמוד בכך. כאלו אשר התקשו להסכין עם הבדידות, עם
המשמעת, עם כיבוש היצר. היו אף כאלו אשר לא אזרו כוח ונטשו את
המנזר. אולם אני דווקא שמחתי על כך בלבי. רק כך יכול הייתי
לשכוח עולם ומלואו, להשיל מעלי את כל פיתויי החיים. רק כך יכול
הייתי להקדיש את כל כוחותיי לחיפוש אחר ההארה.

חיי המנזר משופעים היו בטקסים סבוכים ובמעשי פולחן מורכבים. כל
פעולה סימלה דבר מה. כל פרט אצר בקרבו שפע של משמעויות. הטקסים
והמנטרות, המזמורים וריחות הקטורת, הכול מכוון היה לשם המטרה.
התורות, כך נאמר לי, אין הן אך עניין להגות ולמחשבה. צריכות הן
לחדור אל לבו של התלמיד באמצעות הקול והמראה, הריח והתנועה.
צריכות הן למלא כל פינה בחייו וכל עצם בגופו. המורים הגדולים
לימדו אותנו אודות עולמות רבים מספור, אודות אלפי רקיעים
המתנשאים מעלינו. אודות בודהות ובודהיסאטוות לאין מספר, אשר
מתקיימים במישורים אחרים ובעידנים שונים. הפסלים והתמונות,
התפילות וההשתחוויות, כולם נועדו הם על מנת לפקוח את עינינו.
על מנת לשלח את תודעתנו אל עבר עולמות נעלים יותר ומישורים
גבוהים יותר של קיום. דרכם יכולים היינו לשקע את מחשבתנו בתוך
החמלה האינסופית אשר בעולמו של בודהיסאטווה אוולוקיטשוורה.
לפקוח את מוחנו אל הערנות הממוקדת, הבהירה עד כאב, אשר שופעת
מדמותו של בודהיסאטווה מאנג'ושרי.
עולם שלם של טקסים נכון היה לשם כך. חלק ניכר מסדר יומם של
הנזירים מוקדש היה לאמירת התפילות, להאזנה לנגינות המקודשות
ולהקרבת המנחות בפני האלים. מדי בוקר היו הם ניצבים משך שעה
ארוכה באולם הטקס, שפתיהם רוחשות מזמורים עתיקים ופניהם אומרים
חרדת קודש. אחדים מן הנזירים, הבכירים שביניהם, היו נוטלים חלק
גם בטקסים מסוג אחר, חשאיים ומסתוריים יותר. טקסים אלו נערכים
היו בחדרי חדרים, והצפייה בהם נאסרה על נזירים אשר לא הוכנסו
בסוד. זכורה לי הפעם בה נקלעתי אל סמוך לחדר בו נערך אחד מן
הטקסים הללו. מעבר לדלת נשמעו זעקות חדות, פראיות, מלוות
במנגינה סוערת. קול בתוכי לחש לי כי מוטב ואסתלק, מוטב כי לא
אדע את המתרחש מאחורי הדלת. עת התרחקתי מן המקום הספקתי עוד
להבחין, לחרדתי, בנזיר אשר נכנס פנימה, כשהוא נושא בידו את מה
שנדמה בעיני אז כצלוחית של דם. למחרת שאלתי על כך את מורי.
תחילה סרב לענות, אולם לבסוף אמר רק כי לעתים, בכדי להגיע אל
הפסגות הגבוהות ביותר, יש צורך תחילה לחצות את הגאיות העמוקים
מכל. "עתיד אתה להבין זאת," אמר, בעודו מביט בי במבט נוגה אשר
לא עמדתי על פשרו "יום יבוא ואתה תבין."
מלבד טקסים אלו היו גם נערכות במנזר, בראשית השנה ובראשית
הקיץ, חגיגות המוניות, בהן נוטלים היו חלק רבים מתושבי הכפרים
הסמוכים. בחגיגות אלו, בכל פעם הייתי נאחז השתוממות למראה
נזירים סגפנים וחמורי סבר, אשר היו עוטים על עצמם תלבושות
ססגוניות ומסכות מזרות אימה. אזי, כמו רוח אחרת נכנסה בהם, היו
הם פורצים במחולות פראיים ומסוגננים לקול הלמות התופים. מחולות
אשר - כפי שלמדתי לדעת - עם כל פראותם המתפרצת, הרי כי כל צעד
בהם היה מחושב בקפדנות וכל מחווה עתירה הייתה במשמעויות.
אולם חיי המנזר לא היו אך ורק שורה מתמשכת של טקסים ומעשי
פולחן. מרבית יומם של הנזירים הוקדש לתרגול, להתעמקות בכתבים
המקודשים, להתפלמסות ולהאזנה לשיעורים. השיעורים, ניתנים היו
מפיו של אב המנזר, או מפי אחד מן הלאמות הבכירים. אב המנזר
אותה העת היה הקנפו ראטנג רינפוצ'ה, איש קטן קומה ונמרץ אשר לו
זקן לבן ומטופח. היה הוא נצר לשושלת ק'ון המהוללת, ונחשב לאחד
האנשים רבי העוצמה במסדר הסקיא-פה. מדי יום ביומו היה מוסר
שיעור בפני הנזירים הצעירים, שיעור בו היה מעביר להם את
יסודותיה של תורת הבודהה ואת עיקרי הסוטרות. הנזירים הבכירים
יותר לומדים היו בנפרד, בחבורות קטנות, בהדרכתם של יתר הלאמות.
אחדות מן החבורות הללו עוסקות היו בתורות היגיון ופולמוס,
אחדות בלימודם של כתבים נסתרים ואחדות בתורות הסוד ובתרגולים
רבי עוצמה. מובן כי בצד עיסוקים נעלים אלו נמצאו גם נזירים אשר
התמסרו למלאכות ארציות יותר, דוגמת הכנת הארוחות, איסוף נדבות
מכפריי הסביבה וטיפול בנכסי המנזר - תחום אשר מסור היה לפיקוחו
של דזן הזעוף תדיר.
אך כל זה לא היה נוגע לי. אני לא נטלתי חלק בשיעורים ואף לא
נשאתי בעול המלאכה. לא התערבתי בין הנזירים ואך לעתים משתתף
הייתי בטקסים. מלבד טסאנגא פ'ה כמעט ולא שוחחתי עם איש. גם יתר
שוכני המנזר נמנעים היו מלפנות אלי בדברים. מדי פעם היה סונאם
מתעניין בשלומי בחביבות מעושה. מדי פעם היה דזן ממלמל בינו
לבין עצמו הערות ארסיות, עת היה חולף על פני. אולם יתר הנזירים
היו משתדלים ככל יכולתם לסור מדרכי ונמנעו מלפגוש במבטי.
במקרים הנדירים בהם נתקלתי בהם, היו הם נוהגים בי אדיבות
מופרזת והיו מעיפים לעברי מבטים חששניים, בהם שימשו בערבוביה
חמלה ורתיעה.
ביתרת הזמן חייתי במנזר כמתבודד במערתו. סדרי המנזר, על טקסיהם
והמולתם, על קדושתם ותככיהם, חלפו על פני מבלי געת בי. משל
הייתי אבן המוטלת שנים רבות במעמקי הים, אך אף על פי כן נותרת
יבשה. מלבד לצורך הארוחות או השיחות עם מורי, כמעט ולא הייתי
יוצא את תאי. חיי התנהלו מתוך שתיקה כבדה, וכל עתותיי מוקדשות
היו ללימוד, להרהורים ולתרגול אינסופי.

"עליך ללמוד כיצד להפוך כל רגע ורגע בחייך לתרגול רוחני," היה
מורי נוהג לומר "לא רק בעת אשר הנך משנן את המנטרות או מבצע את
טקסי הקודש, כי אם בכל עת. התרגול האמיתי, מתחיל הוא שעה שהנך
פוסק מלתרגל. בעת אשר הנך אוכל, ישן, משוחח עם רעיך, לעולם אל
לך להניח למחשבותיך להתפזר. היה מרוכז תדיר. היה מודע בכל עת
לדרך בה הנך צועד וזכור כל העת כי ניצב אתה נוכח האינסוף."
הניסיון להגשים זאת התגלה כמשימה אשר אך כפסע בינה לבין הבלתי
אפשרי. היה עלי לכבול את רוחי באכזריות. לעקור מראשי, בכוח
ובאלימות, כל מחשבה אשר איננה אודות הדרך. לעתים משנן הייתי
קטעים מן הסוטרות במשך ימים תמימים, ללא הפוגה, בכדי לא לאבד
ולו לרגע את הריכוז. לעתים משך ימים רבים לא הייתי מוציא כל
הגה מפי. כל יום כזה, של התבוננות ממוקדת, היה מאמץ על אנושי.
בסופו הייתי צונח על יצועי כשאני מותש לגמרי, בעודי יודע כי
יום זהה מצפה לי גם למחרת.
עם הזמן נוכחתי לדעת, כי יהיו אשר יהיו הגבהים אליהם אעפיל,
הרי כי אינני חדל להיות, ולו במידת מה, בן אנוש. ככל אשר
תרגלתי את רוחי וככל אשר ייסרתי את גופי, היטב ידעתי כי אין
אני יכול להתכחש לעובדה כי עדיין מקננים בי תחושות דוגמת רעב,
עייפות או כעס. ידעתי כי על מנת להגיע אל ההארה עלי לבטל את כל
רצונותיי ותשוקותיי, אולם לא יכולתי שלא להשתוקק אף לדברים
פעוטים, דוגמת ספל של תה או שינה חטופה. הייתי מונע שינה
מעיני, הייתי מונע מזון מפי, אולם ללא הועיל. עד מהרה גיליתי
כי בדרך זו תשוקות דלות אלו אך הולכות ומתעצמות.
קושי נוסף בו נתקלתי, היה באשר לרגשות אשר עוררו בי יתר
הנזירים. ככל אשר התרחקתי מהם, כך התקשיתי לשאת אותם, ועצם
מראם היה לעתים מעורר בי כעס ושנאה. אם בתחילה דימיתי לעצמי כי
במנזר דרים אך ורק אנשי מעלה העוסקים כל ימיהם בעבודה רוחנית,
הרי כי עד מהרה נוכחתי בטעותי. היו ביניהם רבים, גסי רוח ורפי
שכל, אשר ישבו במנזר בעודם מקדישים את זמנם למילוי כרסם
ולעסקנות בזויה. היו ביניהם רבים עוד יותר, אשר נדמו בעיני
כחסידים שוטים, המדקלמים את התורות מבלי אשר יבינו מהן ולו
מילה אחת. קשה היה שלא לחוש בוז למראה אדיקותם המתחסדת
ומלמוליהם הצבועים. עשוי הייתי, לאחר שעות ארוכות של התבוננות,
לחוש כי מתעלה אני לגובהי מרומים. אולם אז, אם אך נתקל הייתי
בחיוכיהם הנבובים או מאזין ללהגם המטופש, ותחושת ההתעלות מפנה
הייתה את מקומה לזעם ולתיעוב.
"הנך מתנשא עליהם," אמר לי מורי "סבור אתה כי הנך טוב מהם,
אמיתי מהם. יתכן כי יש בכך אמת, יתכן ולא. אין זה משנה כלל
ועיקר. אם אין בכוחך לאהוב אותם הרי כי זהו חסרון המצוי בך, לא
בהם. אם אכן הם כה מושחתים, כפי שהנך סבור, הרי כי עליך לחוש
כלפיהם חמלה תחת שנאה, שהרי טרף הם לחולשותיהם ותאוותיהם. אם
כך עליך לסייע להם, ככל יכולתך. חשוב מכל, זכור כל העת כי גם
אתה וגם הם הנכם אך התגלויות טבעו האינסופי של הבודהה. גם כאשר
מתבונן אתה ביצור המאוס ביותר, צריך הנך לראות בעדו את האינסוף
אשר מתגלה בו."
ברבות הזמן, גיליתי כי תחושת הזעם אשר עוררו בי אותם הנזירים,
מתחלפת היא בזעם על עצמי, זעם על אשר נופל אני קרבן לחולשתי
ולשנאותיי. בכל עת בה נוכחתי כי מביט אני לעברם בבוז או בשנאה,
מתמלא הייתי כאב. כאב על אשר לא עלה בידי לאהוב אותם. כאב בשל
הדיוטה התחתונה בה הנני שרוי.
אינני יודע אימתי התחולל השינוי, או כיצד. לא היה זה רגע אחד
אשר בו התמלאתי פתאום באהבה כלפי כל יצורי תבל. לא היה זמן אשר
בו חשתי כי משוחרר הנני מכל תאוות החומר. אולם, ככל אשר התמדתי
בלימודיי, חשתי כי אט אט גם הולך ומשתנה יחסי כלפי עולם
ומלואו. עדיין זקוק הייתי למזון ואף לשינה, אולם ברבות הזמן
החלו הללו תופסים חלק הולך וקטן של מחשבותיי. אמנם, לכל אורך
תקופת לימודיי, לא הצלחתי לחוש אהבה או כבוד כלפי אותם נזירים
אוויליים. אולם גיליתי כי הרוגז אשר מעוררים הם בי הולך ופוחת.
היה בכוחי להביט בהם באדישות, בסלחנות, לעתים אף בחיבה. מהלך
הדברים היה איטי. כמעט איטי מכדי שניתן יהיה לחוש בו. לעתים,
נדמה היה לי כי אין אני מתקדם כלל. לעתים, כאשר דימיתי כי כבר
עלה בידי להיפטר מכל הרעלים אשר בנפשי, שוב נוכח הייתי לדעת כי
נפלתי קרבן לכעס ולגאווה. אולם, אף על פי כן, לשמחתי ואף
לפחדי, נוכחתי לדעת כי התורות והתרגולים אכן מחוללים בי
שינויים. שינויים אשר אינם בני חלוף. נוכחתי כי במאמצים
אדירים, בדם ובכאב, מעצב אני את רוחי. משל ממית הייתי את עצמי,
על מנת להיברא מחדש. היה במחשבה זו דבר מה מעורר אימה, אך גם
תקווה הייתה בה. תקווה להפוך לאדם חדש. תקווה להשתחרר מן הסבל,
השיממון וחוסר האונים. אותה העת האמנתי בלב שלם כי אכן הולך
אני וקרב אל עבר השחרור המיוחל.

החודשים חלפו. התרגולים אותם נדרשתי לבצע הפכו יותר קשים, יותר
מורכבים. למדתי כיצד לפרק את תודעתי למרכיביה השונים - לכדי
אוסף של מראות, קולות ותחושות רגעיות. למדתי כיצד להרכיבה מחדש
וכיצד ניתן להתבונן אל תוך החלל אשר בינות למרכיבים השונים.
למדתי כיצד ניתן לעשות שימוש בדמיון על מנת ליצור עולמות
חדשים. כיצד לדמות את מישורי הבודהה השונים, לפרטי פרטיהם.
לעתים, עוסק הייתי בתרגולים לילות שלמים, כשאני לבדי, בהרים.
"אל לך לנסות ולהתנגד לקור, לפחד או לכאב. נסה להתבונן בהם
בשוויון נפש. היה אדיש כלפיהם והנח להם לחלוף על פניך."
מובן כי בתקופה זו התנסיתי גם במשברים עמוקים, בקשיים
ובנפילות. לעתים, היה התרגול נותר עבורי כאוסף של מלמולים
ומעשים חסרי פשר, מייגעים ובלתי מובנים. לעתים נדמות היו
התורות בעיני כמצבור של פרטים, שונים ומשונים, אשר אינם
מתחברים יחדיו. אך לעתים חש הייתי כי כל הפרטים חוברים זה לזה,
מצטרפים לכדי שלמות אחת. ולעתים, נדמה היה לי כי אט אט הולך
ומבצבץ לעיני קצהו של עולם עצום, מופלא ועשיר לאין שיעור מכל
אשר הכרתי מימיי.

6.
"נראה אתה מוטרד מעט לאחרונה," אמר מורי "אמור לי, מהו הדבר?"

אותה העת שקועים היינו בשיחה אודות ששת מישורי הקיום
השונים[v]. המורה היה בעיצומו של הסבר מעמיק, באשר להבדל אשר
בין עולם האלים לעולם הנפילים, כאשר חשתי כי מתקשה אני להאזין
לדבריו. הדברים החלו מעוררים בי אי נוחות, אשר הלכה וגברה.
"מורי," פתחתי בהיסוס "ישנה בעיה אשר מטרידה אותי מזה זמן מה,
אך אינני יודע האם רשאי אני להעלותה."
הוא חייך. "רשאי אתה לשאול כרצונך. לכל היותר תיוותר בלא
תשובה."
"ובכן," אמרתי "לימדתני אודות העולמות האחרים, אודות מישורי
הקיום והבודהות. תורות אלו הנן יפות ואף עמוקות. אין אני מפקפק
בהן..."
"אלא?"
"סלח לי, אך דומה כי מצויות הן באוויר. הדברים נראים כה
רחוקים, כה זרים לחיי, כה חסרים הם מוצקות... ואילו לעומתם
העולם הזה, עולם התופעות..." הרמתי אבן מעל הקרקע ואחזתי אותה
בכוח באצבעותיי "עם כל אי ממשותו, הוא הנו כה חי, כה ממשי, כה
בלתי ניתן להכחשה!"
הוא התבונן בי בדממה. "אם רצונך בכך, יכול אני לבאר לך מדוע
דווקא עולם זה, עולם התופעות, נראה הוא לך ממשי יותר מאשר כל
העולמות השמימיים. אין בכך קושי. אולם היטב יודע אני כי הסבר
אשר כזה לא ישביע את רעבונך." הוא הרהר לרגע "אכן," אמר "אין
אתה מודה בכך. יתכן ואף אינך מודה בפני עצמך, אולם הספק אכן
מקנן בך. מטיל אתה ספק בהימצאותה של כל אותה הוויה שמימית.
במעמקי לבך מטיל אתה ספק בכל אשר חורג מן המציאות היומיומית.
עליך לראות את הדברים, בכדי שתוכל להאמין בהם. הלא כן?"
לא השבתי. קולו נעשה חרישי כאשר המשיך "האם מבין אתה את אשר
הנך מבקש ממני? עד עתה התנהלו חייך במישור אחד של מציאות.
העולם אשר בו חיית, יתכן ולא היה הוא כליל השלמות, אך בהחלט
היה הוא מוכר וידוע. לעולם ידעת למה יכול הנך לצפות. כעת, אין
מצב הדברים הזה מספק אותך עוד. כעת מבקש אתה ממני כי אפתח
בפניך את השער אל עולמות אחרים, אל מישורים שונים אשר למציאות.
אכן, הדבר אפשרי. אולם, כפי אשר בוודאי כבר הספקת להיווכח, לכל
התקדמות ישנו מחיר. אם אכן תפתח את אותו השער, יתכן ושוב לא
תוכל לסגרו לעולם. עשוי אתה להיתקל בעברו השני בדברים אליהם לא
פיללת, בדברים אותם אין בכוחך לשאת. כך או כך, לאחר זאת עולמך
שוב לעולם לא יהיה מוכר ובטוח כאשר היה. חשוב היטב, האומנם
רוצה אתה בזאת? האומנם משוכנע הנך כי רוצה אתה לפתוח את השער?"

"כן," השבתי. רעד קל חלף בי.
"האומנם סבור הנך כי חזק אתה די הצורך בכדי להתייצב מול הלא
ידוע, מול הדברים אותם עשוי אתה לפגוש מעבר לו?"
"אני סבור שכן."
"הנך סבור שכן?"
"אני משוכנע שכן." הוא נעץ בי את מבטו למספר רגעים ואחר הפטיר
"יתכן והצדק עמך. בוא אחריי."
צעדתי בעקבותיו אל אחד מחדרי התפילה הצדדיים. היה זה חדר לא
גדול, אשר באווירו עומד היה ניחוח הקטורת ואשר קירותיו מכוסים
היו בדמויותיהם של חמישים ושמונה האלוהויות הזועמות.
"עומד אתה ללמוד את אחד מן התרגולים אשר הנם ייחודיים למסורת
שלנו." אמר מורי "תרגול זה, לרוב נלמד הוא בשלב מתקדם בהרבה,
אולם במקרה שלך, סבורני כי רשאים אנו לחרוג מן הנוהג המקובל.
המדובר הוא בתרגול מורכב ומסוכן עד מאד. חשיבות עצומה יש לכך
כי תבצע במדויק את אשר אומר לך. כל טעות, קלה שבקלות, עלולה
היא לגרום לתוצאות הרסניות."
הוא השתתק לרגע ואחר החווה בידו לעבר הדמויות המצוירות על גבי
הקיר. "התבונן בהם לרגע." אמר.
הבטתי בדמויות. הם מילאו את קירות החדר בצפיפות, מצוירים
בצבעים עזים ובגדלים משתנים. קרני השמש אשר חדרו אל תוך החדר
שיוו להם מראה עליז ולא מאיים. בפניהם המעוותות, בצבעוניותם
המוגזמת, בשפעת הזרועות וכלי הנשק אשר נופפו לעברי, היה דבר מה
אשר נראה לי לפתע נלעג. כמו היו מתאמצים יתר על המידה להטיל בי
פחד.
"בחר לך אחד מהם." נשמע קולו של מורי.
היססתי מעט, ולבסוף בחרתי בדמות ענקית, גופה בגון היין ולה
שלושה ראשים מעוטרים בגולגולות, האמצעי שביניהם מופנה לעברי.
חבוק היה על ידי בת זוגו, אשר הגישה אל שפתיו מה שנראה כגביע
של דם, מעוצב גם הוא בדמות גולגולת.
"היטבת לבחור," אמר המורה "זהו בודהה הרוקה הגדול והמהולל,
ובת זוגו בודהה קרודיסווארי. האם רוצה היית לפגוש בו?"
בעל כורחי עלה חיוך על פני. "הו, כן בוודאי" השבתי "אך האינך
חושש כי יהא זה הוא אשר יירתע מפני פגישה עמי?"
פניו של מורי חמורות היו עד להפתיע כאשר אמר "אם כן עליך
להקפיד למלא בדייקנות את אשר אורה לך. מחר, השכם בבוקר, עליך
לבוא אל חדר זה. עליך להעלות את הקטורת לכבודו של בודהה הרוקה,
ולהפקיד עצמך בידיו. לאחר מכן חייב אתה להתבונן בדמותו, לרכז
את כל מחשבותיך אך ורק בו. המשך בתרגול זה עד לשעת הצהרים, אזי
אמסור בידך מגילה ובה רשימת השמות אשר לו, וכן נוסח הפנייה בה
עליך לבקש ממנו כי יואיל להתגלות בפניך. עליך לחזור על נוסח
הבקשה, שוב ושוב, עד לשקיעת החמה. במשך זמן זה עליך להמשיך
ולשבת כאן, אל מולו. לאחר מכן מוטל עליך להמשיך ולהתבונן
בדמותו, עד אשר תשמע את קולו של הגונג, המבשר על חצות הלילה.
בחצות טול מנורה, צא מבעד לשער המנזר ופנה צפונה. לא הרחק משם
ישנה מערה קטנה. עליך להיכנס פנימה, להדליק את המנורה, ולקרוא
שוב ושוב לבודהה הרוקה, עד אשר יופיע. האם הדבר מובן?"
"כן."
"ברגע בו יופיע, אם רק תיזכר בהיותו אך ורק יציר תודעתך, הרי
כי הוא ייעלם."
"ואם לא אצליח לזכור זאת?"
המורה התבונן בי לרגע ואחר אמר בקול חרישי "מוטב כי תזכור זאת.
שאם לא כן, יהא הוא אמיתי. ואזי, דבר לא ישביע את רעבונו, מלבד
פיסה של בשר אדם."
התבוננתי בבודהה הרוקה שנית. היה דבר מה, בקלסתר הפנים הזועם
ובעיניים האדומות והבוערות, אשר גרם כי חיוכי ייעלם.

הלילה ירד. החדר כעת אפוף היה בעשן הקטורת, ושרוי כמעט כולו
בעלטה. אך מנורת חמאה בודדת האירה את דמות הענק אשר מולי. לאחר
יום תמים של התבוננות, כבר היטבתי להכיר אותו. לא היה עלי עוד
להתאמץ בכדי לרכז בו את מחשבותיי. כעת כבר לא היה ביכולתי
לחשוב על דבר מלבדו. כעת מילא הוא את מוחי לגמרי. עיניו הביטו
בי מבינות לחשכה, לדם ולאש, אשר הקיפו את דמותו. במבט זה
מעורבים היו זעם, אכזריות ויגון, אך לא היה בו ולו קורטוב של
רחמים. חשתי כיצד מבטו ננעץ בי, כיצד הוא חודר אל תוכי. לא היה
בכוחי לנוס. לא היה בכוחי להפנות את ראשי. הייתי אבוד אל מולו.
רק אז, חלחלה בי ההכרה המחרידה, כי בעוד זמן קצר עשוי אני
לפגוש בו. בו עצמו, לא בציור קיר דהוי. צמרמורת אחזה בי, בעודי
מביט במלתעות הנוראות ובששת הזרועות השלוחות לעברי. קיללתי את
עצמי על אשר רציתי בכך. כיצד זה יכולתי להיות כה שוטה? התפללתי
כי דבר מה ישתבש, התפללתי כי מורי יופיע ויאמר כי היה זה אך
מבחן, כי אין בכך עוד צורך, אולם דבר מכל אלה לא אירע. קולו של
הגונג היגיע לאוזניי. מלא הייתי באימה מפני אשר ממתין לי בחוץ,
אולם חייב הייתי לציית להוראות המורה. נטלתי מנורה ויצאתי.
אוויר הלילה היה צונן. ניסיתי להירגע. ניסיתי להסדיר את
נשימתי. שיננתי לעצמי כי עד אשר אגיע למערה בטוח אני מכל רע.
לרגע אחד עוד פיעמה בי התקווה כי לא אמצא את הפתח, כי בכך
יסתיים הכול, אך תקוותי נכזבה. לא חלף זמן רב ומצאתי עצמי ניצב
אל מול הלוע האפל. קפאתי על עמדי. לא יכול הייתי למצוא בקרבי
את העוז להיכנס פנימה. שוב ושוב עומד הייתי לחצות את מפתן
המערה, אולם בכל פעם נעצרתי. לא היה בכוחי לעשות זאת. קיללתי
חרש את פחדנותי. חשקתי את שיני, עצרתי את נשימתי, קמצתי את
אגרופיי - ונכנסתי, לפני אשר יהיה בידי סיפק להתחרט.
התיישבתי על רצפת המערה והצתי את המנורה אשר בידי. רעד אחז בי.
האור העמום אך גרם לאפלה אשר סביב להיראות בעיני כשחורה יותר,
מאיימת יותר. לאחר מאמץ הצלחתי לעצור את שיני מלנקוש והחילותי
מדקלם את התפילה לבודהה הרוקה. מספר פעמים חזרתי על כך, אך עד
מהרה חדלתי. למעלה מכוחי היה הדבר. קיוויתי כי חדלתי מבעוד
מועד, קיוויתי כי אין הוא עומד להופיע, אך לא הייתה כל דרך
לוודא זאת. המתנתי בחשכה. הציפייה, קשה הייתה מנשוא. הפחד מילא
אותי, הטריף את חושיי. חששתי כי עומד אני לאבד את שפיות דעתי.
ואז הוא הופיע.
היה זה הוא. לא היה ספק בכך. הוא היה ענק, עצום. זיהיתי את
שלושת הראשים, את העיניים הנוראות אשר ברקו לאור המנורה. ידעתי
כי אין זה יתכן, כי אין זה בגדר האפשר, אך אף על פי כן הדבר
קרה, אל מול עיני. תחושת האימה הכתה בי, לפתה את גרוני. הייתה
זו תחושה עזה, עזה מכל אשר הכרתי מימי. לא יכול הייתי להגיב.
לא יכול הייתי לחשוב. חשתי כיצד תודעתי מתפרקת, כיצד נותרת רק
אימה, אימה טהורה. הוא החל מתקרב לעברי, נוהם וחושף את שיניו.
חשתי את נשימתו החמה על פני. נדמה היה לי כי שומע אני קולות
ממרחק. מישהו צעק "עצום את עיניך", אך משמעות הדברים נותרה זרה
לי. מולי הלך הוא והתקרב. חשתי כאב חד בכתפי, קול צעק באוזניי
"עצום את עיניך, חשוב רק על הכאב, התרכז בכאב!"
עצמתי את עיני. משפקחתי אותן חשתי את הרוח מכה בפני, מבעד לפתח
המערה. מאחורי ניצב מורי הוותיק, כשהוא אוחז בכתפי. לבודהה
הרוקה לא היה עוד כל זכר.

זמן מה לאחר מכן כבר הייתי שוב במנזר, בחדר חמים, ומורי הגיש
משקה אל שפתיי. רעדתי כולי. יתכן כי גם התייפחתי, אולם אינני
זוכר זאת בוודאות. "אל תאמר דבר," אמר המורה "רק שתה והירגע."
כעבור זמן קצר הוסיף "עמדת בכך יפה, באופן יחסי. ראיתי כבר
אנשים מנוסים ממך, אשר איבדו את עשתונותיהם, אשר נשברו ברוחם
או אשר דעתם נטרפה עקב חוויה כגון זו. אולם אתה החזקת מעמד."
"אבל הוא היה כל כך אמיתי..." מלמלתי "ראיתי אותו, הרגשתי
אותו!"
"עליך לזכור דבר אחד. הדבר אשר ראו עיניך היה אשליה. נוצר הוא
אך ורק על ידי פחדך. כל קיום לא היה לו מחוץ לתודעתך. נראה הוא
אמיתי בעיניך, כשם שנראה בעיניך גם עולם זה. אולם כזה, גם זה
הנו אך אשליה. כל חייך, נמצאת במישור אחד של הקיום, מישור אשר
נוצר על ידי רגש התאווה. בלילה זה הזדמן לך להתוודע אל מישור
נוסף של קיום, אשר נוצר בידי הפחד. ברגע בו הסחת דעתך מן הפחד,
הרי הוא נעלם. מובן כי ישנם גם מישורי קיום גבוהים יותר, אשר
נוצרים בידי רגשות נעלים יותר, אולם הללו הנם קשים יותר להשגה.
כך או כך, עליך לזכור תמיד, כי כל מישורי הקיום, בין הגבוהים
ובין הנמוכים, אך אשליות הם, יצירי תודעתך בלבד. המציאות
האמיתית, עדיין רחוקה היא מרחק רב ממך."
"על פי דבריך, יוצא כי גם מישורי הבודהות, ואף הבודהות
והבודהיסאטוות עצמם, הנם אך ורק יצירי תודעתי?"
"כמובן."
"אם כך, כיצד זה אנו יכולים להפנות אליהם את תפילותינו?"
הוא חייך. "את התשובה לכך, נדרש אתה לגלות בכוחות עצמך."

7.
הזמן חלף. יום רדף יום. קיץ רדף חורף. החילותי שוקע לאיטי בתוך
שיגרת המנזר, הלימודים והתרגולים. החילותי מסכין עם המחשבה כי
בדרך זו עומד אני לבלות את שארית ימיי. כך נמשך הדבר, עד אשר
ערב אחד קרא אותי טסאנגא פ'ה אליו.
"עומד אני לצאת למסע," אמר "הרחק למזרח, ולצפון. הוא יארך זמן
מה. האם מעוניין היית להצטרף?"
"כן, כמובן..."
"כך סברתי. אם כך עליך להמתין לי מחר, עם שחר, בסמוך לשער
המנזר. הכן עמך שני סוסים מאוכפים ואת כל הציוד הדרוש למסע
ארוך. יודע אתה לרכב אני משער?" הנהנתי. "טוב. שוחחתי עם דזן.
הוא יספק לך את כל הדרוש. השתדל שלא להרגיז אותו יתר על המידה.
ובכן, לעת עתה היה שלום."
רגיל הייתי אמנם למוזרותו של מורי, אך אף על פי כן ניחתה עלי
הבשורה בהפתעה. "אבל, מורי" עוד הספקתי לגמגם "האם משוכנע אתה
כי רשאי אני לצאת למסע? האם אין הדבר עשוי לקטוע את לימודיי?"

חיוך עלה על פניו. "דווקא משום כך, נערי. דווקא משום כך. עד
עתה למדת לדעת אך את ההרים הצחיחים. אם רוצה אתה להתקדם
בלימודיך, מן הראוי כי תחל להכיר גם את היערות, את המישורים
הגדולים ואת הנהרות העזים. מן הראוי כי תתוודע גם אל החכמה
השוכנת מחוץ לכתליי המנזר."

בילדותי שמעתי פעם מפיו של אחד מזקני הכפר כי ההרים, נשמה יש
בהם ואף חיים. לדבריו, ניתן לשוחח עמם, להעלות להם מנחות ואף
להאזין לקולם. אותה העת התייחסתי לדברים בביטול. יתכן, חשבתי
לעצמי, יתכן כי ישנם הרים אשר בקרבם שוכנת נשמה. יתכן כי אף
ישנם אנשים כאלו. אולם אני, מימיי לא פגשתי לא באלה ולא באלה.
אולם, באותו המסע, עת רכבתי לצדו של טסאנגא פ'ה, נראו לי
הדברים לפתע כמתקבלים על הדעת. הגבעות הירוקות, היערות
האפלוליים, מפלי המים השוצפים, הכול נראה היה כה חי, כה אמיתי.
אינני יודע האם היה זה בשל שינוי אשר חל בי או בשל הארץ בה
עברנו, אך לראשונה בחיי הלך לבי שבי אחר הטבע. לא שבעתי
מלהתבונן בצבעים העזים, או מלהאזין לקולות הציפורים ולאוושת
הרוח. כמעט וניתן היה לחוש את החיים המפעפעים בתוך האדמה. כמעט
וניתן היה לשמוע את קולותיהן של הרוחות השוכנות בתוך העצים
ובמעמקי הגבעות.
באותו המסע, גם דימיתי כי מתחיל אני להכיר את מורי באמת. אם
במנזר היה מנהגו כשל נזיר קשיש ונחבא אל הכלים, הרי כעת, עת
רכבתי לצדו בהרים, הבחנתי לראשונה בעוצמה אשר קרנה מדמותו
ובשקט אשר אפף אותו. בתחילה דימיתי לנפשי כי במהלך המסע ימשיך
הוא בשיעוריו, אולם ככל אשר הרחקנו במסענו נעשו דבריו מועטים
יותר. ככל אשר הרחקנו גם הפך מבטו עז, ומסתורי יותר. לעתים, עת
עצרנו לחניית לילה, רואה הייתי אותו כשהוא יושב במשך כל הלילה
בראש אחת הגבעות, שקוע בתרגול. כאשר חזר, עם שחר, הייתה בעיניו
אש זרה.
שלושה ירחים ארך מסענו. שלושה ירחים של רכיבה על פני הרים
וגאיות, בין הכפרים הנידחים ומישורי העשב. לעתים חולפים היו
ימים ארוכים מבלי אשר נתקלנו בנפש חיה. לעתים שוהים היינו זמן
מה באחד הכפרים, או מבקרים במנזרים אשר נקרו בדרכנו. היו מהם
אשר היו דומים למנזרנו אנו, היו מהם שונים ממנו. משיחות חטופות
אשר ניהלתי עם הנזירים, נודע לי כי אחדים מאותם מנזרים השתייכו
למסדרים אחרים, נהגו באורח שונה ואף דגלו בתורות אחרות. היו
מהם אשר הגיבו בביטול כששמעו מאין אני בא. לדבריהם מסדריהם
שלהם היו עתיקים יותר, והחזיקו במסורות אמיתיות יותר. אחדים
מהם סיפרו לי בלחש אודות הטקסים ומעשי הפולחן הנהוגים
במקומותיהם. היו אלו פולחנים זרים ואף אפלים מכל אשר הכרתי.
באחדים מאותם מנזרים היו נוהגים בנו כבצמד נזירים אלמונים.
במקומות אלו היו משכנים אותנו לעתים באורווה ומשליכים לנו מעט
נדבות. באחדים מן המנזרים היו מקבלים את פניו של מורי בכבוד
מלכים. אבות המנזרים ובכירי הלאמות משתחווים היו לפניו, מבקשים
את ברכתו ואף מתחננים ללמוד תורות מפיו. בשני המקרים היה נותר
הוא שווה נפש, ולא הראה כל סימן כאילו מטריד אותו הדבר.
במהלך המסע גם התוודעתי אל כמה מידידיו של מורי, אנשים מוזרים
מכל אשר פגשתי מימיי. היו ביניהם נוודים פראיים, נזירים
מתבודדים ואף מכשפים מטילי מורא. בתחילה נבוך הייתי נוכח זרותם
של אותם האנשים, ואף חשתי זעזוע מן המחשבה על כך כי אלו הם
ידידיו של מורי. אולם, לאחר אשר חלפה הרתיעה הראשונית, החלו
דמויות אלו לשאת חן בעיני ואף לשלהב את דמיוני. שיערתי כי לכך
הייתה כוונתו של מורי בדברו על החכמה הנמצאת מחוץ לכתליי
המנזר. לעתים משתעשע הייתי במחשבה על אשר היו אומרים סונאם, או
יתר הנזירים, אילו נוכחים היו במפגשים אלו.
אחד מן המפגשים הללו נחרט בייחוד בזיכרוני. היה זה בעוברנו על
פני חבל ארץ הררי, שומם ופראי למראה. מורי הורה לי לעצור את
סוסי והצביע בידו לעבר מערה קטנה, אשר נפערה בצלע ההר. קרבנו
לאיטנו לעבר המערה, כאשר דמות מאיימת הגיחה לפתע מתוך הפתח.
היה זה איש זקן וגבה קומה, שיערו מגודל פרא ועיניו מזרות אימה.
יחף היה ומזוהם, לבוש עורות ושערו מכוסה בקורי עכביש. משאך
הבחין בנו בקעה שאגה של זעם מפיו. אנכי השתוקקתי להימלט מן
המקום, אולם מורי לא נראה מוטרד. להפך, הוא אף נראה משועשע
למדי, ובחיוך על פניו קרב לעבר המתבודד, מסמן לי לבוא
בעקבותיו. דומה כי הדבר אך הכעיס את הזקן עוד יותר והוא החל
מתנפל עלינו בקללות וגידופים. התקוממתי על הפגיעה בכבודו של
מורי ורציתי לתפוס את אותו ברנש מטורף בגרונו, אך המורה עצר
בעדי.
"לאט לך, יונגדן" לחש "שכן ניצב אתה נוכח אחד המורים הדגולים
ורבי העוצמה של המסורת שלנו, אם כי גם אולי אחד מן המטורפים
שבהם."
ובקול רם יותר הוסיף "טנזין-גוצ'ן! האם כך מקבלים את פניו של
ידיד ותיק?"
"אה, אתה הוא זה, טסאנגא פ'ה." רטן הזקן "למען האמת נמאסו עלי
כבר משחקיך. רשאי אתה להיכנס פנימה למספר רגעים, אם זהו רצונך.
אולם לכל הרוחות, סלק מכאן את היצור הזה!" הצביע לעברי "לא די
כי מסתופף אתה בכל אותם היכלים קדושים ומצחינים, מתעקש הנך גם
לגרור אתך במסעותיך את הנזירון הלזה?"
"אל תיתן לגלימתו להטעות אותך." השיב מורי "יונגדן הנו תלמידי,
והוא הולך איתי בכל אשר אלך."
הזקן רטן דבר מה לא ברור, ואנו נכנסנו בעקבותיו אל המערה הצרה
והמטונפת.
משך שעה ארוכה ישבו מורי וטנזין-גוצ'ן על רצפת המערה, כשהם
מתבוננים זה בעיניו של זה, מבלי להוציא הגה. לבסוף קם מורי על
רגליו.
"הייתה זו פגישה מוצלחת, אח יקר. מה חבל כי אנו נפגשים לעתים
כה רחוקות."
טנזין-גוצ'ן היה שטוף בזיעה וניסה להסתיר את התרגשותו. "לך
לכל הרוחות, טסאנגא פ'ה," רטן "אמנם בלתי נסבל אתה, אולם עדיין
הנך הטוב שבינינו." מורי קד לפניו בחיוך ואנו יצאנו מבלי
אומר.
כך נמשך מסענו, כשהוא נע על הגבול אשר בין ההזוי למופלא, בין
הנשגב למגוחך. עד מהרה חדלתי מלנסות ולהבין את אותם מפגשים
חסרי פשר, או את המשפטים הסתומים אשר נאמרו בהם. עד מהרה חדלתי
גם מלהפנות שאלות אל מורי אודות כך. כל אשר נותר לי לעשות הוא
להתפלא, לפקוח את עיני ולנסות לנחש את משמעות הדברים. לכל אורך
הדרך לא אמר לי מורי דבר באשר למטרת המסע או למקום אליו מועדות
היו פנינו. אף אני מצדי לא שאלתי.

8.
הגשתי את קערת העץ אל פי ולגמתי באיטיות מדייסת השעורים
המהבילה. האולם אשר סביבי חשוך היה למחצה והמה מפה לפה. לאורן
של מנורות החמאה הבודדות נראו משפחות של נוודים מכורבלים
בפרוותיהם הגסות, חבורות של סוחרים אשר היטיבו ליבם במשקה
ומספר איכרים אשר היו בדרכם למכור את יבולם ביריד. פה ושם נפל
אור המנורה על ראשו המגולח של נזיר או על קלסתר פניו התקיף של
אציל נוכרי מן הדרום. מכל עבר נשמעו קריאות בבליל של לשונות,
קולות צחוק פרועים, או זימרת שיכורים. בכי ילדים בקע מאחת
הפינות. אחדים מן הנוכחים, לאחר שהיטיבו ליבם בצ'אנג, החלו
משתרעים על גבי צרורותיהם בסמוך לאש. עד מהרה הצטרף קול נחרתם
להמולה.
כבר שני ירחים חלפו מיום צאתנו לדרך, ועדיין לא ידעתי דבר על
מטרת המסע. מורי, אשר לאחרונה מיעט עד מאד בדיבורו, החליט
דווקא בערב זה לתת דרור ללשונו. הוא לא נראה כמוטרד מן הדוחק
והמהומה אשר במלון הדרכים בו שהינו. להפך, דומה היה כי מצב
רוחו מרומם שלא כרגיל. הוא שפע סיפורים והלצות והיה עובר ביעף
מדיון מעמיק בעיקרי אמונתנו, אל אגדות תמוהות אודות המורים
הגדולים, ומשם אל בדיחות מפולפלות על חיי המנזר. האזנתי לדבריו
תוך כדי שאני סוקר במבטי את הנוכחים. לא הרחק ממקום מושבנו ישב
סוחר נכבד למראה, סמוק פנים ומדושן. שקוע היה בתבשיל אשר
בצלחתו, תוך שהוא מאזין בהבעה לגלגנית לדבריו של בן שיחו, ברנש
כחוש ומזוהם. הלה נראה נרגש למדי והיה אוחז בזרועו של הסוחר
כשקולו עולה ויורד חליפות. לאוזניי היגיע דבר מה אודות פלישתם
של שבטי נוודים, אודות שדות בוערים ואסון הקרב לבוא. דומה כי
בשלב כלשהו הבין הדובר כי רעו איננו מאזין לדבריו בכובד ראש,
שכן לפתע התפרץ בצעקה "אין אתה מאמין לי? אומר אני לך כי שואה
ממשמשת ובאה, סערה באה מן הצפון! היא באה, ועתידה היא למחות את
כולנו."
"יונגדן," אמר מורי בחיוך "חוששני כי לשווא מייגע אני אותך
בסיפוריי. בוודאי עייפת מן הדרך ורוצה אתה לישון."
"מורי," אמרתי כשאני מצביע לעבר הסוחר ורעהו "זה אתה שמעתי..."

"כן," הוא השיב ופניו מרצינות "יודע אני. גם אני שמעתי זאת.
מלחמה גדולה מתחוללת, הרחק בארצות הצפון. לכך התכוון הוא
בדבריו. טבע האדם הוא כזה, שלעולם המאורעות הסמוכים לו נראים
בעיניו כהרי גורל. דורו שלו נדמה בעיניו כדור האחרון, ופורענות
המתרחשת בימיו נדמית לו כקץ העתים. אולם, בסופו של דבר, כל
פורענות סופה לחלוף, וקץ העיתים איננו מגיע." הוא השתתק.
מאחור, החל הברנש הכחוש מתאר בצבעים עזים את אימי המלחמה, את
האכזריות ואת הסבל.
מורי הבחין בארשת פני, שכן לאחר הפוגה קצרה אמר "אל לך לחשוב
כי מקל אני ראש במלחמה או בסבלותיה. בנעוריי, הזדמן לי פעם
להיות עד לאחת מפלישות השבטים התכופות, הנשנות במחזוריות שכזו
בארצות הצפון. המחזה אכן היה נורא, נורא מכדי שניתן יהיה
לתארו. אולם, ככלות הכול, אין דבר אשר יכולים אנו לעשות בקשר
לכך. על כן אין טעם להכביר במילים על אשר אינו ניתן לשינוי.
מוטב יהיה כי נעסוק בעניינים הנוגעים לנו."
לא הוספנו לדבר בכך. למחרת עזבנו את המקום והמשכנו במסענו.
אולם, דומה היה כי למן אותו היום הופכת האווירה בדרכים לעגומה,
וקודרת יותר. יתכן וראיתי זאת אך בעיני רוחי, אולם מכאן ואילך
נראו בעיני האנשים אותם פגשנו בדרכנו מפוחדים וחשדניים יותר.
מדי פעם, בעוברנו באחד הכפרים, היו אוזניי קולטות מלמול עצבני
בדבר המלחמה, הרעב והאימה הקרבה לבוא. מדי פעם נתקלים היינו
בחבורות של פליטים העושים את דרכם דרומה, עם כל מיטלטליהם. גם
מצב רוחו של מורי דומה כי השתנה. הוא הפך קודר ומהורהר יותר.
אך לעתים רחוקות היה מעלה חיוך על פניו, ומרבית הזמן היה רוכב
בדממה, כשהוא מכונס בתוך עצמו, מתעטף בשתיקתו.

זמן לא רב לאחר מכן הובילה אותנו דרכנו אל מנזר קטן, השוכן
בהרים. בהגיענו קיבל את פנינו נזיר כהה ומזוקן אשר קד בפני
מורי ביראת כבוד.
"סמטן, תלמידי הוותיק!" קרא מורי לעברו בשמחה "זה שנים רבות
אשר לא ראיתיך. אמור לי, להיכן נתגלגלת? מה מעשיך כעת?"
"שוטטתי בעולם, רינפוצ'ה." השיב סמטן בקול נמוך "רגליי נשאו
אותי אל המזרח, ואל הצפון. שמעת בוודאי על המתרחש בצפון."
עננה של קדרות חלפה לרגע על פניו של מורי. "שמעתי כי מלכי
הצפון נלחמים אלו באלו." השיב "מה לך ולהם?"
"אין המדובר בסתם מלחמה, רינפוצ'ה. רבבות איבדו את חייהם.
ממלכות שלמות היו לאפר. רבים מן המורים הגדולים מנבאים אודות
הקץ, אודות סופו של העידן הנוכחי."
"רבים מן המורים הגדולים דוברים שטויות. סבורני כי הספקת כבר
להיווכח בזאת."
"יתכן הדבר, יתכן. אולם אף על פי כן, אין להקל ראש באירועים.
אותם הפראים אשר פלשו לממלכות הצפון, אין הם מאמינים בדבר ואף
אינם חסים על דבר. מנזרים רבים נחרבו עד היסוד, וכל תושביהם
נטבחו. נשים וילדים נשחטו לפי חרב. ימים רבים התהלכתי שם,
בארצות הצפון. כל אשר ראו עיני הוא אך שדות רוויים בדם וכפרים
חרבים."
הבעת פניו של מורי נתרככה. "צר לי, סמטן. צר לי עד מאד. אך מה
יכול היית לעשות באשר לכך?"
"חסר אונים עמדתי, חסר אונים לגמרי. לרגע אחד אף הצטערתי על כי
נזיר אנכי, ולא איש מלחמה. על כי אין ביכולתי לרדוף אחר אותם
פראים נתעבים ולהגן על חסרי הישע. אך מובן כי לא היה בכוחי
לעשות זאת. זמן מה שוטטתי בחוסר מעש, עד אשר פגשתי בחכם הדגול
ג'ינגו-פה, והצטרפתי אליו במסעו אל העיר האנג-ג'ו, על מנת לבקש
את הגנת הקיסר."
מורי נע במקומו באי נוחות. "לא ציפיתי כי אדם ברמתו של
ג'ינגו-פה יהא תמים עד כדי כך." אמר "אך מה עלה בסופכם? האם
השליחות נשאה פרות כלשהם?"
"רבים חברו אתנו למשלחת. אבות מנזרים ולאמות. היו ביניהם אף
אחדים מחבריך, רינפוצ'ה. ראשי שושלות מן הדרום והמערב. לא אלאה
אתכם בכל פרטי מסענו, אומר אך כי לבסוף אכן הגענו אל ארמון
הקיסר. הוד רוממותו עצמו סרב לקבלנו ואנו הוכנסנו אל אחד
ממזכיריו."
סמטן השפיל את ראשו והמשיך בקול כבוש "שפכנו לפני אותו מזכיר
את לבנו ושטחנו את מצוקתנו. סיפרנו לו על ההרס אשר גרמו הפראים
והזכרנו לו את מחויבותו של הקיסר להגן על המנזרים. בדמעות
התחננו לפניו. נפלנו על ברכינו וקרענו את בגדינו. אולם הוא
הקשה את לבו, ולבסוף אף הורה לחייליו להשליכנו החוצה. וכך,"
סיים כשהוא נאבק לשלוט ברוחו "עשיתי את דרכי חזרה, חסר אונים
ומושפל אף יותר משהייתי. עד אשר הגעתי אל מנזר זה, בו שוהה אני
כעת."
מורי הניח את ידו על כתפו של סמטן ואמר בקול אבהי "בחורי
המסכן, אל לך להאשים את עצמך. פעלת כשורה. כמיטב יכולתך עשית.
דע כי לא מתוך רוע או שרירות לב השיבה חצר הקיסר את פניכם
ריקם. אתה אולי הלכת שולל אחר פארה של החצר, אולם לאמתו של דבר
מסופקני אם ברשותו של קיסר סונג ישנם חילות די הצורך בכדי להגן
על עירו, ובוודאי שאין בכוחו לשגר את צבאו להכות את שבטי
הפראים. מה עוד שעל פי אשר שמעתי נאלץ הוא כעת להתמודד עם
בעיות דחופות בהרבה מאשר שלומם של נזירים אלמונים אי-שם בקצה
הארץ, הרחק מגבולות ממלכתו המתפוררת. אולם מלבד זאת," המשיך
בנימה שונה "מה פשרו של חוסר האונים אשר לדבריך חשת? האם מבכר
היית כי תוכל לחגור חרב, לרדוף אחר הפולשים ולשפוך את מעיהם
ארצה? האם אז היית חש עצמך פחות חסר אונים? האם אז סבור אתה כי
היית מועיל יותר לקורבנות הפלישה?" לראשונה בחיי ראיתי על פניו
של מורי משהו הדומה לכעס. "מתפלא אני עליך, סמטן. וכי סבור אתה
כי עבודתנו נועדה אך לשם שעשוע? האם לומדים אנו את התורות רק
בכדי לבדר את רוחנו? עוסקים אנו בתיקונו של עולם, לא פחות מכך,
תיקונו של עולם! מי אשר יודע את האמת, מי אשר רואה את האור,
לעולם אין הוא חסר אונים. הוא הנו היחיד אשר בידו הכוח, אשר
ביכולתו להפיץ את האור ולהקל את הסבל. העולם, מלא הוא באנשים
חסרי אונים, מדשדשים באפלה, שקועים בבערות ובתאוות. לעתים
משמידים הם זה את זה במלחמות, לעתים גוועים הם ברעב ובמחלות
ולעתים נפשם מכלה עצמה בסבך תאוותיהם ותסכוליהם. האם סבור אתה
כי באמצעות החרב ניתן לעזור להם? האם סבור הנך כי הלוחמים
והשליטים, סומים לא פחות מנתיניהם, הם אלו אשר ביכולתם לסייע?
ישנה אך דרך אחת לסייע לאומללים, דרך אחת ויחידה. דרך זו הנה
שינוי התודעה, הפצת האור והכחדת הבערות. מסורה היא בידנו, איש
מלבדנו לא יעשנה. לא ביד הקיסרים או המצביאים, כי אם בידנו
נמצא גורל העולם. רק בידנו מסור הכוח להחריב את העולם, או
לבנותו מחדש." מורי מחה את הזיעה מעל פניו. סמטן כבש את מבטו
בקרקע ולא השיב דבר.

למחרת, עם רדת הערב, עצרנו בקרחת יער קטנה לשם חניית הלילה.
התרתי את הסוסים בזמן אשר מורי התהלך אנה ואנה, נושא את מבטו
אל הלבנה החיוורת. דבר מה במנהגו עורר את תשומת לבי. מעולם עד
עתה לא ראיתיו כה חסר מנוחה.
"יונגדן," אמר לבסוף "עד כה, לא שאלתני אף לא פעם אחת אודות
מטרת המסע, או אודות יעדו."
"סברתי כי כאשר יגיע הזמן תאמר לי בעצמך."
"חשבת נכונה. ובכן כעת היגיע הזמן. כעת אומר לך." הוא השתתק
לרגע ואחר המשיך "כפי אשר ודאי הבחנת במהלך לימודיך, כל מדרגה
חדשה אשר הנך משיג נושאת בחובה גם קשיים חדשים ושאלות חדשות.
אחדות - שאלות פשוטות הן. מקורן הוא חסרון ידע או היעדר הבנה.
אולם, ישנן גם שאלות עמוקות, נוקבות עד תהום. שאלות אשר אין
בכוחך להשיב עליהן. שאלות אשר מוכרח אתה להתקדם הלאה, אל דרגה
גבוהה יותר של מודעות, בכדי שתוכל להתמודד איתן. אולם, ככל אשר
מתקדם אתה, אמנם מתפוגגות קושיות האתמול, אך את מקומן תופסות
קושיות חדשות, קשות יותר ואף עמוקות יותר. היודע אתה את אשר
אני סח?"
הנהנתי.
"ובכן, תהליך זה, אין הוא אך נחלתם של העושים את צעדיהם
הראשונים. נמשך הוא ונמשך, לכל אורך הדרך. עד אינסוף. או לכל
הפחות, עד להשגת ההארה המושלמת. הסיבה למסע זה הנה שאלה מסוימת
בה התקשיתי, קושיה נוראה ונוקבת, אותה יצאתי לפתור." הוא
התבונן בי בחיוך "סקרן אתה לדעת אותה? יתכן והייתי אומר לך,
אולם אין המדובר בשאלה אותה ניתן לבטא במילים. כל שאלה הניתנת
לניסוח במילים, ניתנת היא גם למענה במילים. על פי רוב, ללא
קושי מיוחד. אולם אני מדבר אודות קושיה אמיתית. לכל אורך המסע
ניסיתי להתמודד עם שאלה זו. בדרך אמנם נתגלו דברים נפלאים ואף
נוראים, אך לא גיליתי את התשובה אותה ביקשתי. כל אשר נותר לי
לעשות הוא לפנות אל האדם אשר בכוחו להתמודד עם שאלה כזו, אולי
היחידי עלי אדמות. אדם זה, הגדול במוריי הוא. את רוב תורתי
קיבלתי ממנו. הוא אשר הסמיכני כממשיך השושלת אליה יש לי הזכות
להשתייך. מחר עומדים אנו לפגוש בו."
לרגע אחד נעתקו המילים מפי.
"בודאי שואל אתה את עצמך מדוע צירפתיך למסע זה. ובכן, שתי
סיבות יש לדבר. האחת, כפי אשר אמרתי לך, במהלך המסע עשוי אתה
ללמוד דברים אותם לא יכול היית ללמוד במנזר, ועשוי אתה אף
להתוודע אל סוגים שונים של חכמה. דומני כי אכן ספגת רבות במשך
המסע, גם אם יתכן וטרם הבחנת בזאת. הסיבה השנייה הנה מעשית
יותר. עומד אתה לסיים את השלב הראשון של הכשרתך. רבות חככתי
בדעתי האם בשל הנך כבר לקראת שלב מתקדם יותר של לימודיך. רוצה
הייתי כי מורי שלי יראה אותך ויחווה את דעתו."
לא ידעתי כיצד עלי להגיב. חשתי כי חייב אני לומר משהו, על כן
שאלתי רק "לאיזה מן המסדרים משתייך המנזר בו שוהה המורה?"
טסאנגא פ'ה צחק. "יונגדן, האם לא למדת דבר? האם עדיין סבור אתה
כי החכמה שוכנת היא אך ורק במנזרים?"
למחרת, בסמוך לשקיעה, מצאנו עצמנו בכפר קטן, שליו ומבודד.
טסאנגא פ'ה הורה לי לקשור את סוסי וללכת בעקבותיו, אל אחת
מבקתות העץ הקטנות השוכנות בשולי הכפר. כל מנהגו העיד בו כי
מוכר לו המקום היטב. הוא השתהה לרגע ואחר הקיש קלות על דלת
הבקתה. כעבור רגע נפתחה הדלת ובפתח עמד איכר ישיש, קטן קומה
וחסון. למרות גילו המופלג נראה הוא שופע מרץ ופניו הסמוקות היו
עליזות וחייכניות. מורי קד לפניו קידה עמוקה, אולם הזקן הקימו
וחיבקו בחום. לאחר מספר דברי נימוס פלט הזקן "הגעתם הנה בדיוק
ברגע הנכון. רעייתי זה עתה סיימה להכין את ארוחת הערב. הנה היא
מחכה לכם. היכנסו בבקשה, אכלו ואחר נוכל לשוחח."
פסענו בעקבותיו אל תוך הבקתה. "האומנם זהו המורה?" לחשתי על
אוזנו של מורי בהשתוממות.
"כמובן." השיב בלחש, כשהוא נראה כמתפלא על השאלה.
התיישבנו על יד השולחן בעוד אשת הזקן, איכרה גוצה ונמרצת, מזגה
לקערותינו מרק מהביל. בעודנו אוכלים המריץ בנו הזקן ללא הרף
ליטול עוד, תוך שהוא קושר כתרים לאיכות תבשיליה של רעייתו.
סיימנו את ארוחתנו ואני נתבקשתי על ידי מורי להמתין לו מחוץ
לבקתה.
יצאתי אל הערב הצונן. הכפר שוכן היה על קצהו של מצוק, כאשר
מעבר לו משתרע למלוא העין עמק טרשי, שומם ופראי למראה. זמן מה
שוטטתי על שפת המצוק, בעודי נושא מבטי אל הצוקים החדים אשר
הזדקרו באופק. מחשבות רבות התרוצצו במוחי, מנוגדות וסותרות זו
את זו. הרהרתי בכל מהלכו של המסע, בשמועות אודות המלחמה בצפון
ובדמותו של המורה האגדי. חשתי כי לדברים יש פשר כלשהו, כי ישנו
חוט מקשר, אולם לא יכולתי לגלות מהו. החשכה החלה יורדת. רוח
קרה נשבה מן העמק, מבדרת את שולי גלימתי. ממרחק נשמעו מדי פעם
יללות זאבים, מתפרצות וגוועות חליפות. מאחורי, מבין בתי הכפר,
שמעתי את קולותיהם של האיכרים השבים לביתם בתום יום העבודה.
הדי שיחות חולין הגיעו לאוזניי, קול ברכות שלום וצחוק ילדים.
התיישבתי על העשב הרטוב, עודי ממתין למורי.
קול צעדים קרבים גרם לי לקפוץ על רגליי. דמות באה לעברי, אך לא
הייתה זו דמותו המוכרת של טסאנגא פ'ה. באור הדמדומים הבחנתי כי
זוהי דמות נערה, כדה על שכמה ושערה השחור מתנופף ברוח. היא
פסעה לעברי, ואני הבחנתי בפניה העליזות ובעיניה הכהות. לרגע
אחד נפגשו מבטינו והיא חייכה. גם אנכי חייכתי מבלי משים, עת
חלפה על פני ונבלעה באחד הבתים. החיוך עוד נותר על פני, כאשר
התיישבתי שנית על הארץ. רק אז נצנצה בי המחשבה כי לעולם לא
אראה אותה שנית.
הבקתה בה נבלעה הייתה מרוחקת ממני כדי צעדים ספורים, אך עבורי
היה זה רחוק מן האינסוף. נזיר הייתי. היטב ידעתי כי אין בנמצא
שום כוח בעולם אשר עשוי לאלץ אותי להפר את נדרי. לעולם אם כן,
לא אקרב אליה. גם לא אל אחרת. אף לא בעוד אלף אלפי אלפים של
שנים. אף לא באם אזכה בהארה. אף לא באם אגיע אל גן העדן המערבי
של הבודהה. המרחק אך ילך ויגדל. אך ילך ויתעצם. הכאב היה כסכין
מלובנת הננעצת בבשרי. לא היה מפלט ממנו. ידעתי כי אסור לי
להרהר בכך. שיננתי לעצמי כי אני, גורל אחר מיועד לי. כי מנוע
הנני מן ההנאות הרגילות ומחולשות האנוש הפשוטות. עלי מוטל
להתמסר בכל לבי לדרך בה הנני צועד. התכרבלתי בגלימתי ונעצתי
מבטי בעמק, מתבונן בקווי המתאר אשר לצוקים ההולכים ומיטשטשים,
בחשכה ההולכת ומתפשטת. ניסיתי להסב את תשומת לבי מקולות הכפר.
מצלילי השירה אשר נישאו ברוח. מקולות הצחוק אשר בקעו מאחד
הבתים.
"יונגדן," נשמע קולו של מורי.
התאמצתי להעלות חיוך על פני. "כיצד הייתה השיחה עם המורה?"
שאלתי.
הוא השתהה לרגע. "ראיתי את ארשת האכזבה על פניך." אמר לבסוף.
"אתה ציפית מן הסתם לחכם נורא הוד, לדמות מרשימה ומופלאה.
אולם, צריך אתה כבר לדעת, הדברים העמוקים ביותר הנם גם הנסתרים
ביותר מן העין. אין בנמצא שני אנשים אשר רואים דבר זהה
בהתבוננם. איש איש רואה את הדברים על פי מעלתו. מסיבה זו גם
נמנע המורה מלשוחח עמך או לבחון את ידיעותיך, כפי אשר ציפית כי
יעשה. מבט אחד הספיק לו בכדי לדעת אודותיך את כל הדרוש. בכדי
לדעת אודותיך יותר מאשר אני אדע אי-פעם."
"ומה הוא אמר?" לא התאפקתי מלשאול.
טסאנגא פ'ה חייך "את כל אשר עליך לדעת אתה תדע, בבוא העת."
פניו הרצינו. "אולם אין זה הדבר היחידי אשר טורד את מחשבותיך,
הלא כן? מזה ימים אחדים מתבונן אני בך. דומני כי הספקות
מייסרים אותך. יתכן וטרם הרגשת בזאת, אולם הם החלו קונים להם
שביתה בנפשך. אכן, מסתפק אתה באשר לדרך בה החילות לצעוד. חושש
הנך פן שילמת מחיר יקר מדי, פן הקרבת הרבה מדי תמורת גלימת
הנזיר. גלימה אשר בדיעבד אולי איננה יקרת ערך עד כדי כך."
כתמיד היו כל מחשבותיי גלויות לפניו. הוא נעמד על שפת המצוק,
מבטו פונה לעבר הצללים. למשך רגעים אחדים שנינו שתקנו. לבסוף
הסב את פניו אלי.
"אמור לי, האם יודע אתה את קורותיו של אביך? האם סיפר הוא לך
אי פעם אודות נעוריו?"
הנדתי בראשי לשלילה.
"ובכן, כפי אשר בודאי יודע אתה, אביך הנו יליד הממלכה התיכונה,
בן לקיסרות סונג. נעוריו עברו עליו בבית סבו, מי אשר נמנה על
עשירי הממלכה. סוחר גדול היה, ולו בתים ואחוזות, וספינותיו
מהלכות בימים. כל תענוגות העולם מונחים היו לפני אביך, ודבר לא
נחסך ממנו. ברוך כישרונות היה. נועד הוא בידי משפחתו להיעשות
לאיש מדינה, ליטול חלק בהנהגת הארץ ולזכות לעושר ולעוצמה. אולם
הדבר לא סיפק אותו. לדבריו, מאז ומעולם שאף הוא ליותר מכך. שאף
הוא לרדת למשמעותם הנסתרת של הדברים, לטפס גבוה יותר ולצלול
עמוק יותר. על כן ויתר הוא על כל מנעמי החיים, נטש את משפחתו
וירד ממעמדו. שנים ארוכות נדד הוא בין המורים והחכמים אשר
בארצו, קנה דעת ככל האפשר ותר אחר האמת הנעלמת. לבסוף, לאחר
שנים, הביאו אותו נדודיו אל כפרכם הקטן, שם נתיישב. אנכי פגשתי
אותו בעת נדודיו, אז שמעתי את סיפורו. אם מדמה אתה כי הקרבת
יותר מדי, דע כי הוא הקריב יותר. עולם ומלואו הקריב הוא למען
חיפושיו, ולדבריו, מעולם לא התחרט על כך."
"אינני יודע מה חיפש אבי," עניתי ביובש "אולם יהא הדבר אשר
יהא, ברי לי כי לא מצא אותו."
"רבים הם המזנקים לנהר, אך רק מעטים הזוכים להגיע אל הגדה
השנייה. אביך ניסה לחצות את הנהר בכוחות עצמו. זינק הוא אל
המים מבלי אשר ידע את הזרמים, מבלי אשר יהיו ברשותו ספינה או
מדריך. אך פלא היה זה אילולי נסחף במורד. אולם אתה זכית ליותר
מכך. זכית למה שכה רבים מייחלים לו. לך הזדמנה סירה אשר עשויה
לקחתך אל העבר השני. יתכן והנתיב בו מפליגה הסירה איננו הטוב
או הקצר ביותר. יתכן אף כי הסירה רעועה, צרה היא ולא נוח הוא
השיט. אולם אף על פי כן, מפליגה היא אל העבר השני, ויכולה היא
לקחתך לשם. אל לו לאדם לוותר על ההזדמנות אשר נקרתה בדרכו. אל
לו לאדם לנטוש את ספינתו אם רוצה הוא לחצות את הנהר. שכן הנהר,
סוער הוא, עמוק ואפל. מי אשר ינסה לחצותו בכוחות עצמו, עשוי
הוא למצוא עצמו נזרק שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. עשוי הוא
להיסחף בזרם - או אף לשקוע אל הקרקעית." הוא סיים את דבריו
והתבונן בי בלא אומר. אור הירח שיווה לפניו חרושות הקמטים חזות
של פסל החצוב באבן. מעבר משם, מן העמק השרוי בעלטה, שוב החלו
נשמעות יללות הזאבים.

                               
                                        חלק שני

1.
                   נשבע אנכי אינסוף יצורים חיים לגאול.
                   נשבע אנכי אינסוף זוהמות להכחיד.        

                   נשבע אנכי את התורה האינסופית לתרגל.
                   נשבע אנכי את ההארה העליונה להשיג.

החניכים הצעירים חוזרים היו על השבועה העתיקה, גוום זקוף
וראשיהם מורכנים. ריח הקטורת עמד באוויר וקול נגינה חרישי נשמע
מאחור. משני עברי האולם ניצבו בכל תפארתם הלאמות ויתר בכירי
המנזר, כשהם מתבוננים בפנים חמורות בטקס ההשבעה. מן הקיר
השקיפו על המחזה פניו השלוות של מאנג'ושרי, הבודהיסאטווה של
החכמה, האוחז בידו את חרב המודעות.
הנערים נראו כזהים זה לזה, בגלימותיהם האדומות והמבריקות
ובראשיהם המגולחים. בעוד זמן קצר ייעשו הם לנזירים מן המניין.
על פי השמועה היו הם כולם צעירים מזהירים, בנים למשפחות
מיוחסות. יתכן ויעשו הם חיל במנזר, יזכו לשם ולתהילה. יתכן
ובאחד הימים מי מהם אף יירש את מקומו של אב המנזר, אשר ניצב
כעת לפניהם כשהוא קורן מגאווה, עטוי בכל עדייו ובבגדי הטקס אשר
לו.
יצאתי את האולם בזעף, מתעלם מן המבטים אשר ננעצו בי. הכעיסה
אותי היומרה אשר במעמד, אשר לפתע נדמתה בעיני כמגוחכת. נשבעים
הם לגאול את כל היצורים החיים. מסופקני אם מי מהם יזכה לגאול
את עצמו. ברי מזל יהיו אם יעלה בידם להבין את התורות בהן הם
עוסקים. אם יעלה בידם להבין את חוסר הבנתם. שוטים תמימים
שכמוהם. אולם, אמרתי לעצמי, ככלות הכול היו הם כולם צעירים
מזהירים. סביר להניח כי תוך שנים מספר ייעשו הם לכוהנים
זחוחים, יודעי כל ונפוחים מחשיבות עצמית. סביר להניח כי אכן
יזכו לשם ולתהילה.
עצרתי על עמדי. לא ידעתי מה היה לי. שוב מלא הייתי בזעם כלפי
עולם ומלואו. שוב היה לבי מלא ברחשי שנאה כלפי נזירים תמימים
אשר לא עשו לי כל רע. לא ידעתי מדוע, אולם דומה כי לאחרונה
נעשיתי חסר שקט. קרוב לחודש ימים חלף מאז שבנו למנזר, אך אני
טרם מצאתי מנוח. יתכן כי טרם התאוששתי מן המסע, הרהרתי לעצמי.
אולי חד מדי היה המעבר. אולי גדול מדי היה הניגוד אשר בין
המרחבים הירוקים אליהם כבר הורגלתי לבין המנזר, על אוירו הדחוס
וחדריו האפלוליים. הניגוד אשר בין הדמויות המרשימות אשר פגשתי
בדרך לבין אותם נזירים כנועים, הממלמלים בלא הרף.
טסאנגא פ'ה הגיח מתוך אחד המבנים וקרב לעברי. "יונגדן," אמר
בחיוכו המוכר "צר לי כי לא הזדמן לי לשוחח עמך לאחרונה. אמור
לי בבקשה, כיצד מתקדמים תרגוליך? האם עלה בידך לשוב אל שגרת
הלימודים?"
חככתי בדעתי בטרם אשיב. "מורי," אמרתי לבסוף בהיסוס "אינני
יודע מה אירע, אולם דומני כי פשוט אינני מצליח עוד לתרגל. בהן
צדקי, אין אני חוסך במאמצים. אולם ללא הועיל. לכל היותר עולה
בידי לחוש את תודעתי מתפוגגת למשך רגעים ספורים, אולם גם אז,
נדמה לי כי אך מעמיד אני פנים. דומה כאילו אך משחזר אני דברים
שהיו, מבלי להתקדם הלאה."
"אל לך לחפש בעת התרגול אחר תחושת ההתעלות או שלוות הנפש. עליך
להמשיך ולתרגל, מבלי לשים את לבך אל התחושות אשר מופיעות
ונעלמות בך. בין אם אלו הטובות ובין אם הרעות."
"אכן, יודע אני זאת. אולם..." המשכתי בנימה של ייאוש "דומה כי
פשוט אין אני יכול לשבת ולתרגל. אינני מצליח לרכז את מחשבותיי.
אף לא לזמן קצר. סברתי בתחילה כי עד מהרה הדבר יחלוף, אולם לא
כך היה. הישיבה הממושכת, שינון המנטרות, הולכים הם ונעשים
לבלתי אפשריים. אינני יודע... מעולם לא חשתי כך. המצב גרוע
מאשר היה בראשית לימודיי. אינני יכול למצוא הסבר לדבר. בכנות,
אינני מבין זאת. אולם זה הנו המצב."
"יונגדן," אמר הוא בקול רך "אל לך לומר נואש. אל תרפה את ידיך.
המשך לנסות, בלא פחד. בסופו של דבר יעלה הדבר בידך. עליך רק
להמשיך ולנסות." הוא הרהר לרגע ואחר, למראה הבעת הייאוש אשר על
פני, הוסיף "אם כה קשים התרגולים עבורך, אולי צריך אתה להרפות
מעט. יתכן ומוטב יהיה כי תפחית במעט את הזמן אשר מקדיש אתה
לשינון המנטרות. את השעות אשר יתפנו יכול אתה להקדיש להרחבת
ולהעמקת ידיעותיך בכתבים המקודשים, לפחות עד לעת בה תוכל לשוב
ולתרגל כבראשונה."
הוא פנה ללכת. "מורי," קראתי אחריו בהיסוס "ומה באשר לאותו שלב
מתקדם יותר של לימודים עליו דיברת? מתי אהיה רשאי להתחיל בו?"

"כל דבר בעתו, נערי. כל דבר בעתו."

ספריית המנזר שכנה בתוך אולם רחב ידיים, נמוך תקרה וקודר.
לאורך כתליו, בתוך גומחות האבן, ניצבו שורות שורות של תיבות עץ
נושנות, עמוסות לעייפה באלפי יריעות קלף. אחדים מן הגווילים
הללו היו בני מאות שנים, והכילו סודות אשר איש איננו רשאי עוד
לדעתם. היו ביניהם כאלו אשר הובאו מארצות רחוקות, מקצה המזרח
ועד לקצה המערב. חלקם היו כתובים בלשונות זרות, אשר איש במנזר
- אולי מלבד מורי - לא היה מסוגל לקרותן. עסקו הם בכל נושא
שבעולם, מיסודות האמונה, דרך חכמת הכישוף ועד לטיבם של צמחי
המרפא. עד לאותה העת, מיעטתי לשוטט בין הספרים. הגבלתי את
עיוני אך לכתבי היסוד, אותם הורה לי טסאנגא פ'ה. אולם כעת,
דומה כי ניתנה בידי ההזדמנות למלא את החסר. נחוש הייתי בדעתי
לנצל את הוראתו של מורי בכדי להדביק את חוסר ידיעותיי. נחוש
הייתי לכבוש תחת רגליי את אותם מחוזות נעלמים של ידע.
עד מהרה מצאתי עצמי מתנפל על הכתבים, בשקיקה ובלהט. תחילה
למדתי בהם בהדרכתו של מורי ועל פי המלצתו. אולם במהרה החילותי
מפלס את דרכי בכוחות עצמי. בתחילה הייתי מקדיש להם אך שעה קצרה
בכל יום, אולם בהדרגה הלכו הם והשתלטו על מרבית זמני. בהתלהבות
רבה למדתי את הסוטרות ואת הטנטרות, את תורות המאדהימיקה ואת
שירי מילרפה[vi]. למדתי כתבים אשר עסקו בתורות הגיון סבוכות
ובדרכי יוגה שונות ומשונות. עושה הייתי בספריית המנזר כבתוך
שלי, כשאני מתעלם מן האיסור המוטל על נזיר אשר לא הוסמך לכך
לעיין בחלק מן הכתבים. למדתי ללא כל סדר ושיטה, כשאני קופץ
מנושא לנושא ומדלג מספר לספר. מגשש הייתי בתוך סבך של תורות
ורעיונות, של אגדות ומסורות. ראשי מלא היה בהמוני פרטים,
באינספור פיסות של ידע. לעתים נתקל הייתי, תוך כדי שיטוטיי,
בדברים עמוקים ונפלאים. בדברים אשר הותירו אותי נפעם. לעתים
נתקל הייתי בסתירות ובקושיות, באמירות חסרות פשר ובדברים זרים
ומוזרים. או אז מנסה הייתי בכל כוחי לתרץ קושיות אלו ובונה
הייתי עליהן תלי תלים של פרשנות. טסאנגא פ'ה מיעט במתן
השיעורים ואני ביכרתי להתעמק בכתבים בכוחות עצמי, מבלי להטריד
אותו.

בראשית החורף החלו להגיע למנזר שמועות אודות המתרחש בצפון.
אמרו כי הפלישה, אינה דומה היא לדבר אשר אירע בזמן מן הזמנים.
בלחש היו מספרים אודות עם של לוחמים פראיים, אשר הגיח מתוך
ערבות הצפון האינסופיות בכדי להביא חורבן על הארץ. אמרו כי
מרובים הם כחול הים. כי פרועים הם מן הסערה ואכזריים מן השאול.
השמועות אמרו כי מעולם לא ידעו תבוסה. אמרו כי נשבעו הם שלא
לשקוט, עד אשר היקום כולו יהיה למרמס תחת פרסות סוסיהם.
החורף אותה שנה היה קשה. הקור חדר אל העצמות, השמים היו קודרים
והשמש נעלמה מן העין. לעתים היה השלג יורד בלא הפוגה, משך ימים
תמימים. לעתים היינו נאלצים להישאר זמן רב בתוך תאינו, בעודנו
מאזינים ליללות הסופה אשר בחוץ. בזמנים כאלו הייתי חש ליאות מן
הלימודים. מוחי היה כורע תחת עומס הפרטים וכל רצון לא היה בי
לשוב ולתרגל. או אז מטה הייתי אוזן לשיחתם של הנזירים, מאזין
לסיפורים אשר היו נלחשים מפה לאוזן, באולמות הצוננים ובפינות
החצר המושלגת. בחפץ לב הייתי מאזין לאגדות אודות מעלליהם של
הפולשים. כיצד החריבו הללו ערים וממלכות. כיצד הותירו אחריהם
אך אפר וגוויות. סיפרו כי תבל כולה חלה מפניהם, וכי אף קיסר
סונג האדיר חושש הוא לגורל ממלכתו. לא רחשתי אמון רב לסיפורים
אלו, אך אף על פי כן הם היו טורדים את מנוחתי. לעתים, כאשר
הייתי עולה על יצועי, הייתי רואה לנגד עיני רבבות פרשים
מזוהמים, דוהרים מתוך החשכה. בדמיוני הייתי רואה אותם כשהם
שועטים על פני הארץ, מנפנפים בחרבותיהם, מסתערים בצווחות
מקפיאות דם.

בשלהי החורף, בעקבות השמועות, החלו זורמים למנזר גם שגרירים
מארצות זרות וממלכות רחוקות. היו ביניהם נזירים נשואי פנים,
היו ביניהם נציגי כפרים מרוחקים, והיו ראשי שבטים ואצילים
נוכריים. אחדים מזקני המנזר היו מתקשים להסתיר את זעמם למראה
אלו האחרונים, אנשים סוערים ועזים למראה, אשר היו מפרים את
שלוות המנזר בפסיעותיהם הגסות ובשקשוק חרבותיהם, בעודם מעיפים
לכל עבר מבטים מלאי בוז וגאווה. הודות לעוצמתו של מסדר
הסקיא-פה ולמעמדו של אב המנזר, הפך מנזרנו הקטן למוקד של
פעילות מדינית ולמקום מפגש למשלחות מכל קצווי הארץ. פגישות
חשאיות רבות היו נערכות בין כתליו ולא פעם נקראו ראשי המנזר
ליטול חלק בדיונים בהולים אשר היו מזומנים באישון לילה. בחצר
המנזר השלווה היו נראים לעיתים קרובות טיפוסים זרים וססגוניים
ונשמעים היו בה הלצות וגידופים בשלל לשונות. מבעד להמולה ניתן
היה לקלוט אי-אלו חדשות אודות המתרחש בעולם, אודות קרבות
עקובים מדם ואודות התקדמותם של הפולשים. כל שליח היה נושא עמו
ידיעות חדשות בדבר צבאות אדירים אשר הובסו על ידם ומלכים רבי
כוח אשר איבדו את מלכותם. בלחש, בפנים חיוורים ובעיניים
מושפלות, היו השגרירים מתארים את אכזריותם החייתית של הפולשים.
את מעשי הזוועה אשר לא ייאמנו, אשר נעשו בכל אשר העז לעמוד
כנגדם.
אנו, חניכי המנזר, לא נותרנו אדישים למתרחש סביבנו. רבים
הזניחו את לימודיהם. רבים היו מצטופפים סביב השליחים במטרה
לקלוט כל בדל ידיעה אודות המתרחש. שמועות רבות התרוצצו באשר
לתוכן הדיונים, באשר לצעדים אותם עומדים ראשי המסדרים לנקוט
בכדי לקדם את פני הסכנה. היו אשר אמרו כי מסדרי הנזירים עומדים
לכרות ברית עם שליטי המזרח, במטרה לזכות בהגנתם מפני הפלישה.
היו אשר ידעו לספר כי מסדר הסקיא-פה עומד לשגר שליחים אל מחנה
הפולשים, להציע להם כניעה ותשלום כופר. היו אף שמועות אודות
אגירת נשק במנזרים ותוכניות בדבר התנגדות אלימה. אנכי ידעתי כי
כל אלו אך הבלים הם. ידעתי כי אין זה מענייני. כי עלי להתמקד
אך ורק בלימודיי, אך ורק בדרכי. אולם מסיבה כלשהי, לא עלה הדבר
בידי. לא היה בכוחי להסיח את דעתי מן המתרחש, להסיח את דעתי
מאותו המון רצחני, אשר הולך וקרב.
דומה כי אך טסאנגא פ'ה, לבדו מכל יושבי המנזר, המשיך להפגין
שוויון נפש כלפי האירועים. הוא היה יושב במקומו הקבוע, תחת
העץ, מבלי להראות כל סימן כי מבחין הוא בהמולה אשר סביבו
ובדמויות השליחים החולפות על פניו. בשיחות אשר ניהלתי עמו
מעולם לא הזכיר, ולו ברמז, את הפלישה או את רוחות המלחמה
המנשבות במנזר. רק פניו הפכו קודרות יותר, רציניות יותר. משל
גם הוא נאבק היה באותם פראים צמאי דם, אי-שם בעמקי לבבו. משל
היה עליו לעצור בעדם, לשאת בנטל העמידה כנגדם, לגמרי לבדו.
אולם אפילו הוא לא עמד בפרץ. באחד הימים ראיתי כיצד ניגש אליו
אב המנזר, ומשוחח עמו ארוכות. לאחר מכן קרא אותי טסאנגא פ'ה
אליו. דומה היה כאילו זקנה קפצה עליו. עייפות נשקפה מפניו,
ממבטו, מחיוכו הסדוק. במילים מעטות אמר לי כי עליו לצאת את
המנזר, בשליחות חשובה. הוא לא פירט את טיבה של השליחות אשר
הוטלה עליו. אך אמר כי עליו לצאת לבדו וכי אין הוא יודע אימתי
יוכל לשוב. הוא הורה לי לעת עתה להמשיך בלימודיי תחת הדרכתו של
לאמה צאנג - מורה דגול, מבכירי הלאמות אשר במנזר. לפני צאתו
לדרך אמר לי מורי כי עלי להתרכז ככל יכולתי בתרגולים. להתעלם
מכל המתרחש סביב.

לאמה צאנג היה נזיר קשיש וגבה קומה, אשר לו פנים כחושות
וחמורות סבר וגולגולת מגולחת למשעי. נודע הוא בלמדנותו, כמו גם
באופיו הנוקשה ונחשב שני אך לאב המנזר במעמדו. כמורה נחשב הוא
לקפדן ובלתי מתפשר, אולם אף על פי כן היו נוהרים לשיעוריו
תלמידים רבים. כאלו אשר שמעו אודות יושרו וחכמתו ולא נרתעו
מפני לשונו העוקצנית.
עת נכנסתי לראשונה לאחד משיעוריו היה החדר מלא מפה לפה. היו שם
נזירים בני גילאים שונים ובעלי דרגות שונות. הלאמה עצמו יושב
היה על הארץ, לפניו ערמה של גווילים, והוא סוקר את הנוכחים
בעיניו העצומות למחצה. שעה ארוכה המתין הוא, עד אשר נשתרר שקט,
ואז פתח בדבריו. השיעור עסק בקטע הקרוי 'הרידייה סוטרה' או
'סוטרת הלב', אותם פסוקים קצרים המתארים את ההארה אשר חווה
הבודהיסאטווה אוולוקיטשוורה. אנכי הכרתי היטב סוטרה זאת. משך
שעה ארוכה הקריא הלאמה את פסוקי הסוטרה, הפסוקים אשר מבארים את
זהותה של הצורה עם הריקות, כשהוא מבאר את מילותיהם. לבסוף אמר
"עד כאן, השיעור לכלל התלמידים. התלמידים הצעירים מתבקשים כעת
לקום ולחזור על הנלמד בתאיהם. מכאן ואילך מיועד השיעור
לתלמידים הבכירים בלבד."
מרבית הנוכחים קמו ויצאו את החדר. היתר, ואני בתוכם, נותרו
לשבת.
"כפי אשר אמרתי," המשיך לאמה צאנג בקולו החדגוני "מכאן ואילך
מיועד השיעור לתלמידים הבכירים. התלמידים הצעירים מתבקשים
לצאת." מבטו היה כעת מופנה לעברי. קמתי ויצאתי, בלי אומר.
עם סיום השיעור ניגשתי אל הלאמה. "רינפוצ'ה," אמרתי בהיסוס
"חושש אני כי נפלה טעות. זה מכבר למדתי את סוטרת הלב. כמדומני
כי מוכן אני כבר להתקדם הלאה."
הוא נעץ בי מבט צונן. "אינני יודע מה למדת ומה טרם למדת. אין
זה משנה כלל ועיקר. אם רוצה אתה ללמוד, הרי ראשית עליך להירפא
מגאוותך. אם אין ביכולתך לעשות זאת, הרי אין טעם כי תטרח כלל
לנסות וללמוד." הוא הפנה את מבטו ובכך נסתיימה שיחתנו. למשך
זמן מה עוד המשכתי לבוא אל שיעוריו של לאמה צאנג, שיעורים אשר
עסקו בדברים אשר היו רחוקים ממני, בדברים אשר לא נגעו לי כהוא
זה. אולם לבסוף חדלתי מכך. איש לא העיר לי על כך דבר.  

2.
הקצתי משנתי בבהלה עת יד אחזה בכתפי. "בשם בודהה הגדול, התעורר
כבר!"
פקחתי את עיני. דמות כהה רכנה לעברי, אוחזת בידה מנורה. אור
המנורה נפל על קלסתר פנים זועף ומקומט.
"כן, אתה הוא זה." נשמע קולו של דזן "אמור לי, האם נכון הדבר
בנוגע לממלכת סונג?"
"ומה באשר אליה?" השבתי, עודי מנסה לנער מעלי את קורי השינה.
"אומרים כי נולדת שם. האם נכון הדבר?"
"צר לי, חוששני כי טועים הם. מימיי לא הייתי שם." ניסיתי לעצום
שוב את עיניי אולם הוא טלטל אותי בגסות.
"האם אין אתה לכל הפחות יודע את לשונם של בני סונג?"
"אכן, יודע אני אותה במעט. ומה בכך?" "אם כן התלבש מיד ובוא
איתי. זוהי מצוותו של אב המנזר." לאחר רגע הוסיף ברשעות "יתכן
והלילה, סוף כל סוף, תוכל להביא תועלת כלשהי."
פסעתי בעקבותיו לאורך המסדרונות הצוננים, עודי רדום למחצה.
"מהו הדבר?" שאלתי לבסוף, לאחר שתיקה ארוכה.
"אין זה מענייני," רטן "ואף לא מעניינך. אב המנזר ציווה עלי
להביא אותך, וזה אשר אני עושה."
המשכנו לצעוד ברחבי המנזר האפל והדומם. מחשבות רבות התרוצצו
בראשי באשר לסיבת הקריאה. דזן הובילני לעבר דלת עץ כבדה, באחד
מאגפיו הצדדיים של המנזר. הוא היסס למספר רגעים ואחר מלמל בקול
נמוך "בחור, אזור את כוחותיך. מבחן קשה מצפה לנו."
החדר היה חשוך למחצה ומרוהט בפאר. קול צעדינו נבלע בתוך המרבד
העבה ומתוך העלטה יכולתי להבחין בברק הזהב של פסלי הבודהות.
הללו ניצבים היו לאורך הכתלים, דוממים ועצומי ממדים, כשהם
מביטים בנו בפנים חתומות. ארבעה אנשים ישובים היו על הארץ,
במרכזו של החדר. שלושה מביניהם מוכרים היו לי. היו אלו אב
המנזר - ראטנג רינפוצ'ה הנכבד, לאמה צאנג ולאמה נוסף אשר שמו
פרח מזיכרוני. האדם הרביעי לא נראה היה כנזיר. הוא גם לא נראה
היה כדבר מן הדברים אשר ראיתי עד כה.
תווי פניו היו נוכריים, כאלו של אבי, וגונם היה כגון השנהב.
קמטים עמוקים חרצו את פניו וזקנו הארוך והדליל היה לבן כשלג,
אולם גוו זקוף היה ובעיניו נראה ניצוץ של משובה. הוא לבש גלימת
מסע אפורה, אך תחתיה בצבצה גלימה אחרת, בגוון סגול עמוק, עשויה
אריג כמותו לא ראיתי מימיי. לראשו חבש כובע שחור, מוזר למראה
ושערו הארוך אסוף היה לפקעת על עורפו. על הארץ למרגלותיו מונחת
הייתה חרב ארוכה, נתונה בנדן משובץ זהב. דזן ואני השתחווינו
וניצבנו בלא אומר.
אב המנזר סימן לי לגשת אליו. "מה שמך, נזיר?"
"יונגדן, הוד קדושתך."
"אמור לי, יונגדן, האם יודע אתה לשוחח בלשונם של בני סונג?"
"כך רוצה הייתי להאמין, הוד קדושתך."
"טוב הדבר. אמור אם כן לאדון הנכבד הזה, שליחו של קיסר סונג,
כי לכבוד רב הוא לנו לארח במנזרנו הדל איש מעלה אשר כמותו.
אמור לו כי אני ונזיריי נראה כזכות לנו לעמוד לשירותו ולסייע
לו ככל יכולתנו." תרגמתי את הדברים כמידת יכולתי. הזר הרכין את
ראשו בחיוך ואחר פתח בדברים.
"החכמה," אמר הוא "לנשר דומה היא. כמוהו מגביהה היא עוף.
כמוהו, איש לא יוכל ללוכדה. אך כמו מלכם של עופות, אף החכמה
לעתים, בונה קינה בראשי ההרים. שם שוכנת היא, דוממת ומסבירה
פנים. הלך קשיש, נווד חסר כל, אם הזדמן הוא למקום החכמה, דבר
לא יבקש עוד. אתם, אדונים נכבדים, אך הניחו לו להעריץ את זו
מתת השמיים השוכנת במעונכם. יותר מכך אין הוא מבקש דבר."
אב המנזר נע במקומו בחוסר מנוחה. "מה הוא אומר?" שאל.
"אומר הוא כי שמח הנו להימצא כאן." השבתי.
דזן נתקף שיעול חרישי אולם לא השגחתי בו. הזר שלף נרתיק עור
משובץ אבני חן והוציא ממנו מגילת קלף. "אדונים נכבדים," אמר
"אנכי, אך הלך הנני. דבר לא אבקש. דבר אף לא אציע. אך שם, בקצה
המזרח, ידיד יש לכם. רב עוצמה הוא ונדיב. בנם של השמיים, גם
אדון הוא לארץ. זו האיגרת מוסר הוא לכם. שמחה יחוש אם תקראו
בה."
דבריו של הזר מלאים היו הכנעה ונימוס אך בעיניו דימיתי לראות
ברק לגלגני. משל אף הוא עצמו לא ייחס ערך למילותיו. משל היה
העניין בעבורו אך משחק ותו לא.
הזר מסר את מגילת הקלף לאב המנזר וזה הושיטה לעברי. "קדימה,
קרא אותה באוזנינו."
התבוננתי במגילה מעוטרת החותמות. היה זה חפץ עדין ויפהפה. דקה
הייתה כמו המשי ורכה למגע. סימני הכתב המצוירים לאורכה עשויים
היו בצורה מושלמת, בקלילות אך גם בדיוק. לעומתה נראו כל החפצים
אשר סביב גסים ומחוספסים, כמו היו תוצריה של תרבות קהה
ומגושמת.
קול רטינה אשר עלה מכיוונו של דזן קטע את התבוננותי. ניסיתי
לקרוא את הכתוב. האיגרת כתובה הייתה בנוסח רשמי, עמוסה במליצות
סבוכות ומפותלות אשר את מרביתן לא עלה בידי להבין. מן המעט
שהבנתי, דובר שם על יחסי הקרבה אשר שררו מאז ומעולם בין הממלכה
התיכונה לבין ארצנו ועל הכבוד הרב אשר רוחש השלטון הקיסרי
למסדר הסקיא-פה ולתורותיו. נאמר שם כי כאות להערכה הרבה אשר
רוחשת חצר הקיסר למסדרנו, משגרת היא אלינו את המלומד והצייר
הנודע, החכם וואנג שו-לין, לשעבר פקיד ממשלתי, בעל התואר השני
בבחינות הצ'ין-שיה ולפנים איש בית הספר הקיסרי המהולל של
האנלין. על האיגרת חתום היה לי האו צ'יין, מושל מחוז קואינשאי,
בעל רשימת תארים ארוכה ומפוארת, הפועל בשמו של הוד רוממותו,
הקיסר נינג דזונג, בן השמיים ואדון הממלכה התיכונה.
עת סיימתי לקרוא החלו שלושת הלאמות להתלחש בעצבנות. דומה היה
כי מופתעים הם על אשר לא נאמר באיגרת דבר באשר לאירועים בארצות
הצפון.
"אמור לו כי השפלים והקטנים אשר במשרתי הקיסר אנו," אמר לבסוף
אב המנזר "אין אנו אף ראויים להיקרא בני ברית, עבור האדון
הגדול השוכן בהאנג-ג'ו. אמור לו כי אך נזירים דלים אנו, נבערים
מדעת וחסרי כל. לכבוד הוא לנו כי הוד רוממותו מועיל ברוב חסדו
להקדיש לנו מעט ממחשבותיו."
הזר - אשר ככל הנראה לא אחר היה מאשר החכם וואנג שו-לין עצמו -
פתח בסדרה של משלים ופתגמים אודות התלות ההדדית אשר בין
הידידים ואודות הנאמנות הנמדדת בשעת מבחן. בתגובה, החל אב
המנזר משבח ומקלס את תבונתם המעמיקה של אנשי סונג ואת חכמתו של
שליטם - תכונות העומדות בניגוד כה בולט לאפסותו ועליבותו שלו
עצמו. כך התמשכה השיחה, בעוד שני הדוברים מתחרים ביניהם בהליכה
סחור סחור ובניסוחים מעורפלים. אנכי תרגמתי את הדברים כמיטב
יכולתי, על אף הסלידה אשר חשתי לנוכח שלושת המורים הגדולים אשר
עוסקים בהתרפסות בפני נציגו של הקיסר. מזווית עיני ראיתי את
פניו של דזן. גם הוא דומה כי לא חש בנוח נוכח המעמד. הבעת פניו
העידה בו כי משתוקק הוא להימצא הרחק מכאן. הבעת פניו של הזר,
לעומת זאת, הייתה משועשעת למדי. ניכר היה בו כי שואב הוא הנאה
מן השיחה.
לאחר שעה ארוכה הרים אב המנזר את ידו לאות הפסקה. הוא נראה
מותש למדי. הוא החליף מספר מילים עם לאמה צאנג ואחר פנה אלי
"אמור לחכם וואנג שו-לין כי מבינים אנו שעייף הוא בודאי מן
הדרך הארוכה אשר עשה, וכי נמשיך לשוחח עמו מחר. אמור לו כי
מוזמן הוא להישאר במנזר ככל אשר יחפוץ וכי לעונג יהא לנו לעמוד
לרשותו. משך כל תקופת שהותו של החכם וואנג במנזר, רוצה אני כי
אתה תתלווה אליו ותשמש לו כמתורגמן ומדריך. חושש אני כי לזמן
קצר תיאלץ להפסיק את לימודיך, אולם הדבר יש בו חשיבות עליונה
עבור המנזר כולו. האם מובנים דבריי?"
הנהנתי. תרגמתי את הדברים עבור החכם וואנג. הוא חייך, הצמיד את
כפות ידיו זו לזו וקד עמוקות בפנינו.

בבוקר למחרת ניגשתי אל חדרו של וואנג שו-לין והקשתי קלות על
הדלת. כל מענה לא נשמע. לאחר מספר ניסיונות פתחתי את הדלת חרש
והצצתי פנימה. שליחו של הקיסר היה ישוב על הארץ, כשהוא רכון על
גבי גיליון גדול אשר פרוס היה לפניו. הוא היה שקוע כולו
במלאכתו ואף לא הפנה את ראשו למשמע צעדי. בידו אחז מכחול ארוך,
עשוי שיער סוס, ובו היה מתווה סימנים על גבי הגיליון הלבן. ידו
האוחזת במכחול נעה כמעצמה, בתנועות רצופות וחלקות. היא לא פסקה
מתנועתה אף לרגע, ולא התרוממה ולו פעם אחת מעל גבי הדף. ניסיתי
להעיף מבט על שרטוטיו. בתחילה נדמה היה כי אין שם דבר מלבד ערב
רב של קווים וכתמי דיו, מגובבים ללא כל סדר. אולם, עת התבוננתי
זמן מה, נראה היה כי הקווים והכתמים מתחילים להתחבר זה לזה,
מצטרפים אט אט לכדי תמונה. לבסוף החלה מצטיירת שם תמונתו של
רכס הררי, המבצבץ מבעד לערפלים. ההרים אשר בתמונה, מצוירים היו
לפרטי פרטיהם, אולם אף על פי כן לא דמו הם לשום הר אשר ראיתי
מעודי. היו הם גבוהים יותר, כמעט גבוהים מדי מכדי להיות
אמיתיים, אך עם זה גם קלילים יותר, אווריריים יותר, כמו היו
עשויים רוח. בניגוד להרים המוכרים לי, אשר מכוסים היו בשלג עד,
הרי אלו אשר בתמונה היו מכוסים בצמחייה עשירה ומפלי מים זרמו
ביניהם. המשכתי להתבונן באותן פסגות מטרידות, גם לאחר שהחכם
וואנג סיים את מלאכת הציור ונעמד בקלילות על רגליו. רק אז
הבחנתי בקנקן של יין אשר מונח היה על השולחן הסמוך.
"הו, ידיד צעיר," אמר בעודו מוזג מן היין לתוך ספל של עץ "בוקר
זה, נאה הוא. ראיית פניך שנית, שמחה יש בה. שמחה לא פחותה,
ישנה בידיעה, על כי ראטנג רינפוצ'ה הנכבד מחזיק במרתפו מעט
ממשקה בני-האלמוות הלזה, ולא רק מאותו צ'אנג נורא שלכם. טול
בבקשה."
הוא הושיט לעברי את היין אולם אני החוויתי בידי לשלילה.
"כרצונך," אמר "אולם אם מן היין מתנזר אתה, מקווה אנכי כי טרם
התנזרת מן המילים. אמור, מה בפיך?"
הצגתי את עצמי בפניו ואמרתי כי מכאן ואילך אשמש לו מלווה
ומתורגמן. הוא נאנח קלות. "דקלומן של מליצות נבובות," אמר
"עניין משעשע הוא. אך גם עניין מתיש הוא. תקווה יש בי, כי לא
מזומנות לנו היום עוד פגישות מדיניות, עם אנשים נעלים. לפחות
לא במספר רב מדי."
"לא אדוני," השבתי "שליח יצא, להזעיק את נציגי כל המנזרים
החשובים. יגיעו הם אך בעוד מספר ימים. עד לאותה העת כל פגישה
אינה מצפה לך."
"הו, מה חבל" אמר בחיוך "מה עז היה חפצי, להמשיך ולהחליף,
ברכות חסרות משמעות. לדבר מבלי לומר. אך לעת עתה, איאלץ לעסוק
בדברים, להם חשיבות ממשית." הוא גמע בהנאה מן היין "וכמו כן,"
המשיך "להשביע תשוקה אוכל. תשוקה אשר יש בי, ללמוד אודות תורות
ואמונות, אשר שם להם, יצא הוא לתהילה."
הוא החל חוקר אותי, משך שעה ארוכה, אודות סדרי המנזר, אודות
ראשיו ואודות תורותיו. לא בלי שמץ של גאווה הרציתי לפניו אודות
אמונותינו, ואף גוללתי בפניו את סיפור חייו של הבודהה. ככל אשר
התמשכה השיחה כך הלך וגבר בטחוני. נהניתי להפגין את ידיעותיי,
אשר באותה העת נדמו לי כמרובות. לרגעים אף השתעשעתי במחשבה כי
אולי יעלה בידי להמיר את אמונתו, לגרום לו כי יקבל עליו את
תורותינו שלנו. החכם וואנג האזין לדבריי תוך שהוא מתהלך בחדר
סחור סחור. תנועותיו, קלילות היו עד להפתיע, ופסיעותיו רכות
וחרישיות, כשל חתול גדול.
"לאחר אשר חווה סידהרתא את ההארה," סיפרתי "הבין הוא את הכול.
הבין הוא את שהיה ואת אשר עתיד להיות. הבין הוא את משמעותו של
הסבל, את פשרם של חיי אנוש ואת המציאות הטהורה. אזי הפך הוא
לבודהה, שמשמעו 'הנאור'. שבעה ימים ישב הוא תחת העץ, הוגה באמת
אשר נמסרה לו. לאחר מכן שב הוא אל רעיו, בפארק הצבאים אשר
בווראנסי, ונשא בפניהם את דרשתו הראשונה. דרשה זו, הדרשה בדבר
הנעת גלגל הדהרמה, כוללת היא בתוכה את ארבע האמיתות הנאצלות.
אמיתות אלו, הן אשר עומדות בבסיס תורתו של הבודהה. הן אשר
עומדות בבסיסה של המציאות כולה."
"האמת הראשונה הנה כי הכול הוא סבל. הלידה היא סבל. הזקנה היא
סבל. הניתוק מן העונג הוא סבל. התשוקה הבלתי ממומשת היא סבל.
כל החיים, הקיום והמציאות הנם אך ורק כאב וסבל..."
החכם וואנג פסק מהילוכו ולגם מן היין. "נפלא," מלמל, תוך שהוא
עוצם את עיניו "פשוט נפלא. אכן, אדם דגול הוא אב המנזר שלך, אם
יש ברשותו יין אשר כזה. כן, מה אמרת?" התעשת "מהי האמת
השנייה?"
"האמת השנייה הנה כי הסיבה לסבל היא ההשתוקקות, הצמא, הרצון
אשר לעולם אינו יודע שובע. האמת השלישית היא התרופה. ההבנה כי
ניתן להשתחרר מאותו צמא אינסופי, להשתחרר מן הסבל. האמת
הרביעית הנה אופן הריפוי, הדרך אל השחרור. דרך זו כוללת היא
בתוכה את שמונת הנתיבים, אשר משמעם ידיעה נכונה, הנהגה נכונה,
חשיבה נכונה והתכוונות נכונה. דרך זו היא הנתיב בו יוכל האדם
לצעוד על מנת להשתחרר מעולם התופעות, להגיע אל ההארה. דרך זו
היא הבסיס לחייהם של כל אנשי הסנגהה, עד ליום הזה."
הוא רוקן את ספל היין בלגימה. "אכן," אמר "סיפור יפה הוא זה.
אם כי גם מידה של עצבות אינה נעדרת ממנו."
הבטתי בו בהשתאות. "עצבות? בשל מה עצבות?"
"ובכן, זהו סיפורו של אדם אשר, קורטוב של אושר לא ידע הוא
בחייו. אדם אשר מן העולם נואש. אשר משך שנים ארוכות נדד הוא,
חיפש גם סבל. מטרתו האחת הייתה, למצוא את הדרך, להיחלץ מזה
העולם. גאולתו הייתה אך כאשר, עלה בידו לנטוש את החיים. חיים
אשר בעיניו, היו הם אך סבל."
זעמתי בלבי על מה שנראה לי כהפחתת דמותו של הבודהה וחוסר הבנה
של דרכו. "הבודהה לא יצא לחיפושיו על מנת למצוא מענה לבעיותיו
האישיות." אמרתי "בחצרו של אביו, המלך, ידע הוא תענוגות עד אין
קץ. אולם אף על פי כן יצא הוא לחיפושיו, בכדי לסייע לכל
היצורים האומללים, בכדי להביא מרפא לסבל אשר בעולם."
"אך האין תורתו של הבודהה, כפי אשר הוצגה זה עתה, גורסת כי
הכול סבל הוא? האין יוצא ממנה כי האדם, בין הנו קבצן מזה רעב
ובין הנו בן מלך, אך סבל יידע הוא בחייו?"
"כמובן. חייו של אדם, אף אם עשיר הוא ורב עוצמה, מורכבים
מתשוקות ומשאיפות. תשוקה אשר איננה ממומשת, מקור היא לסבל.
תשוקה ממומשת, הרי כי נעלמת היא. מפנה היא מקומה לתשוקה חדשה,
לסבל חדש."
"אם כן ודאי תסכים, כי הבודהה, גם בחצר המלכות, לא ידע בחייו
דבר, מלבד כאב וסבל."
"אה, כן... ובכן, יתכן הדבר. אולי ידע הוא סבל, אך בה במידה
אשר כל אדם יודע אך סבל. יתכן כי לא ידע הוא אושר, אולם זה אך
מפני שהאושר איננו אפשרי, בתוך עולם התופעות."
הוא חייך. "האומנם אין בנמצא אנשים מאושרים? דומני כי דווקא
מכיר אני, מספר אנשים אשר כאלו."
"יתכן כי ישנם שוטים, אשר משלים עצמם כי מאושרים הם. אולם זוהי
אך סמיות עיניים. אדם החי בתוך העולם המאובק, חייו אך תשוקות
יש בהן. כל קיומו הוא אך חתירה לקראת מטרות, סיפוקן של תאוות.
קיום אשר כזה, לא יתכן כי אושר יהא בו."
הוא מולל את זקנו. "דומה," אמר "כי תמונה עגומה למדי, הוצאת
תחת ידך. בצבעים קודרים, ציירת חיי אנוש."
"לא מן ההכרח. שכן ישנו פתרון לחידת הקיום, ישנו מוצא מן הסבל.
אם יציב אדם כמטרה לשאיפותיו את ההארה, את הגאולה מעולם
התופעות, אזי יוכל הוא להיחלץ. אמנם מטרתו כבירה תהיה, קשה
להשגה מאין כמוה. אולם אם יחתור אליה בכל כוחו, אם יקדיש לה את
כל חייו ומרצו, הרי כי בסופו של דבר, אולי אכן יעלה בידו
להשתחרר."
הוא שב להתהלך בחדר כשהוא שקוע בשרעפים. "את החיים," אמר לבסוף
"מציג אתה כמלחמה, כמסע של כיבוש. אין פלא כי נראים הם, כדרך
אשר אך סבל יש בה. ניתן לראות את החיים, כחתירה אל מטרה. ניתן
את האושר לראות, כדבר מה השוכן בקצה הדרך, הרחק מן העולם. אך
בה במידה ניתן, לראות את החיים עצמם כמטרה. האושר עשוי להיות,
חבוי בתוך החיים, טבוע בתוך הדרך. ישנם אנשים, אשר אושרם
מוצאים, בהיחלצות מן העולם. בהיעלמות, בתוך רקיעים של מסתורין.
ישנם אשר, את האושר מוצאים, במראה ההרים לאחר הגשם, בקנקן של
יין, בצחוקה של נערה. מדוע עלינו לחפש, בקצה השמים, את אשר
מונח תחת רגלינו?"
"אמנם כן," המשיך "הספן המשייט עלי נהר, יכול הוא להתנגד לזרם,
ללחום כנגדו. יתכן כי יעלה הדבר בידו. יתכן גם כי את סירתו,
ינפץ הוא אלי סלע. בין כך ובין כך, ההפלגה תהא עבורו, מאבק
בלתי פוסק. אולם גם יכול הוא, להיכנע לזרם. להניח לנהר, לשאת
אותו כרצונו. אזי יוכל הוא, ליהנות מן הדרך. להתבונן בגדות
הנהר, בקרני השמש המרצדות על המים. בסופה של דרך, אל החוף
יגיע. אמנם כן, לא אל אותו החוף, אליו שם פעמיו. אך מי נבון
הוא וידע, איזהו חוף עדיף? האם סבור הוא הספן, כי מן הנהר נבון
הנו? האם מדמה הוא, להכיר דרכי הטבע, אף יותר מן הטבע עצמו?
אכן, ניתן להילחם בחיים, לראותם כאמצעי, למטרה עליונה. כשדה
קרב, במאבק רווי סבל. אך מדוע לעשות כן? אם תחדל מלהיאבק, אף
הסבל יחדל הוא. אם תניח את נשקך, אף העולם יעשה כן."
"מדבר אתה בגנותו של המאבק," מלמלתי בקול נמוך, תוך שאני שוכח
כליל את נימוסיי "אולם אף על פי כן, נושא אתה חרב. כלי משחית,
אשר כל מטרתו אך הרג הנה."
הוא נטל את חרבו מעל השולחן, תוך שהוא שולף אותה מנדנה. בעל
כורחי, לא יכולתי שלא להביט בהערצה על הפלדה הדקיקה, המבהיקה
והקטלנית. "אמת דיברת." אמר, עם שהוא משתעשע בכלי הנשק היפהפה
"בנעוריי, את אמנות החרב נאלצתי לרכוש." תנועותיו, מהירות היו
כמחשבתו עצמה. נשמעה שריקה, הלהב הבזיק באוויר, ושביב של עץ
ניתז מן השולחן. "אנשי הספר," אמר בשלווה "יראים הם את הפלדה.
גם אנשי הזרוע, מן המילה חוששים. כך הוא הדבר בארצי, על כל
פנים." הוא השיב את החרב לנדנה. "אולם שוטה יהא זה," המשיך
"אשר בלכתו בדרך, ינסה להגן על חייו, באמצעות מגילות של קלף.
גם אומלל הוא האיש, אשר בשבתו בביתו, תהגה נפשו בחרבות
ממורטות."
ניסיתי להשיב את נשימתי. "אולם מה סח אנכי?" הזדעק לפתע החכם
וואנג "אנו עצמנו שוטים מופלגים הננו. שכן ביום שטוף שמש אשר
כזה, תחת ליהנות מיופייה של ארצך, ספונים אנו כאן, שקועים
בויכוחים בטלים. הבה ונצא אל האוויר. סבורני כי לא תתנגד,
להמשיך בשיחתנו לאורה של חמה."

שעה ארוכה משוטטים היינו סביב למנזר, מתענגים על השמים הבהירים
ועל קרני השמש החמימות. וואנג שו-לין נראה נינוח כדרכו, והיה
קוטע את התפעלותו מן הנוף אך בכדי לצטט את מילותיו של משורר
קדמון כלשהו, או בכדי להעיר על האיוולת אשר בהסתגרות מאחורי
חומות המנזר. לאחר מספר הערות אשר כאלו, פקעה סבלנותי. מעמדי,
כבן לווייתו הצנוע של החכם הנכבד, נשתכח ממני כליל ומצאתי עצמי
כשאני מתווכח עמו בלהט, סותר את דבריו ואף מטיח דברים קשים
כנגדו. או לפחות, זהו אשר ניסיתי לעשות. שכן הויכוח עם החכם
וואנג, דמה הוא לניסיון לאחוז את הרוח או להדוף את המים. הוא
היה נסוג מעמדתו, מניח לי להרצות את דבריי תוך שהוא מציג מספר
שאלות תמימות ואזי, עת חשבתי כי כבר עלה בידי לשכנעו בצדקתי,
היה זורק כבדרך אגב הערה אשר הייתה ממוטטת כליל את כל טיעוניי.
שוב ושוב מוצא הייתי עצמי כשאני ניצב חסר מענה, לכוד בסבך של
סתירות או נאלץ להגן על דעות אשר היו מופרכות בעליל. השיחה עמו
תבעה את כל כוחותיי וסחטה את מרצי. לבסוף נאלץ הייתי להשתתק,
כשאני מותש מן הויכוח ומובס בעליל. וואנג שו-לין לא נראה
כמוטרד יתר על המידה, ועד מהרה שב הוא אל משורריו האהובים.
"הבט," אמר לפתע כשהוא אוחז בזרועי.
"איני רואה דבר."
"התבונן היטב." אמר, כשהוא מחווה באצבעו אל על. הבטתי לעבר
השמים התכולים. השמש נחבאה מאחורי העבים, אולם קרניה הזהובות
קרעו לעצמן צוהר, והוטלו על הארץ כשהן חולפות מבעד למסך
העננים, מאירות אותו באלפי גוונים.
"החלל אשר אין לו שיעור, הצבעים אשר אין להם שם, צורות שלא מן
העולם הזה, מרובות עד אינסוף. כלום ישנו מחזה נעלה על זה? אדם
יכול להלך כל ימיו תחת הרקיע, מבלי אשר ישא מבטו, ולו פעם אחת,
אל זה היופי אשר אין משלו, אשר שוכן מעליו. אתה ידידי," פנה
אלי "שואף הנך לנטוש זה העולם. באחד הימים, אולי תעקור, אל
מישורי קיום גבוהים יותר. עשרות שנים, של תרגולים מפרכים, אולי
ישאו אותך הרחק מכאן. האם לא תחוש געגוע? האם לא צר הדבר,
לנטוש יופי אשר כזה, לטובת השתקעות בתוך האין?"
"המורים הגדולים," אמרתי "אינם נוטשים את העולם, ונעלמים בתוך
האין. ממשיכים הם לשהות בתוך עולם התופעות, אולם אינם עוד
כפופים לו. מתבוננים הם בהרים ובשמים, בכל יצור וכל גבעול,
אולם רואים הם בעדם את האינסוף."
"שמחה עזה יש בי, למשמע דברים אלו." אמר הוא בחיוך "התבונן
בגבעול וראה את האינסוף - אכן דבר נאצל הוא. אולם דומני כי
נאצל מזה הוא, התבונן בגבעול וראה, את הגבעול עצמו. התבונן
בפרט הבודד, ברגע החולף, במראה הייחודי, זוהי מעלה עליונה.
ישנם אשר אוהבים, את כל היצורים החיים. ישנם המביטים באדם,
ורואים בו את בני אנוש כולם. אך בודדים הם היכולים, לאהוב אדם
אחד ויחיד. להבדילו, מכל דבר ויצור. בודדים הם אשר, בהתבוננם
באיש אשר מולם, רואים הם אך אותו עצמו. את כל המיוחד והשונה
בו. את כל מעלותיו וחסרונותיו. זוהי מעלתו של האדם, אשר יודע
להתבונן, אשר יודע לאהוב. אין זהו דבר של מה בכך."
"גם האהבה לכל היצורים, אשר בה מקל אתה ראש, איננה דבר של מה
בכך." השבתי בזעף "היו בין המורים, כאלו אשר הקדישו את חייהם
לטיפול באומללים. היו אף אשר טיפלו במצורעים ומצצו את פצעיהם.
הקדוש אסאנגה לדוגמה, עסק בתרגולים עילאיים במערה במשך
שתים-עשרה שנים. אולם אל ההארה היגיע, אך לאחר שנתקל בכלב
מורעב ואכול תולעים, והאכיל אותו בבשרו שלו."
החכם וואנג העווה את פניו בסלידה. "ואני סברתי כי, בארצי
מצויים מטורפים." אמר "האומנם סבור אתה כי זהו אשר נדרש מן
האדם? האם זוהי שאיפתך, לבצע מעשים תמוהים אשר כאלה?"
"זוהי דרגה עליונה של חמלה. אינני יודע האם ביום מן הימים אוכל
אף אני לעשות משהו מעין זה."
הוא התבונן בי לרגע. פניו הרצינו. "סבור אני, כי היית עושה
זאת." אמר חרש "אילו האמנת כי הדבר יביא לך את מבוקשך, חושש
אני כי עושה היית, אף דברים גרועים מכך."

3.
הדיונים ארכו שלושה ימים, למן עלות השחר ועד לשקיעת החמה. כחצי
תריסר אבות מנזרים נטלו בהם חלק, מלבד עוד אי-אלו נזירים
פחותים בדרגה. מרבית הזמן הוקדש לברכות מסוגננות, לחילופי
מתנות ולמילות נימוסין. כל אחד מן הנכבדים הוצג באריכות בפני
שליח הקיסר, ולכל אחד מהם הייתה איגרת מוכנה מראש אשר חייבת
הייתה להימסר לידיו של בן השמים. אף וואנג שו-לין מצדו, לא חסך
בברכות, בתשורות ובכיבודים והוא הרבה לקלס, בפתגמים ובמליצות,
כל אחד מן הנוכחים רמי המעלה. אך ביום השלישי, לאחר אשר כבר
נאמרו כל התשבחות והופרחו לאוויר כל פתגמי החכמה, הועלה לדיון
עניינם של הפולשים.
עד מהרה נתברר, כי לאיש מן הנוכחים אין מושג בדבר מספרם של
הפולשים, מיקומם, או מגמת פניהם. על אחת כמה וכמה, כי לאיש לא
היה מושג מהם הצעדים אשר יש לנקוט בעניין. אחד מן האורחים,
לאמה נכבד ונשוא פנים, אמר כי ככל הידוע לו, מדובר אך במספר
קטן של שבטי נוודים פרועים, וכי אין ספק שצבאותיו האדירים של
הקיסר יוכלו למחוץ אותם בנקל. החכם וואנג השיב כי הדבר יתכן
מאד, אולם על פי השמועה אשר היגיעה לאוזניו - שמועה מפוקפקת
למדי, הוא ציין - המדובר הוא דווקא בצבא מאורגן וממושמע, המונה
מאות אלפי לוחמים עזים ומיומנים. אולם, הוסיף הוא בארשת פנים
תמימה, כי במידה וישימו הפולשים פניהם אל ארצנו, אין לו כל ספק
כי המורים הגדולים יוכלו להכריעם בעזרת כוחותיהם הכבירים, אשר
נודעו לתהילה בעולם כולו.
"חושש אני מאד," הפטיר באוזניי החכם וואנג באחת ההפוגות אשר
בין הדיונים "כי בעיני רבים מבין אנשי המעלה אשר נקבצו כאן,
נושא אנכי בשרוולי, גדודים של חילות. רק ארצה, ומיד אשלפם.
אשלחם למערכה, להגנת ארצכם. צר הדבר, יתכן גם מפתיע, אך לא
זהו, מצבם של דברים."
"אולם האין שליחותך נועדה, לארגן ברית הגנה כנגד הפולשים? האם
אין אדונך הקיסר עשוי ליטול את הנזירים תחת חסותו?"
הוא פרץ בצחוק לבבי. "ידידי הצעיר," אמר "שליחותי משמעה כי,
הוד מעלתו המושל לי הנכבד, סבר כי בני ארצך עשויים הם להיות,
בעלי ברית אפשריים בעת הפלישה. לצאת אל הדרך פקד הוא עלי.
לעמוד על טיבכם, אם נכון הדבר. עת אשוב לארצי, קולמוסי אטול,
דין וחשבון אחבר. עשוי הוא להיות, מושלך אלי אש. עשוי הוא לשכב
אי-שם, להעלות אבק ושנים. עשוי הוא אף, לשאת חן בעיני המושל.
יתכן גם לעשות, דרכו אל מועצת הקיסר. מי נבון הוא וידע?"
"אם כן, פירושו של דבר כי אתה אינך שליחו של הקיסר?" שאלתי
בשמץ של אכזבה.
הוא צחק שנית. "חצרו של הקיסר," אמר "רבים הם אשר, אינם מבינים
דרכה. מערכת זו, כבירה היא, סבוכה אף מסתורית. עשרות רבות של
משרדים, אגפים ולשכות, שוכנים בה. רבבות פקידים, יועצים,
מושלים ומפקחים, עובדים בשרותה. מתרוצצים הם אנה ואנה, על פני
מרחבי הממלכה. צווים בהולים עושים, דרכם ממקום למקום. שם
פוגשים הם בצווים, אשר באים לסתור דבריהם. ספרי חוקים ותקנות,
סבוכים, אדירי ממדים, מיתקנים ומתבטלים בכל עת. מלומדים ושרי
צבא, סריסים וליצנים, עושים איש את תפקידו של רעהו. כורעת היא
המערכת תחת עומס של סמכויות ותפקידים, תחת מנהגים נוקשים
ומסורות עתיקות יומין. כל הנעשה, בשמו של הקיסר נעשה. אולם בן
השמים עצמו, זה אשר מופקד על סדרי תבל, מסופק אני באם יודע הוא
את המתרחש. מסופק אני אם יודע הוא, דבר אודות ארצכם."
"אם כך, יוצא כי אין כל טעם בדיונים הללו. אין כל טעם במשא
ומתן עם מערכת אשר כזו, אשר איש איננו יודע את המתרחש בה."
"האומנם?" פנה לעברי "מלכות הארץ, דומה היא למלכות השמים. כזו
גם זו, איש אינו יכול להקיפן בשכלו. איש איננו מבין את אשר
מתרחש בהן. אך האומנם צריך אדם, לדעת דרכי שמים, בכדי שיוכל
להתהלך תחתיהם? האם לא מספיק לו, כי ידע הוא כיצד להתהלך? הנה
הדג, איננו יודע כי דג הוא. אף על פי כן מפליא הוא לשחות. כך
גם באשר, לעסקי המדינה. אין אדם צריך לדעת, כל דרכיה של מלכות.
אין איש בנמצא, אשר יודע זאת. מספיק הדבר, כי ידע כיצד להתהלך
עמה. די יהא לו, אם ירכוש את החכמה, לעשות את המעשה הנכון,
ולהימנע מזה השגוי."
היה עלי להרהר בדברים. כיצד יכול אדם לדעת להתהלך עם המלכות,
אם אין בכוחו להבין את דרכיה? החכמה לעשות את המעשה הנכון, האם
אין משמעה חכמת ידיעת הדברים? דימיתי כי הוא אך משתעשע במילים.

"אינני יודע באשר למלכות הארץ," אמרתי לבסוף "אולם בכל הנוגע
למלכות השמים, ישנם חכמים אשר יודעים את דרכיה."
"יתכן הדבר, יתכן." אמר בחיוך "מי אנוכי אשר אחלוק, על דבריו
של נזיר מלומד? אולם חכם אחד אמר, כי היודע הרבה איננו חכם,
ואף החכם איננו יודע הרבה. בעבר, עת שהיתי בבית האולפנה של
האנלין, שקדתי רבות על ספרי הקדמונים. למדתי אודות דרכי
הכוכבים בשמים ואודות תכונות העשבים. למדתי את דרכי הריפוי ואת
יסודות הממשל התקין, את חוקי השירה ואת סודות המלחמה. כתבים
רבים, עברו תחת ידי. אף רבים המלומדים, אשר הרצו בפני את
שיטתם. כל אחד מהם, משנה סדורה אחז הוא בידו. מנומקת הייתה, אף
מפורטת. שונה לחלוטין, ממשנתם של כל היתר. בסופו של דבר, אובד
עצות נותרתי. עת יצאתי משם, ידעתי אף פחות, מאשר עת נכנסתי."
"יתכן והחכמה," אמרתי בשמץ של התנשאות "אין פירושה לעיין
בספרים עד אין קץ. החכמה משמעה ללמוד מפיו של מורה אחד, מורה
דגול האוחז בידו מסורת אמיתית ורבת שנים. רק לימוד אשר כזה
יכול להיות בעל ערך."
"כמובן, דברים נכוחים אמרת." השיב הוא בהכנעה "כך סברתי, אף
אני אותם הימים. על כן נדדתי, משך זמן בהרים. בינות לקוסמים
רבי כוח ונזירים מתבודדים. בין חכמים האוחזים, במסורות בנות
אלפי שנים. לכולם היו, תשובות לכל שאלותיי. ידעו הם כל הסודות,
אשר בשמים ובארץ. אך אבוי, כל אחד, ידע סודות שונים. היו מהם
אף, אשר ידעו את העולמות שמעבר. היו כאלו אשר, ביקרו שם
תכופות. אך כל איש משם שב, ובפיו סיפורים אחרים. היו אשר
ביקרו, במישורי הבודהה אשר לכם. היו שהגיעו, לחצרו השמימית, של
קיסר אבן-הירקן. היו אף שסיפרו, אודות עולם של רוחות. אודות
כוחות חסרי שם, אודות יסודות נעדרי צורה. מובן כי היו הם כולם,
אנשים קדושים וישרי דרך. אינני מעלה בדעתי, כי מי מהם שיקר."
הבטתי בו בהשתוממות. "מה פשר הדבר כי אינך סובר שמי מהם שיקר?
הרי אם כולם טענו כי שבו מן העולמות העליונים, ואם כל אחד מהם
מסר תיאור שונה, בהכרח מי מהם שיקר, הלא כן?"
"האומנם?" הביט בי החכם וואנג במבט רב-משמעות "האם תשפוט את
הדיבורים, אודות מה שמעבר, כפי שהנך שופט, דיבורים על חיי היום
יום? המשך לחשוב בכך, לעת אחרת. שכן ברגע זה, רואה אני את לאמה
צאנג הנכבד, כשהוא עושה דרכו לכאן. אכן, אדם קדוש ומלומד הוא
זה. אף אם חייו הקודמים, הותירו בו מעט מרישומם."
"חייו הקודמים?"
"ובכן דומני, כי כמעט בוודאות ניתן לומר, שנשמתו הנאצלת של
הלאמה הנכבד, התגלגלה אי-אז בגופה של עז זקנה - לכל הפחות בפעם
אחת. באמת אדוני, אינך צריך למלא פיך צחוק. חוק הקארמה הנו,
נושא רציני בתכלית. נזיר שכמוך בודאי, כי לא יקל בו ראש. השתדל
למחות החיוך מעל פניך. שכן דומני כי הגיעה העת, להמשיך ולדון,
בעתידו של עולם."

מרבה הייתי בדברים עם החכם וואנג שו-לין באותם הימים, בין
הדיונים המייגעים והשיחות חסרות התוחלת. הדעות אשר הביע אמנם
נראו לי אז כמוטעות ואף מסוכנות, אולם קשה היה שלא ללכת שבי
אחר שיחתו המבריקה ושפע ידיעותיו. מה גם, כי לאחר החודשים
הארוכים של דומיה, שמחתי על כי נמצא לי בן שיח, עמו יכולתי
להחליף דעות והגיונות לב. אף הוא מצדו, דומה כי שמח היה ליטול
הפוגה מן המליצות והקילוסים, להפליג בסיפורים ואף לדבר בעסקי
החכמה.
אם בתחילה, מנסה הייתי לנהל עמו ויכוחים מרים אודות אמונות
ודעות, הרי כי עד מהרה כמעט וחדלתי מכך. הזעם אשר בתחילה עוררו
בי דבריו שכך, ועם הזמן מקבל הייתי בסלחנות את הערותיו
העוקצניות ואת טוב הלב הלגלגני שלו. לעתים, בלית ברירה, נאלץ
הייתי להסכים להשגות אשר היה מעלה הוא כנגד אמונתנו. לעתים,
בעל כורחי, מעלה הייתי חיוך על פני, לשמע אמירותיו המושחזות
אודות המנזר, ראשיו וטקסיו.
יותר מכל, אוהב הייתי להאזין לסיפוריו אודות הארץ ממנה היגיע
ואודות עירו, האנג-ג'ו, הגדולה בערי תבל. באריכות רבה תיאר הוא
באוזניי את רחובותיה הסואנים ואת שווקיה שוקקי החיים. את רבעיה
התוססים ואת בתי היין שלה, בהם ניתן לפגוש במלומדים עטורי
תהילה בצד פושעים נוראיים, במשוררים שתויים בצד יפהפיות חצר.
הוא תיאר בפני את מקדשיה של האנג-ג'ו ואת ארמונותיה. את
ספריותיה האוצרות בקרבן את כל חכמת הקדמונים ואת גניה הקסומים,
הגדושים בפרחים בשלל צבעים ובבריכות מים, בהן רוחצות נערות אשר
עורן צח כחלב. הוא סיפר לי גם על החכמים אשר בארצו. על מלומדים
הפורעים כל חוק ועל שיכורים אשר מחשבתם עמוקה לאין חקר. על
הוגי דעות מופלאים המתגוררים בראשי ההרים, על חכמים התרים אחר
הפשטות המוחלטת, ועל ויכוחים אודות מהות החכמה, אשר מתנהלים על
קנקן של יין. אט אט היה הוא מגולל בפני עולם שלם. עולם עמוק,
יפהפה ומסוכן. עולם אשר את אפשרות קיומו מעולם לא שיערתי.
לעתים, עת נחה עליו הרוח, היה מספר לי גם אודות משפחתו, אודות
רעייתו ושלושת בניו, אודות ביתם אשר ניצב על גדת האגם, בלבו של
גן רחב ידיים. בעיניים מצועפות היה מתאר כיצד, עת שרת בחצר
הקיסר, היה מדי ערב שב בסירה אל ביתו החמים. באותם הלילות,
ניחוח עצי האלמוג עומד היה באוויר, וקול נגינתם של המשוררים
נישא היה על המים. מדי ערב הייתה אשת חיקו ממתינה לו על גדת
האגם, נושקת לו ומוליכה אותו פנימה, אל תוך הבית. לאחר אשר היה
מספר זאת, היה החכם וואנג עשוי להשתפך בחרוזי שיר מושלמים,
בשבח האהבה והנאמנות. היה עשוי הוא גם לזרוק מספר הלצות גסות
ומפולפלות, בכדי למחות את הרושם אשר הותירו דבריו.
נושא נוסף אשר היה עולה בשיחותינו לא פעם היה הפולשים מן הצפון
- או 'הברברים' כפי שכינה אותם החכם וואנג - נושא אשר אודותיו,
כך התרשמתי, יודע הוא הרבה יותר מאשר מוכן הנו לספר. זכורני כי
באחת הפעמים בהם דיברנו בכך, אמרתי כי אין ביכולתי להבין את
דרכם. מה הטעם, הקשיתי, בכל מלחמותיהם וכיבושיהם, אם לכל אשר
הם פונים הם מותירים אך חורבן והרס? החכם וואנג שקע בהרהורים
טרם השיב.
"אומר אתה כי, אינך מבין דרכם." אמר לבסוף "תמה אני עליך,
ידידי. שכן דרך זו אינה, כה רחוקה מן הדעת. הברברים, שנאה עזה
רוחשים הם, אל התרבות על כל אוצרותיה. וזאת מאחר, ואין ביכולתם
להבינה. כל אשר יודעים הם, אלו אך ערבות השממה. על כן חפצם
הוא, להשם תבל כולה. אין ביכולתם לשאת כי, ישנן ארצות אשר מחוץ
לשליטתם. עקב זאת יוצאים הם, לכבוש עולם ומלואו. את דרכם, אינך
מבין. אך האם אין זו הדרך אשר בה, צועד אתה עצמך?"
"למה כוונתך?" הבטתי בו בהשתאות.
"כמובן, יודע אני." הרים הוא את ידו לאות הרגעה "אתם, נזיריו
של הבודהה, סולדים הנכם מן האלימות. נשק אינך נושא ואף מימיך,
לא נלחמת באיש. אולם אף על פי כן ישנו, אדם עליו הכרזת מלחמה.
אדם אשר בו, באכזריות רבה הפלאת את מכותיך. אדם זה, אתה עצמך
הוא."
"אכן, ממש כמו הברברים, אף אתה לוחם הנך. ממש כמוהם, הכיבוש
הוא עיסוקך. עולם ומלואו שואף אתה, לכבוש באמצעות שכלך. את כל
כוחות הנפש רוצה הנך, לכבוש תחת רצונך. את אשר אין ביכולתך
להבין, מתכחש אתה לקיומו. את חלקי הנפש בהם, אין בכוחך לשלוט,
הנך מחריב. חייו של אדם, רצופים הם במאבקים. לעתים נאבק הוא
בעצמו, לעתים בסביבה. אולם אתה ידידי הצעיר, אם תסלח לי על
כנותי, את כל מאבקיך שואף אתה, להכריע באמצעות הכוח. כל אימת
שנתקל אתה בקשיים, פתרונך הוא יתר כוח. יתכן כי תצליח בדרכך.
אולם יתכן גם כי תגלה, את אשר בבוא היום יגלו אף הברברים. כי
כוח ללא גבול, אך חורבן נושא הוא עמו. וכי על קרקע חרבה, דבר
לא יצמח שוב. אף אם עתידים הם, לכבוש את כל הארץ, הרי לשם כך
יהא עליהם, להחריבה עד היסוד. לאחר אשר ינחלו, את ניצחונם
הסופי, אזי ימצאו עצמם מושלים, על פני ארצות חרבות. ארצות
חסרות ייחוד, חסרות חיים. ארצות בהן, לא ניתן לעשות עוד דבר."
"אינני יורד לסוף דעתך." אמרתי "אם כדבריך כי על האדם להיאבק,
אם כן חייב הוא להכניע את יריבו. האם ישנו פתרון אחר למאבק,
מלבד השימוש בכוח?"
הוא החליק בידו על זקנו. "אכן, ישנו פתרון." אמר "אולם עשוי
הוא להיות, קשה מאשר הנך משער. הפתרון לחידת החיים, איננו
טמון, בהפעלת כוח ללא גבול. לא זו הנה, דרכו של החכם. לא
בקצוות נמצאת התשובה. החתירה אל הקצה, מרשימה היא אמנם. עוצמה
יש בה, אולי גם הוד והדר. אולם האמת דומני, איננה מצויה בדרך
זו. האמת מצויה היא במקום, אשר בו נפגשים הקצוות. במקום אשר
בו, משתלבים היסודות השונים. החכם האמיתי, לא ינקוט בדרך הכוח
הגס ואף לא בדרך הכניעה. לעתים יאחז הוא ברך, ולעתים בקשה. ידע
הוא להיות קשה וחד כברזל, אך לעתים גם יזרום כמו המים. עשוי
הוא להיות נטוע במקומו כעץ עתיק, עשוי הוא ללהט כאש ואף עשוי
הוא להיות כבד וסמיך, כמו האדמה עצמה. אין הוא שואף לכיבוש
העולם, לא בחרבו ואף לא בתבונתו. ידע הוא כיצד, לזרום עם חוקי
היקום. כיצד להתחשב אף, בכוחות אותם אין ביכולתו להבין. הן אלו
אשר חוצה לו, הן אלו אשר בתוככי נפשו. יודע הוא החכם את הכוח
אשר בחולשה. יודע הוא אף את החולשה אשר בכוח. אמנם לעתים יפעיל
הוא את כוחו, אך לעולם לא יפריז בכך. שכן רק החכם האמיתי, ידע
גם לעצור את כוחו. ידע הוא אף כיצד, לנצח בקרב באמצעות
החולשה."
דבריו עוררו בי מורת רוח. "אולם ככלות הכול," אמרתי "דווקא
הברברים, אלו אשר אינם מבינים דבר ואינם יודעים דבר מלבד החרב,
הם אלו אשר נוחלים את הניצחון. הם אלו אשר עלולים, בסופו של
דבר, להביס את הקיסר המהולל שלכם, עם כל שפע יועציו וחכמיו."
הוא חייך חיוך עגום למשמע דבריי. "יתכן," אמר "יתכן כי
הניצחון, בחלקם של הברברים ייפול. יתכן כי ארצי תהא, למדבר של
שממה. אולי יהא זה, אף גורלה של ארצך. מי מאתנו ידע? אולם כך
או כך, אין זה משנה. כל פעולה, יוצרת היא פעולה הפוכה. האיזון
בין הדברים, לעולם נשמר הוא. ככל אשר גדול יהא ההרס אשר יחוללו
הברברים, כך גדול יהא אף חורבנם שלהם בבוא היום. ככל אשר עצומה
תהא, המכה אשר תספוג התרבות, כך עתידה היא לשוב, ביתר עוז
וחיוניות. אך לעת עתה דע, כי לא זהו מצב הדברים. צילם של
הברברים אמנם מפיל אימה, על כל יושבי הארץ. אף בני ארצי חוששים
מהם, ועל כן נשלחתי הנה. אולם עד כה, לא שלחו הם ידיהם בארצי.
יתר על כן, ממלכות גדולות ועצומות מאתנו, אשר התגרו בם מלחמה,
כבר הוכרעו לפי חרב. כל אויבינו הותיקים, כבר נמחו מעל האדמה.
אך מי שידע לשקוט על מקומו, הוא לבדו עשוי לשרוד את הסערה.
לעיתים טמון הניצחון, בעשיית המעשה הנכון. אך לעיתים נעוץ הוא,
דווקא באי העשייה. כבר אמרו חכמי קדם, כי מי אשר יודע כיצד, לא
לעשות דבר, אזי העשייה זורמת דרכו. שכן באי עשייה, אין דבר אשר
איננו נעשה. אי העשייה איננה בטלה. חכמה גדולה היא. חכמה אשר
אך מעטים, ידעו לאחוז בה."
"חושש אני מאד, אדוני, כי אך משחק הנך במילים." אמרתי לאחר
שתיקה קצרה "מה פשר הדבר לאחוז באי העשייה? אף אם אמנם נכון
הדבר באשר לעסקי המדינות, הרי כי איזו משמעות יש לכך בנוגע
לחיי האדם? אי העשייה, הזרימה, החולשה שבכוח וכן יתר הדברים
עליהם דיברת, כיצד יכולים הם להוביל את האדם עדי הישג כלשהו?"

הוא צחק. "יונגדן, מדוע סבור הנך כי אך להישגים יש ערך? מדוע
כל דבר צריך, לקדם אותך לקראת דבר אחר? החכמה איננה נכס, אותו
יכול הנך לרכוש. זוהי דרך אשר, בה עשוי אתה ללכת. צידוקה של
הדרך אינו, במקום אליו היא מוליכה. צידוקה הוא הדרך עצמה.
ההליכה בדרך זו, היא הישגו היחיד של החכם. אולם שואל אתה, מה
משמעות הדבר, בנוגע לחיי האדם? הבה נאמר זאת כך: החתול, אם
יאמץ את כל כוחו, יעלה בשר ושרירים, אולי באחד הימים, יוכל הוא
לשאת מחרשה. אף שור הבר, אם את זריזותו יפתח, אם שנים רבות
ישקיע, באימונים מפרכים, אולי יעלה בידו, להצליח וללכוד
עכברים. אולם האם לא מוטב, להותיר לשור את נשיאת המחרשה ולחתול
- את לכידת העכברים?"
"מדוע," שאלתי בזעם "כל אימת אשר אני מקשה עליך בדברים, תחת
לענות מסתתר הנך מאחורי פסוקי שיר, מאחורי מיני סיפורים, בדבר
חיות ועופות?"
הוא פרץ בצחוק לבבי. "יונגדן," אמר "חוששני כי סוף כל סוף, עלה
בידך ללכדני. אך האומנם כוונתי, נסתרת מעיניך? שהותי כאן, זמן
לא רב ארכה. אולם דומני כי להכירך מעט, היה סיפק בידי. האדם
הנגלה לעיני, את כל כוחותיו מקדיש הוא להתבוננות. אך מבלי אשר
יחוש, כל שמחה בעבודה זו. את נעוריו, את כל חייו, מקריב הוא
בעבור, רעיונות מעורפלים. דבר זה, מעציב הוא את לבי. האומנם
משוכנע אתה כי, את חייך נועדת לבלות, בין כתליו של זה המקום?
האומנם סבור הנך, כי במאום אינך נבדל, מיתר הנזירים השוהים
כאן? חוששני כי אתה אינך, יוגי כה גדול כפי אשר אולי דימית.
אולם אף על פי כן, מעט מן התבונה, דומה כי מצויה בך. ישנם
דברים רבים, אשר יכול הנך להשיג. יתכן ואף ישנם, דברים אשר
חובתך להשיג. אולם ישנם אף דברים אשר, השגתם לעולם לא תעלה
בידך. החכמה משמעה, להבחין בין אלו לאלו. החכמה הנה היכולת,
לדעת את גבולותיך. להכיר את מקומך בתוך היקום. החכם הנו זה,
אשר ידע להשתמש בטבע העולם ובטבעו שלו. תחת אשר יבלה, את כל
חייו במאבק כנגדם."

הדיונים הסתיימו בלא כל הכרעה. וואנג שו-לין נפרד מהלאמות
בקידות מסוגננות, תוך שהוא מבטיח להם כי יביא את דברם בפני חצר
הקיסר. לאחר אשר החצר תאמר את דברה, אמר, אין לו כל ספק כי
משלחת גדולה ונכבדה תשוגר הנה, ואולי גם תלווה היא בגדודי צבא.
אף ראשי המנזרים מצדם, הבטיחו כי במידת הצורך יעניקו לקיסר את
כל הסיוע אשר יוכלו לגייס. אולם דומה כי איש מן הצדדים לא הלך
שולל. הלאמות ככל הנראה הבינו, כי שום כוחות צבא לא יגיעו מן
המזרח בכדי להבטיח את שלומם של המנזרים. אף נציג הקיסר, דומה
כי נוכח הוא שלא יוכל לסמוך על נאמנותם של מסדרי הנזירים.
במידה ויגיעו הפולשים איפה, לא ניתן יהא לסמוך על איש. כל אחד
מן הצדדים ייאלץ להתמודד עמם בכוחות עצמו. ידיעה זו, כי כל
המהומה הייתה לשווא, ריפתה את ידי הנוכחים. על אף טקסי הפרידה
החגיגיים והברכות הלבביות, הרי כי השיחות נסתיימו באווירה של
נכאים.
לאחר תום הדיונים השתדלתי למעט בשיחה עם וואנג שו-לין. הדברים
אשר אמר, טורדים היו את מנוחתי. אמרתי בלבי כי אך עובר אורח
הוא, זר אשר איננו מבין את דרכי. אך אף על פי כן, ידעתי כי לא
ניתן להקל ראש באיש ובחכמתו. לפרקים אף סברתי, כי אולי מיטיב
הוא להבין את דרכי, אף ממני עצמי. ככל אשר הרהרתי בכך, כן
התקשיתי בלבי להכריע באשר לטיבו. לעתים היה נדמה בעיני כמורה
דגול, כמופלג בחכמה. לעיתים נדמה לי כשד ערמומי, אשר כל תכליתו
הנה אך להסית אותי מן הדרך. היו זמנים בהם דימיתי כי עלי
להודות לו על אשר פקח את עיני. כי עלי להשתדל בכל כוחי לצעוד
בדרך אותה הורה בפני. היו אף זמנים בהם חשתי משטמה כלפיו. בהם
קיללתי את היום בו הופיע במנזר, ובאבחת חרב אחת, ניתץ את כל
אשר נדמה בעיני כודאי.

4.
החכם וואנג שו-לין הלך לדרכו, ואני שבתי אל שגרת חיי. שוב
חזרתי אל מעמדי הישן, כזר בינות להמוני הנזירים. שוב חזרתי
לחיות בתוך המולת המנזר, מוקף בהמון אדם, עם שאני שרוי בתוך
עולם משלי. עולם של בדידות ושל דממה. לזמן מה ניסיתי לשוב
ולשקוע בלימודיי, אולם עד מהרה חדלתי מכך. התרגולים נדמו בעיני
כבלתי אפשריים, ואף הספרים איבדו את קסמם בעיני. לכל אשר פניתי
ראיתי אך סתירות וקושיות, שיקולים זרים ואמירות נלעגות. לא
רחשתי עוד אמון באותם תירוצים, אשר זה לא מכבר בודה הייתי מלבי
בקלות כה רבה.
הזמן חלף. הקיץ תם ובעקבותיו בא החורף, ואף זה עבר חלף לו. חיי
המנזר הלכו ונעשו עבורי קשים מנשוא. שעות ארוכות מעביר הייתי
בשינה או ברביצה בתאי באפס מעשה. ימיי חלפו בבטלה, בציפייה
לקולו של הגונג המבשר על הקריאה לארוחה. לא שוחחתי עם איש
באותם הימים. גם איש מצדו לא פנה אליי. משוטט הייתי באולמות
המנזר כרוח רפאים, כחיית טרף מאחורי הסוגר. מתקשה הייתי לשאת
את מראה פניהם הכנועות של יתר הנזירים. את ראשיהם המגולחים, את
עמידתם המתחסדת, את מלמוליהם האינסופיים. מכל עבר נשמעים היו
קולות התפילה והמולת הלימוד, אשר היו טורדים את מחשבותיי. מכל
פינה ניבטים היו אלי פרצופיהם השלווים או הזועמים של הבודהות,
כשהם נועצים בי מבטים מוכיחים. הכול עורר בי זעם אותה העת.
הכול היה עלי לזרא. כאשר באחד הימים עצר אותי סונאם, כשהוא
שואל בחביבות אינסופית כיצד מתקדמים לימודיי, אך בקושי רב
עצרתי בעצמי לבל אחבוט בו.
לעיתים הייתי מתעשת, גומר בדעתי להיאבק, לעצור את הגלישה
במורד. או-אז, למספר ימים, שוב הייתי חוזר ומתמסר לתרגולים
מפרכים כבראשונה. אולם עד מהרה הייתי נואש מכך. לא מצאתי בזה
עוד טעם ובמהרה שב הייתי אל הבטלה ואל החידלון. לעתים, משך
לילות תמימים משוטט הייתי בהרים, כשאני תר אחר הלהט, ההתרגשות
והאימה, אשר היו מנת חלקי בראשית דרכי במנזר. אולם ללא הועיל.
לא חשתי עוד כל תחושת שגב או עוצמה. לא חשתי עוד דבר בלימודיי,
פרט לשיממון ולריקנות.

עם תום השלגים החלו לנהור למנזר קבוצות של פליטים אשר נמלטו
מארצות הצפון. זוכר אני היטב את הזעזוע אשר חלף בי למראה
דמותם. נראו הם כרוחות, כצללי אדם. אנשים רזים ומפוחדים,
לבושים בבלויי סחבות, שבורים בגוף ובנפש. היו ביניהם איכרים
אשר חזו בשדותיהם עולים באש ובבני משפחתם נטבחים, היו נזירים
מלומדים אשר דעתם נתבלעה מחמת האימה, ואף היו ביניהם לוחמים
פצועים ומובסים, אנשים אשר איבדו את כבודם וגאוותם. אנו, אנשי
המנזר, קיבלנו אותם בצל קורתנו. על פי מסורת הסנגהה, מחויבים
היינו לשכן אותם, לדאוג לכל מחסורם ולטפל בפצעיהם. אזי הזדמן
לנו גם לשמוע את סיפורם של הפליטים. היו מהם כאלו אשר היו
רועדים ללא הרף, מצטנפים בפינתם ומסרבים לשוחח עם איש. היו אף
כאלו אשר דיברו בלא הפסק, חוזרים שוב ושוב על סיפוריהם,
מתעקשים להביא לידיעת הכול את הזוועה אשר בה חזו.
הם דיברו על נחשול אדיר, שוטף והרסני, אשר התפרץ מן הצפון
כשהוא מוחה את כל אשר בדרכו. הם סיפרו על צבא אינסופי, בלתי
מנוצח, הפועל כאיש אחד ועל פי רצון אחד. בלחש, בקולות מהוססים,
היו מספרים גם על אשר הותירו הפולשים אחריהם, על מצבורי ענק של
ראשים כרותים, על גוויות פשוטות עור, על אנשים קטועי גפיים
הזועקים בחשכה.
"אולם מיהם האנשים הללו, אשר ביכולתם לעשות כך?" שאלתי את אחד
הפליטים, אציל קשיש, נשוא פנים ומלומד מלחמה. הוא העלה על פניו
חיוך מצמרר.
"אנשים?" אמר "אינני יודע האם ניתן לכנותם אנשים. שכן בכל
הנוגע לכוחם ולעוז רוחם, עולים הם אף על אלי השמים. ובכל הנוגע
לאכזריותם, גרועים הם משוכני הגהנום. לוחמים נוראים מהם לא
נראו מעולם על פני האדמה. אין יודעים הם פחד. אין יודעים הם
חמלה. אף אין יודעים הם כל מעצורים. האנשים הללו," פניו לבשו
הבעה אשר מעורבים היו בה תיעוב והערצה גם יחד "האנשים הללו,
בעורקיהם זורמת אש, בלבם מצויה התהום ובנפשם שוכן הרשע. המוות
והחורבן הנם בני לוויתם היחידים. אין בנמצא שום כוח עלי אדמות
אשר יוכל לעצור בעדם."
כמו יתר הנזירים, אף אני מתמלא הייתי אימה נוכח הסיפורים הללו.
כמוהם, אף אני מצאתי עצמי מאזין להם שוב ושוב, מרותק מן הזוועה
בה היו הם רוויים. דומה כי היה באותם הסיפורים מין קסם נתעב
אשר לא הצלחתי לעמוד על טיבו, מין כוח משיכה בלתי מובן.
להפתעתי, ראיתי כיצד רבים מן הנזירים החסודים משתוקקים לאותן
עדויות מחרידות וכי אין הם שבעים מלהאזין להן, פעם אחר פעם.

היה זה באחד מימי החורף האחרונים. מתהלך הייתי בחצר המנזר,
כאשר הבחנתי בדמות מוכרת בפינת החצר. אינני סבור כי אי-פעם כה
שמחתי למראהו של מאן-דהו, כפי ששמחתי אותה העת למראה דמותו
הגבוהה של טסאנגא פ'ה. הוא ישב בלא ניע, במקומו הקבוע אשר תחת
העץ, כמו מעולם לא זז ממקומו. מיהרתי לגשת לעברו, עם שאני חש
תחושה של שמחה והקלה. כעת, מששב המורה, דימיתי כי הקיץ הקץ על
כל הצרות. כעת שוב יהא מי אשר יורה לי את הדרך, מי אשר יוכל
לתת מענה לכל התחבטויותיי וקושיותיי.  
אולם, עת ניצבתי מולו, חשתי כי טעות הייתה בידי. מבטו היה שליו
וקבוע, כמו מימים ימימה. אולם דומה היה כי דבר מה נשתנה בו.
הקמטים אשר בפניו נדמו כעמוקים יותר, ועיניו שטופות היו בדם.
פניו נראו עייפות, רציניות עד אימה ומעין הבעה של עצבות עמוקה
נסוכה הייתה עליהן. הוא הביט הישר אל תוך עיני, אולם אף על פי
כן חשתי כאילו שרוי הוא הרחק מכאן. עוד בטרם פתח הוא את פיו
ידעתי כי לא יהיו בידו התשובות לבעיותיי.
שוחחנו קצרות. רק אז נוכחתי לדעת עד מה התרחקתי בעת האחרונה מן
האיש ומדרכו. הוא דיבר על חשיבות התרגול, אולם עצם המחשבה בדבר
הישיבה הממושכת ושינון המנטרות, דיכאה אותי עד עפר. הוא דיבר
בשבח החמלה, אולם מחשבותיי שלי נתונות היו לשדות הקרב העקובים
מדם אשר בצפון. באשר לתוצאות שליחותו לא אמר הרבה. רק מלמל כי
דברים קשים מתרחשים בעולם, וכי אין איש יודע את אשר עתיד
להיות. הוא אמר גם כי הזמן קצר, כי יתכן ובקרוב יצא לשליחות
נוספת וכי חושש הוא שלא יוכל לחדש את שיעוריו בעת הזאת. לא
הפצרתי בו.
"יונגדן," קרא הוא אחרי, עת פניתי ללכת. לרגע אחד שוב עטה את
מבטו הישן, החודר כל. "אל תדמה כי אינני מבין את אשר מתרחש
בלבך. אכן, יודע אני. אין בכוחך עוד להתקדם. חושש אתה פן טעית
בדרכך. אולם זה אך מפני שבחרת בכך. אך מפני שאינך רוצה לוותר
על ספקותיך וחששותיך."
העפתי בו מבט תמה. "יונגדן," המשיך הוא בקול רך "אל תדמה כי
אנכי, או כל מישהו אחר, יכולים לספק לך תשובות פלאיות, אשר
בהרף עין יעלימו את כל קושיותיך. אל תדמה כי יש בנמצא מאן-דהו
אשר בכוחו לשאת אותך אל מחוז חפצך. עדיין ניצב הנך על המפתן.
טרם גמרת בנפשך להיכן שייך אתה. אינך רוצה לנטוש את הדרך, אולם
גם על הספק אינך יכול לוותר. אם אמנם רוצה אתה לצעוד הלאה,
להיפטר מייסוריך והתחבטויותיך, אם כן נדרש אתה להכריע. להשליך
מעליך את הספקות והפחדים. לזנק כל כולך אל תוך הדרך. שאם לא כן
נערי, תיוותר לנצח על הסף. לנצח תדשדש במקומך, כאשר אינך שייך
למי מן הצדדים."
השפלתי את מבטי. חשתי כי עלי להשיב דבר מה, אולם כל תשובה לא
עלתה בדעתי. מלמלתי כמה מילות הסכמה חטופות והבטחתי להרהר
בדברים.

בחודש השלישי נערכו במנזר חגיגות המאדאקלה, חג ראשית הקיץ.
לזמן מה דומה כי נשתכחו סכנות הפלישה מלב כל. למשך מספר ימים
המה המנזר מקולות התוף ומתרועות הקרן, מהלמות צעדיהם של
הרקדנים ומצהלותיהם של הכפריים הרבים, אשר הגיעו על מנת ליטול
חלק בחגיגות. המבנים העתיקים מורקו וקושטו, בכל פינה הוצבו
מחתות של קטורת ונערכו שולחנות לסעודה. הכול לבש חג. בכל שררה
עליצות בלתי מוסברת.
אך אני לבדי הייתי שם כזר, כאבל בינות לחוגגים. לכל אשר פניתי,
נתקלו עיני בפסלים ובמסכות, בגלגלי תפילה ובכתבי הקודש. בדברים
אשר ללא הרף הזכירו לי את חובותיי. לכל אשר פניתי, נתקלו עיני
בדברים אשר הזכירו לי כי איני יודע עוד את מובנן של חובות אלו,
כי אין אני עוד משוכנע כי יש להן מובן כל עיקר. במהלך החגיגות
חזיתי בנזירים המבצעים טקסים עתיקים וסבוכים, אשר על משמעותם
איש לא ידע דבר. חזיתי אף באיכרים, הכורעים על ברכיהם לפני מי
מן הלאמות, נושקים את שולי גלימתו ומספרים בהתרגשות אודות
הנסים אשר הלה חולל. ידעתי כי עולם זה, אין הוא עולמי שלי.
לעולם לא ארגיש שם כבן בית. לעולם זר אהיה ביניהם. לעתים, נתקף
הייתי בחמת זעם לא מוסברת, למראה מעשי פולחן אשר נדמו לי
כמשונים וחסרי טעם. לעתים, אך בקושי מצליח הייתי לכבוש את
צחוקי, עת הרהרתי בדברי השנינה אותם היו וואנג שו-לין או אחד
מדומיו, מעירים לנוכח המתרחש במנזר.
במהלך ימים אלו, אף היה סיפק בידי להתבונן לאחור, לבחון את
הדרך אשר עשיתי עד כה. כעת, משהתבוננתי על הדברים בבהירות,
נוכחתי לדעת כי דרכי למן ההתחלה מבוססת הייתה אך על כחש
וגאווה. כל מטרה נאצלת לא עמדה לנגד עיני בשעת כניסתי למנזר.
אך את שאפתנותי רציתי להשביע, את גאוותי הארורה ואת שנאתי
לעולם. מעולם לא הקדשתי כל תשומת לב לסבלם של כל היצורים.
מעולם לא הייתי מוכן, באמת ובתמים, לצעוד בדרך עד סופה ומעולם
לא הייתי מוכן לקבל את התורות ללא כל פקפוק. זכרתי כי מורי
אמר, בראשית לימודיי, כי אם לא אאמין בנכונותן של התורות הרי
כי לא אוכל עוד ללמוד. כעת לא האמנתי עוד בדבר, על כן נוכחתי
לדעת כי ימי לימודיי תמו.
זמן רב שבתי והפכתי בדברים אלו, ביני לבין עצמי. יתכן כי היה
עלי לזנק כל כולי אל תוך הדרך. לנטוש את כל ספקותיי. אולם,
חשתי כי אם אעשה זאת, אך שקר אעשה בנפשי. אכן, היה עלי להכריע.
אולם לא יכולתי להפנות את גבי לאמת. בעצב רב נוכחתי, כי דרכי
במנזר הגיעה אל סופה. צר היה לי על עצמי, על חלומותיי אודות
גדולה רוחנית, אשר נגזר דינם להתנפץ. אף יותר מכך, צר היה לי
על טסאנגא פ'ה, אשר עתיד היה להישאר לבדו, ללא כל תלמיד אשר לו
יוכל להעביר את חכמתו. אולם למרות הכול, ידעתי כי לא אוכל עוד
להישאר בין כותלי המנזר.
שוחחתי על כך עם מורי. אמרתי לו כי חש אני שעלי ללכת, לצאת
לדרך לזמן מה. אמרתי כי יתכן ואשוב כעבור זמן, יתכן ואמצא את
מקומי במנזר אחר. קיוויתי כי יפציר בי להישאר, אולם הוא לא עשה
זאת. הוא אך הביט בי בעיניים עצובות, הזכיר לי שלא אשכח את
תרגוליי והביע את תקוותו כי יום אחד עוד אשוב. הבעת פניו העידה
בו, כי היטב יודע הוא שלא אשוב עוד לעולם.

בבוקר ערפילי אחד, נטלתי את צרור חפציי ומעט צידה, נפרדתי מן
המורה לשלום ויצאתי בפעם האחרונה מבעד לשער המנזר. מלבד
לטסאנגא פ'ה לא הודעתי לאיש על עזיבתי. אף על פי כן, עת
התרחקתי, הספקתי עוד להבחין בדמותו של דזן הישיש, המנופף לי
לשלום. צעדתי בשביל ועד מהרה נבלע המנזר בערפל. כמעט ארבע שנים
חלפו למן היום אשר הגעתי לשם.

                                   
                                 חלק שלישי

1.
ימים רבים משוטט הייתי בהרים, בלא כיוון ובלא מטרה. תקופה זו
זכורה לי אך במעומעם, כמו לא הייתה כל כולה כי אם חלום בלהות
מתמשך. אינני יודע כמה זמן ארכו נדודיי, האם זמן קצר או חודשים
רבים. אף אינני יודע כיצד זה עלה בידי לשרוד, להרחיק נדוד ואף
לחצות הרים וגאיות. כמו מבעד לערפל זכורים לי ימים ארוכים של
צעידה אינסופית, דרך שבילי הרים מתפתלים ועל פני מדבריות של
קרח. זכורים לי אף לילות אפלים, בהם מסתתר הייתי במערות
ובנקיקי סלע, עודי מאזין ליללות הזאבים ולשאגתה של הרוח. חושיי
נעשו קהים, כפות רגליי היו לעיסה מדממת והקור והרעב קרעו את
מוחי לגזרים. דבר לא היה לי באותה העת. לא רכוש ולא רע, לא עבר
וגם לא עתיד. אף נשמתי ריקה הייתה. לא נותרו בי עוד כל תשוקות
או רצונות, לא הרהורים ואף לא חלומות. מרוקן הייתי מכל מחשבה,
תקווה או רגש. דבר לא העסיק את מוחי, מלבד הקיום היומיומי.
במהלך נדודיי, ניזון הייתי אך בקושי, משורשים אשר ליקטתי,
מבשרן של חיות קטנות אשר עלה בידי ללכוד ומנדבות אשר השליכו לי
הכפריים והנוודים אותם פגשתי בדרך. רבים היו הכפרים בהם חלפתי
בדרכי. לעתים, משתהה הייתי באחד מהם למשך מספר ימים או יותר.
לעתים, נאלץ הייתי לעסוק במלאכות שונות בתמורה למזוני. אי-אז
בראשית נדודיי, המרתי את גלימת הנזיר שלי בבגדי איכר מרופטים.
באחת, מקדוש נודד, הפכתי להיות בעיני הכפריים לנווד חסר כל,
נבזה ומזוהם. בהתאם לכך, גם יחסם כלפי השתנה. פעמים רבות הייתי
מוכה עד זוב דם בידי איכרים אשר מצאו אותי משוטט בשדותיהם.
פעמים רבות היו נערי הכפרים משליכים לעברי אבנים או משסים בי
את כלביהם. אולם אנכי עייף הייתי, כבוי ונכא-רוח. תשוש הייתי
יתר על המידה, מכדי אשר אוטרד בשל דברים כגון אלו.
באחד העמקים פגשתי בחבורה של נוודים אשר עושה הייתה דרכה
צפונה, אל מעבר להרים. למשך זמן מה חייתי ביניהם, עם שאני נוטל
חלק בשגרת חייהם המחוספסת ובמאבק ההישרדות העיקש שלהם. במשך כל
התקופה בה שהיתי בקרבם, כמעט ולא הוצאתי מפי ולו מילה אחת.
באחד הלילות פנתה אלי אחת מן החבורה, אלמנה צעירה וקשת יום,
והזמינה אותי אל אוהלה. לא היו שם כל תשוקה עזה או סערת רגשות.
אך תאוותנות נואשת ונחת רוח עלובה. למחרת, עם שחר, נטשתי את
המחנה והמשכתי לצעוד. לבדי.
עם הזמן, החלו הנדודים נותנים בי את אותותיהם. גופי הפך כחוש
ומזוהם, שיערי המגולח צימח ובגדי היו לבלויי סחבות. בכפרים בהם
עברתי היו הילדים נמלטים מפני בבהלה, והנשים מסתגרות היו
בבתיהן. נדדתי במחוזות אשר את לשונם לא דיברתי, אשר מנהגיהם
היו זרים לי. דימיתי כי לא ירחק היום ואשכח כליל את לשון בני
האנוש. לא ירחק היום ואוכל אך להעוות את פני, לשאוג וליילל
כחיה. הייתי בעיני עצמי ליצור מקולל, מנודה מחברתם של אלים
ובני אדם. כל מושג לא היה לי באשר למגמת פני. היו זמנים בהם
סברתי כי מוטב ואנסה לשוב על עקבותיי, או כי אכנס אל אחד
המנזרים בהם חלפתי. היו זמנים בהם חשבתי ללכת בדרכו של אבי
ולהתיישב באחד מן הכפרים אשר נקרו בדרכי. היו אף רגעים בהם
השתעשעתי במחשבה לנסות ולעשות את דרכי אל עבר העיר האנג-ג'ו,
שם אוכל לבקש את החכם וואנג שו-לין, ואולי אף לתור אחר משפחת
אבותיי. אולם היו אלו אך מחשבות של הבל. היטב ידעתי כי באף אחת
מן הדרכים הללו לא אמצא את מקומי. אף אחת מן הדרכים הללו לא
נועדה בעבורי. אכן, לא ידעתי להיכן מועדות פני. אולם נוכחתי כי
בלא הרף, הולך אני וקרב אל עבר ארצות הצפון הפראיות.

כעבור זמן נחלצתי מבינות להרים המושלגים, ומצאתי עצמי בתוך ארץ
אחרת, ארץ חשופה ואכזרית. הייתה זו ארץ של גבעות צחיחות ושל
מישורי עשב עצומים, ארצם של העיט הדורס, של האיל הלבן ושל הזאב
האפור. ככל אשר הצפנתי הלכו היישובים והידלדלו, ואילו אזורי
השממה הלכו והתרחבו. ככל אשר הצפנתי אף הלכו והתרבו ההדים
לפלישה הקרובה. אם בתחילה, עת נתקלתי באדם הדובר את שפתי
ושאלתיו אודות הפולשים הרי שהלה לא היה יודע מה אני סח, הרי
שכעת, היו האיכרים יודעים היטב במה מדובר. בכל מקום התרוצצו
שמועות בדבר הפולשים ובכל כפר נשמעות היו אגדות באשר לטיבם.
לעתים היו מתארים את הפולשים כצבא של יצורי בלהה, כשדים מעוותי
צורה. לעתים היו מספרים כי הללו מפיצים סביבם אימת מוות וצחנת
ייאוש, כי רכובים הם על סוסים יורקי אש וכי בארצות שלטונם
שוררת עלטה נצחית. בלחש היו אף מספרים אודות אדונם של הפולשים,
השליט הנורא המכונה גם 'הח'אן הגדול'. הוא תואר לרוב כענק אדיר
כוח, כיצור אשר חציו אל וחציו זאב ערבות. נאמר עליו כי מסוגל
הוא להחריב ממלכות ולהניע צבאות שלמים, אך ורק בכוח רצונו.
הסיפורים הלכו ונעשו משונים יותר, רחוקים יותר מן הדעת. אף
ההכנות לקראת הפלישה הלכו ונעשו קדחתניות יותר. לעתים נתקל
הייתי בכפרים מבוצרים, או בחבורות של איכרים, חמושים בכלי
עבודה אשר הוסבו לכלי נשק. בכפרים רבים היו התושבים מקיפים את
בתיהם בצלמים ובקמעות, במטרה לזכות בהגנתם של אלים זרים.
בכפרים רבים היה הנכרי מתקבל בפחד, באיבה ובחשדנות.
באחד הימים, במלון דרכים נידח וריק למחצה, פגשתי בנזיר קשיש
וטוב לב. מעולם לא ראיתיו לפני כן, אולם אף על פי כן שמחתי
למראהו כמו לקראת ידיד ותיק. הצגתי עצמי בפניו. לא חלף זמן רב
ומצאנו עצמנו שקועים בשיחה, דנים בנבכי התורות ובמשמעותן.
הנזיר חלק עמי את מזונו ואני מצדי השתדלתי כמיטב יכולתי לבאר
לו אי-אלו קושיות בהן נתקשה, בהבנת כמה מן הסוטרות.
לפני שנפרדתי ממנו תפס הוא בזרועי.
"אם חפץ חיים אתה," אמר בקול נמוך "אל לך להשתהות כאן. הימלט
מכאן, מהר ככל אשר ישאו אותך רגליך. שים פניך דרומה, הרחק ככל
האפשר. שכן בקרוב, בקרוב מאד, יגיעו הם. חושש אני כי כאשר
יגיעו הנה הפרשים, איש לא יוותר בחיים."
העליתי חיוך על פני. "מה פשר האימה אשר אוחזת את כל יושבי
הארץ?" שאלתי "כיצד זה קרה שתבל כולה איבדה את עשתונותיה בשל
אי-אלו שבטי נוודים רוכבי סוסים?"
"אין המדובר אך בכמה שבטים של נוודים." השיב הוא בפנים חמורות
"מדובר בצבא של מיליונים, כולם אחוזי טירוף ושנאה. כולם מטרתם
אחת היא: למחות את כל העומד בדרכם."
"אולם מיהם המיליונים הללו? מהיכן צצו? ומה פשרה של השנאה, אשר
לדבריך אוחזת אותם?"
"יש האומרים כי באו הם מן העבר השני, מעולם השאול. יש אף
המספרים כי מנהיגם, הח'אן הגדול, יצר אותם ממעמקי נשמתו
המיוסרת, על מנת שיחריבו את ארצות בני האדם."
"כולי תקווה כי נזיר מלומד אשר כמוך אינו רוחש אמון בהבלים
מעין אלו."
"לא," השיב הזקן בהבעה מהורהרת "אינני מאמין בזאת. אולם
סיפורים אלו הנם... מטרידים. מה גם שחושש אני כי האמת הנה אף
נוראה יותר."
"רוצה אתה לדעת מיהם אותם הפרשים הרוכבים תחת דגלו של הח'אן
הגדול? ובכן, אלו הם האחרים, הדחויים, בני הישימון. אנשי הרשע
הם, אלו אשר חיים על חרבם, אשר מכלים עצמם בזעם ובכאב. מזה
שנים רבות נודדים הם, לעולם אינם מוצאים מנוח, לעולם אינם
מוצאים שלווה. חיים הם בערבה השוממת, הרחק ממקום ישוב בני אדם,
שנואים על הכול ושונאים את הכול. רוחות הערבה ויצורי החושך,
אלו הם בני בריתם היחידים. משך דורות רבים נדחו הם מקרבנו,
נדחקו אל השממה. כעת שבו, מאוחדים וחזקים מאי-פעם. כעת באו הם
ליטול את נקמתם."

צעדתי במעלה גבעה טרשית, כאשר הרוח מכה בפני. פי יבש היה כסלע
ועיני מלאו דמעות. סביבי, למלוא העין, לא היה דבר מלבד גבעות
אפורות, מלבד אוקיאנוס של עשב המתנחשל ברוח. מזה שלושה ימים לא
נתקלתי בנפש חיה ובתרמילי לא נותרו עוד כל מזון או חומרי
בעירה. מפי חבורת נוודים אשר פגשתי בדרך, נודע לי כי ישנו עוד
כפר אחד לאורך נתיב זה. הלאה משם, כך אמרו, אין עוד דבר מלבד
ערבות שוממות, המשתרעות עד אין קץ. הערב כבר החל יורד כאשר
הבחינו עיני, בסמוך לאופק, במספר בקתות אשר הבהיקו בלובנן על
רקע השמים האפורים. בדמיוני כבר ראיתי את אשר יגישו לי
הכפריים: ארוחה של שאריות, מעט חלב, אולי אף מקום ללון. מיהרתי
להחיש לשם את צעדיי. בלבי אמרתי כי במקום מעין זה, כה מרוחק
מכל ישוב, לא יהינו אנשי הכפר לסגור את דלתותיהם, לגרשני חזרה
אל השממה.
עת התקרבתי נוכחתי כי הכפר אינו מונה יותר מאשר ארבע או חמש
בקתות עגולות, חסונות ונמוכות קומה. עת התקרבתי הבחנתי גם בשקט
אשר שרר בכל. סביב לבתי הכפר לא נראתה נפש חיה, ולא נשמעו כל
נביחות כלבים או קולות ילדים. אף געיית הצאן לא הגיעה לאוזניי
וארובות הבתים לא העלו עשן. העפלתי לאיטי במעלה הגבעה. מאי-שם
נשמע קול חריקת דלת הנעה ברוח על ציריה ולאוזניי היגיע קול
צריחתו של עורב. רק משהייתי סמוך כבר אל הראשונה מבין הבקתות
יכולתי להריח את צחנת הבשר המרקיב, לשמוע את מאות הזבובים
השורצים בפנים. צינה פשטה בגופי. בידיים רועדות אחזתי בדלת.
כעת כבר ידעתי את אשר עתיד אני למצוא מאחוריה. אף על פי כן
פתחתי אותה.
מבט חטוף הספיק לי בשביל להבחין בקירות המגואלים בדם, בפנים
המושחתות, המרוסקות, בקרביים המשחירים השפוכים ארצה, בהמוני
הזבובים אשר התקבצו בכל פינה. הריח היה נורא. חשתי כי הכול
מסתחרר סביבי. ברגליים כושלות פניתי לאחור וסגרתי את הדלת.
משך רגעים אחדים נשענתי על קיר הבקתה, מנסה להשיב את נשימתי.
אחר, במאמץ רב, אילצתי עצמי לשוב ולפתוח את הדלת. לשוב אל אותו
חדר נורא. שלוש גוויות שכבו שם, בתוך שלולית של דם. כולן
מרוטשות באופן מחריד, גילן ומינן בלתי ניתנים לזיהוי. סביב להן
שרר חורבן. ערב רב של רהיטים מנופצים, של יריעות בד קרועות, של
עופות מרוטים ושל איברים קטועים. דומה כי כל כלי הבית רוסקו
ונותצו בשיטתיות. כאילו מי אשר עשה זאת ביקש לא רק לבצע טבח,
כי אם גם לפרוק איזה זעם נורא. כפיתי עצמי לשוב ולהתבונן
בגוויות, להביט בראש מנופץ, בפיסות מוח פזורות על הארץ, בחזה
שסוע, רוחש תולעים. בסמוך לרגליי הייתה מונחת זרוע קטועה, חלקה
משיער, כשכף היד מופנה כלפי מטה. בתוך גומחה בקיר מונחת הייתה
גולגולת פשוטת עור, מכוסה בדם קרוש, כשהיא משגרת אלי גיחוך
מפלצתי. אחד מגלגלי העין שלה עדיין היה נעוץ בארובתו, לבן
ורוטט. עת התבוננתי הבחנתי בתולעת ארוכה הבוקעת מתוכו. תחושת
קבס מילאה אותי. שוב פסעתי לאחור, רועד כעלה נידף. סגרתי
מאחורי את הדלת והתמוטטתי על ארבעותי, כשאני מקיא את נשמתי.
כעשרים גוויות פזורות היו בכפר, כולן במצב פחות או יותר דומה.
אחדות היו חרוכות למחצה. אחדות נותרו בשלמותן ואך הופשטו
מבגדיהן. מספר עורבים חגו ממעל, כאשר מדי פעם היה אחד מהם ניתק
מחבריו ועט בצריחה על אחת הגוויות. אינני יודע מה היה פשעם של
בני הכפר, מדוע עוררו עליהם את זעמם של פרשי הערבה. אחת הגופות
אחזה חנית בידה. אולי משמעות הדבר הייתה כי התחולל שם קרב
כלשהו. קשה היה לדעת בוודאות. שעה ארוכה משוטט הייתי ביניהן עם
שאני מנסה להתגבר על הצחנה, לשאת את הבחילה. דומה כי כל אשר
למדתי במנזר כבר נשתכח ממני, שכן הרגש אשר התעורר בי לנוכח
מראות הטבח לא היה חמלה כלפי סבלם של אותם אומללים. למען האמת
חשתי ראשית כל אימה, זוועה ואפילו מעין התפעלות. כמו התחושה
אשר חש אדם לנוכח סערת ברקים משתוללת, אל מול צוק אדירים, או
למראהו של נמר המשסע את טרפו. הכול היה נכון איפה. כל
הסיפורים, כל השמועות. אכן שוכנים בתוך השממה אנשים חסרי כל
רסן, אנשים אשר פראותם ואכזריותם אינן יודעות גבול. כאלו אשר
עושים, דרך קבע, את אשר אני אף אינני מעז להעלותו על הדעת.
באחת הבקתות מצאתי נאד עור מלא בחלב, מעט גללי בקר להסקה
וערימה של גבינות מיובשות. עשיתי שם את הלילה. למחרת, עם שחר,
יצאתי את הכפר החרב וצעדתי אל עבר השממה. לא נטלתי עמי כל מזון
או משקה. לא סברתי כי יש בכך עוד טעם.
 
לאחר יום תמים של הליכה התיישבתי על סלע, בפסגת אחת הגבעות,
והשקפתי סביב. הדם הלם ברקותיי. השמש כבר נטתה לשקוע והרוח
הצליפה לכל עבר. מלפני, מאופק עד אופק, השתרעה הערבה
האינסופית. עצומה, פראית וחשופה יותר מכל אשר ניתן להעלות על
הדעת. מעלי פרוסים היו השמים, אפורים כפלדה, ריקים מכל סימן.
יללה ארוכה, מקפיאת דם, שיסעה את הדממה. כעבור רגע ענו לה כהד
מקהלה של יללות נוספות, קרובות יותר. עייף הייתי עד מוות, ריק
מכל מחשבה, תקווה או פחד. לא ידעתי מי יכריע אותי תחילה, הקור
או הזאבים, אך קיוויתי שיתרחש הדבר מהר. יותר מכל השתוקקתי
לישון, לישון עד אין קץ. עפעפי כבר החלו לצנוח, עת נשמע במרחק
קול הלמות פרסות.
מבעד לערפל אשר בו שרוי הייתי הצלחתי להבחין במספר דמויות
באופק, כשהן קרבות בדהרה. כתריסר פרשים היו שם, פראיים למראה,
חמושים בקשתות ובחרבות מעוקלות. עת התקרבו יכולתי אף להבחין
בכיפות הפרווה אשר חבשו. בפרצופים הקשוחים, המזוקנים, אשר
ניבטו תחתיהן. לרגע סברתי כי עלי לנסות לקום, לברוח או להסתתר,
אולם מיהרתי לדחות מחשבות אלו. עייף הייתי מכדי לעשות דבר מה,
עייף מכדי לחשוב וממילא לא היה בכך טעם. חשתי את האדמה רועדת
תחת פרסות הסוסים. מאי-שם נשמעו צעקות. לא הקדשתי לכך תשומת
לב. השתרעתי על גבי ועצמתי את עיני.

2.
תחילה היגיעה לאוזניי המנגינה. הייתה זאת מנגינת חליל, רכה,
חרישית ונוגה. היא נשמעה כבאה ממרחקים, מסתלסלת באוויר, קולה
מתערבב עם קול שריקת הרוח. אינני סבור כי שמעתי אי-פעם נעימה
יפה כמו זו, ואף לא עצובה כמותה. היא העלתה בדמיוני מרחבים
עצומים, געגועים ועצב עמוק. רק לאחר מכן חשתי גם את הריחות.
ריחות עזים של סוסים, של עורות מעובדים ושל חלב חם. הרגשתי על
גופי את מגעה המחוספס של פרוות כבשים. רגעים אחדים חלפו עד אשר
התרגלו עיני לאפלולית ויכולתי להתבונן סביב.
שוכב הייתי בתוך אוהל גדול ממדים, עשוי עור ולבד גס. לאורך
דופנותיו סדורים היו מספר ארגזי מסע, ערימות של גבינות מיובשות
ונאדות עור בגדלים שונים. ערב רב של חפצים תלויים היו לאורך
הקירות: פרוות שועלים ודובים, קשתות ואשפות חיצים, אוכפים
מעוטרים בכסף, רתמות מסוגים שונים ואף חליפת שריון, עשויה
כשכשי עור. במרכזו של האוהל, מעל גבי מדורה של גללים יבשים,
התבשלה קדרה ענקית, מעלה ניחוחות של שומן ושל חלב מוקצף. אישה
זקנה הייתה רכונה עליה, צמותיה הלבנות משתלשלות מתוך כיסוי
הראש הרקום שחבשה. מעליה, מבעד לחור יציאת העשן, ניתן היה
להבחין בפיסה של שמים כחולים.
ניסיתי להתרומם על יצועי. הזקנה הפנתה לעברי פנים חביבות,
מקומטות וסחופות רוח. היא מלמלה דבר מה בשפה בלתי מובנת, אחר
הגישה נאד של עור לשפתיי. ריחו של המשקה היה חמוץ וטעמו עורר
בי בחילה, אולם הוא היה חם והרווה את צימאוני. גמעתי ממנו מלוא
פי. בירכתי האוהל יכולתי להבחין בדמותו של המנגן, כשהוא ישוב
על גבי אחת התיבות. היה זה צעיר, כבן גילי, אשר שערו השחור
והארוך קלוע בצמות. הוא הגיש את החליל אל שפתיו ועד מהרה שוב
מילאו צליליו הנוגים את חלל האוהל. עצמתי את עיני ושקעתי שנית
אל תוך השינה.

הקצתי לקול דיבורים. לא הרחק ממני ניצבו שלושה גברים, חמושים
ולבושים בפרוות, ושוחחו ביניהם בקולות נמוכים. הבחנתי כי אחד
מהם הנו המנגן הצעיר. בידו עדיין אחז את החליל, אולם תנועותיו
הגמישות ותווי פניו הנחושים עמדו כניגוד למתיקות העצובה של
נגינתו. כל השלושה נראו כזאבים צעירים, שופעי מרץ, הממתינים
לרגע שבו יידרשו לזנק בעקבות טרפם. די היה להתבונן בחזותם
הפראית, במבטיהם הקשוחים, השלווים והבוטחים, בכדי להבין מדוע
נחשבו נוודי הערבה ללוחמים אשר איש איננו שש לפגוש בהם בשדה
הקרב. איש מן השלושה לא נראה כמקדיש כל תשומת לב לנוכחותי.
לפתע נשתתקו הם. דמות ענקית נראתה בפתח האוהל. היה זה גבר גבה
קומה ומזוקן, חסון ומוצק כגזע עץ. הוא לבש מעיל ארוך, בגון
השמים, חגור באבנט ומעליו אדרת פרווה כבדה. חרב ארוכה ומעוקלת
וסכין ציידים נעוצים היו בחגורתו ולראשו חבש הוא כובע עשוי
פרוות שועל. הבעה של טוב לב נינוח נסוכה הייתה על פניו הכהים.
עם כניסתו זינק אחד הלוחמים הצעירים והגיש לו גביע של משקה.
שני נטל את אדרתו ואילו השלישי פרס בעבורו על הארץ מחצלת של
עורות כבשים. האיש הגדול רוקן את הגביע בלגימה והתיישב, מבלי
להוציא מילה מפיו.
רגעים ארוכים ישב האיש בדממה, מבטו מהורהר, כמעט חולמני. שלושת
הצעירים ניצבו לפניו, ממתינים למוצא פיו. לבסוף פלט מספר
מילים, בשפתם. השלושה מיהרו להסתלק ואילו הוא, המנהיג, קם על
רגליו וניגש אל סמוך למקום משכבי.
"עכשיו הגיע זמן, בודקים מי אתה." אמר הוא בחיוך, בלשון
אבותיי, שעה שהתיישב. הוא הושיט לי את נאד העור ללגימה, ואחר
החל חוקר אותי אודות נדודיי. בקול מהוסס, במילים מגומגמות,
סיפרתי על הדרך בה עברתי. הוא הקשיב בשלווה, כאשר מדי פעם זורק
היה שאלה בדבר מקומו של אחד הכפרים, אורחם של בעלי החיים או
מהלכם של הנהרות. דומה היה כי הערבה מוכרת לו היטב, כי יודע
הוא כל כפר, כל הר וכל גיא אשר בה. הוא חקר אותי אף על ארצות
הדרום. על תוואי הקרקע אשר להן, על אורחות החיים ועל רכושם של
התושבים. בייחוד סקרן היה בכל הנוגע לשליטי הארצות, באשר
לעושרם, לעוצמתם ולחילותיהם. שעה ארוכה ארכה החקירה. מאחורי
גבו, מבעד לפתח אשר בתקרה, יכולתי להבחין בחשכה היורדת. עורבני
שחור נוצה חדר אל תוך האוהל והחל מתעופף בחללו, משמיע את
קריאותיו. האיש לא הראה כל סימן כאילו מטריד אותו הדבר.
"אמור, אתה הנווד" שאל לבסוף "אתה לדעת מה מקום זה? אתה לדעת
מי אנו?"
התבוננתי בו חרש. רק עתה הבחנתי בכפות ידיו העצומות,
הדורסניות, ובניצוץ המסוכן אשר בעיניו. כאילו פלדה הוסתרה מתחת
לחיוכו. כאילו בכל רגע עשויה ארשת הנינוחות אשר על פניו, לפנות
את מקומה לאלימות פרועה.
"כן," השבתי בהיסוס "דומני כי יודע אני מי אתם."
הוא בחן את פני בעיון. "אתה הרבה נודד. אתה ודאי לשמוע עלינו
סיפורים. אמור, מה אתה שומע?"
"ובכן," השבתי בזהירות "בכל הארצות בהן עברתי, הכול מדברים
עליכם כעל לוחמים בלתי מנוצחים."
"אתה להגיד אמת," אמר בחיוך "אבל לא כל אמת. מה עוד אתה שומע?"

היססתי מעט. הציפור חלפה בסמוך לראשו. כהרף עין, מבלי להפנות
את מבטו, הוא שלח את ידו ולכד אותה בתוך כפו הענקית, כשהיא
צווחת ונאבקת. "אני מחכה." אמר, החיוך עדיין על פניו.
"ובכן, בכל הארצות הכול חוששים. הכול אומרים..."
כל שינוי לא חל בהבעת פניו עת הידק את אצבעותיו על הציפור
הלכודה בהן. קול פיצוח נשמע, עת התרסקו עצמותיו של העוף המסכן.

"ומה הכול אומרים?" שאל חרש.
ניסיתי לדבר, אולם קולי בגד בי. הוא פרץ בצחוק רועם וטפח על
ראשי בידו הגדולה. "אתה מפחד." אמר, כקובע עובדה. "לא נורא.
הכול מפחדים. אני חשבתי, אדם הולך בערבה לבד, בלי אוכל, בלי
סוס, בלי נשק - לא מפחד מכלום. עכשיו אני רואה, גם אתה בן
אדם."
הוא קם על רגליו, עדיין צוחק. "אני יודע." אמר "אנשים מספרים
סיפורים נוראים. אנשים אומרים אנחנו הורגים כולם. אבל רק תדע,
כל הסיפורים," קולו נעשה חרישי ולרגע מבטו שוב הפך מאיים "הכול
נכון. אנחנו באמת הורגים את כולם. אתה אומר, כל ארצות חוששים.
הם צודקים. מוקדם או מאוחר, אנחנו נגיע לכל מקום."
"אדוני," שאלתי, עת החל להתרחק "האם עומדים אתם להורגני?"
"למה משנה לך?" שאל בחיוך ואחר הוסיף, כשפניו מרצינות "אתה
נפלת אלינו. טנגרי שולח סימן. עכשיו צריך לבדוק, מה סימן
אומר."
"אדוני," העזתי שוב את פני "האם אתה הוא מי שמכונה הח'אן
הגדול?"
הוא פרץ שנית בצחוק רועם. "ג'אמור'ה אני," אמר כשהוא מצביע על
חזהו הרחב "ג'אמור'ה, מבני הבורג'נין. ג'אמור'ה רק משרת קטן של
האדון הגדול, ג'ינג'יס ח'אן, שליט של כל הארץ."

"זה, שמו סבוטאי." אמר ג'אמור'ה כשהוא מראה באצבעו על הלוחם
הצעיר, אשר קודם לכן הפליא כל כך בנגינתו "הוא בחור טוב. יודע
מה עושים עם חליל. יודע גם מה עושים עם קשת. הוא ישגיח עליך."

אותה העת מהלכים היינו בתוך המחנה ואני אך בקושי האזנתי
לדבריו, שכן טרוד הייתי יתר על המידה בהתבוננות לכל עבר.
והמחנה אכן ראוי היה להתבוננות. גודלו היה עצום, כמעט בלתי
נתפס. מעולם לא ראיתי קיבוץ כה גדול של בני אדם לפני כן. לכל
מלוא העין ניצבים היו אוהלי הלבד הגדולים והבהירים - 'יורטות'
בלשונם - כשהם מחולקים לגושים, על פי שבטים ומשפחות. היו שם
בודאי אלפים מהם, אם לא רבבות. מחוץ לאוהלים תלויים היו עורות
לייבוש ומצבורי גללים להסקה, ובינותם התנהלה תנועה ערה של
אנשים, עגלות וסוסים. עשרות מדורות האירו את שמי הלילה באור
אדמדם. בסמוך להן ישבו גברים קשוחים למראה, כשהם לוגמים משקה
או מנקים את כלי נשקם. נשים נראו כשהן צולות בשר, חובצות או
משוחחות זו עם זו וילדים התרוצצו בכל עבר. משך שעה ארוכה צועד
הייתי בחברת שני מלווי, בתוך אותה עיר אוהלים מוזרה ושוקקת
חיים. לבסוף הורה לנו ג'אמור'ה לעצור.
אותה העת יצאנו כבר מבינות לאוהלים. לפנינו השתרע מישור חלק,
נטול עשב, ובסמוך נשמע קול פכפוכו של נחל. מדורה גדולה בערה
במרכזו של המישור, מאירה את פניהם של מספר אנשים אשר ישבו על
עקביהם בסמוך לה. אחד מהם משך בייחוד את תשומת לבי. היה זה איש
גבה קומה וצנום, לבוש כולו בלבן. לראשו חבש כיסוי ראש מפרוותו
של זאב לבן, ובידו אחז הוא מטה ארוך ומגולף. ג'אמור'ה ניגש
לעברו והתלחש עמו ארוכות, אחר סימן לי להתקרב. האיש לבוש הלבן
קרב אלי את פניו ובחן אותי ממושכות. לאורן של הלהבות יכולתי
לראות את פניו השדופות, חרושות הקמטים העמוקים ואת עיניו
השחורות, הבוערות. מבטו העביר בי רעד.
הרוח נשבה על פני המישור, נושאת עמה מערבולות של חול. האיש
בלבן נטל תוף עור קטן והחל מתהלך אנה ואנה, מכה בו ומזמר
לחשים. כל הנוכחים הביטו בו בדממה. שעה ארוכה משוטט היה סביב
למדורה כשהוא מפזם את שירו המוזר וחסר הלחן, מזעיק את הרוחות
מתוך החשכה. קולו הלך ונעשה חרישי וכבר כמעט שנדם. לפתע, בלא
כל הודעה מוקדמת, השליך הוא את התוף מידו וצנח ארצה בזעקה,
לופת את בטנו. איש לא זז ממקומו. השאמאן החל מתפתל על הארץ,
חובט בידיו וברגליו לכל עבר. עיניו בלטו מחוריהן ושפתיו כוסו
בקצף. נראה הוא כמי שסובל ייסורי תופת, כמי ששרוי בעיצומו של
מאבק נורא. לפתע פסק מנוע, נעמד על ארבעותיו ואחר החל מתרוצץ
אנה ואנה פולט נהמות גרוניות. למשך זמן מה התרוצץ הוא, מדי פעם
נושא את ראשו אל על ופולט יללת זאבים נוראה. עוד רגע חלף והנה
נעמד על רגליו, פרש ידיו לצדדים והחל מצווח כנשר. הוא המשיך
לרוץ אנה ואנה, לובש את דמויותיהן של חיות רבות ושונות. לעתים
היה נעמד במקומו, פורץ בצחוק מטורף, זועק מילים חסרות פשר.
מאוחר יותר עתיד היה השאמאן להסביר לי כי ברגעים אשר כאלו, אזי
נוסקת נשמתו אל עולם הרוחות. לדבריו עולם זה, שונה הנו לחלוטין
מעולמנו שלנו. זהו עולם אפל, מטורף וחסר חוקים. הכול שם עז,
הכול עמוק ונורא. הרוחות, יש מהן הלובשות את דמויותיהן של חיות
הבר, יש המופיעות בדמותם של אבות קדמונים ויש הלובשות חזות של
נשים יפהפיות. אולם כולן פרועות הן, אכזריות ובלתי צפויות.
חזקות הן לאין שיעור מבני האדם. אם ינסה השאמאן להיאבק בהן,
להתנגד לשלטונן, הרי כי עלולות הן לקרוע את נשמתו לגזרים. הדרך
היחידה העומדת בפניו איפה היא להיכנע להן, להניח להן לעשות בו
כרצונן. רק בדרך זו יכול הוא להתיידד עמן, ללמוד את סודותיהן
ולעתים אף להשפיע על מהלכן. זו הסיבה, כך אמר, שכה קשה היא
מלאכתו של השאמאן, שכה מעטים הם היכולים לעמוד בה. שכן אומנותו
של השאמאן משמעה אמנות ההתמסרות לכוחות התוהו, התיידדות עם
האימה.
החיזיון הסתיים והשאמאן התמוטט על הארץ. מספר אנשים זינקו
להשיב את רוחו. לאחר אשר נתאושש מעט ולגם מנאד משקה, קרא אותנו
אליו. הוא נראה כעת מותש לגמרי וכל גופו מכוסה היה בזיעה. הוא
לחש מספר מילים על אוזנו של ג'אמור'ה. ג'אמור'ה סקר אותי
במבטו. לאור הלהבות נראה הוא מאיים מתמיד.
"הוא אומר," מלמל בקול נמוך "כי רוחות מכירות אותך היטב. כבר
הרבה זמן הן מצפות מתי אתה מגיע."
השאמאן לחש עוד דבר מה. "הוא אומר גם," המשיך ג'אמור'ה "רוחות
אומרות, אתה לא יודע, אבל הן קוראות לך כבר שנים. הן להביא
אותך אלינו. הן יודעות, לכאן אתה שייך."
הוא הרהר מעט וחיוך הבליח על פניו. "ג'אמור'ה לא מתווכח עם
רוחות." אמר "אם לכאן אתה שייך, כאן אתה נשאר. לעת עתה הנווד,"
הוא הניח על כתפי את ידו הכבדה "אתה נשאר בחיים."

זמן קצר לאחר מכן הייתי שוב באוהלו של ג'אמור'ה, בעיצומו של מה
שנראה להיות כמשתה רב משתתפים. סביבי ישבו כעשרים גברים כשהם
מערים לקרבם כמויות ענק של משקה חריף הקרוי 'קומיס', נוגסים
בבשר כבש צלוי, נע למחצה ונוטף שומן. עוד קודם לכן הספקתי
להיות עד למחזה המצמרר של הריגת הכבש. בערבה, דמו של כבש הנו
משקה רב ערך ומזין, על כן נמנעים ככל האפשר מלשפכו. עקב כך
הריגת הכבש אינה מתבצעת באמצעות שחיטה או שיסוף, כי אם על ידי
עשיית חתך בחזה הבהמה, תחיבת היד פנימה ועקירת הלב הפועם
ממקומו. כעת היה הכבש כבר מנותח לנתחיו והאנשים אשר סביבי,
קורעים היו את נתחי הבשר המהבילים באצבעותיהם, מבתקים אותם
בשיניהם, דם ושומן חם ניגרים על זרועותיהם. תחילה לא אביתי
לגעת במעיים הלוהטים, זבי הדם, אשר הונחו לפני. אולם רעב הייתי
עד מות, ואף המשקה החל פועל את פעולתו. עד מהרה מצאתי עצמי
כשאני נוגס בכל פה בבשר החם.
אורן של מנורות השמן נפל על פניהם צרובות השמש של הזקנים, על
קלסתריהם הנחושים של הצעירים. מכל עבר נראים היו פרצופים
מצולקים, כיפות פרווה שעירות וצמות משוחות בשמן. מירכתי האוהל,
שם ישבו הנשים, בוקעים היו מדי פעם צחקוקים. באור העמום, ניתן
היה לקלוט בחטף מראה של פנים שחומות, חיוך נבוך, או מבט סקרני
אשר נשלח לעברנו. האנשים המשיכו לשתות בלא הפוגה והאווירה הלכה
ונעשתה פרועה יותר. קולות צחוק, שירה וגידופים נשמעו בחלל.
באחת מפינות האוהל החל מאן-דהו להקיא. עד אשר לפתע נשתתקו
הכול. אחד מן הזקנים, גבר מרשים ולבן שיער, נעמד על רגליו ופצח
בשיר, בקול חזק וצלול. לא הבנתי מילה מדבריו, אולם נעימת
הדברים כבשה את ליבי. מאחור, החל מאן-דהו מלווה את שירתו
בנגינת חליל חרישית.
"זהו שיר מונגולי עתיק יומין," לחש לי שכני, לוחם קטן קומה,
שונה מעט בתווי פניו ובחזותו מן היתר "הוא מספר על לוחם, אשר
יום אחד ראה בחלומו סוס יפהפה, לבן אף מן השלג. סוס אשר בעיניו
בוערת אש. נשבע הלוחם למצוא סוס כזה, ולו גם במחיר חייו. למן
אותו היום נטש הוא את ארצו ומשפחתו ונדד, משך שנים רבות,
בדרכים וביערות. הוא תעה בדרכו, הזדקן ואף איבד את מאור עיניו.
אולם המשיך הוא לחפש. לבסוף מצאו את גופתו בשלג. בסמוך לו ניצב
סוס כביר, לבן יותר מן השלג, ובעיניו בוערת אש."
האיש הציג עצמו כסאצ'א, אחד מן 'המחויבים' של ג'אמור'ה.
"מחויבים למה?" שאלתי. הוא צחק.
"אנו כולנו, כל האנשים אשר הנך רואה כאן, הננו מחויבים
לג'אמור'ה. כולנו העמדנו עצמנו תחת חסותו. נשבענו אמונים,
להילחם תחת דגלו. כמובן כי כדי שיהא אדם רשאי לשרת תחת דגל כה
מכובד, עליו להיות לוחם. עליו להוכיח עצמו בשדה הקרב, להפגין
את אומץ לבו ואת נאמנותו. אף אתה, אם תוכיח את עוז רוחך, אם
תימצא ראוי ומתאים, אולי ביום מן הימים תוכל להימנות עמנו.
להיות לאחד מזאביו של מנהיג השבט."
"סלח לי על שאלתי, אולם מדוע זוהי זכות כה גדולה לרכב תחת דגלו
של ג'אמור'ה מבני הבורג'נין?"
"הסתכל בו. אינך חש זאת?"
"חש את מה?"
"את העוצמה ידידי, את העוצמה. אדם זה, כאחד מאיתני הטבע הוא.
דבר לא יעצרנו, איש לא יוכל לעמוד בפניו. בעת הצורך עשוי הוא
להיות שקול ומחושב. אולם בשעת הקרב, הוא כמו אשד מים מתפרץ,
בלא כל מעצור. הבט בעיניו, ידידי. לעולם לא תראה שם פחד. לעולם
לא תראה שם היסוס. ומלבד זאת," הוסיף כבדרך אגב "האיש הנו גם
פיקח ורב תחבולות. אף ידיעותיו רבות הן. בעצמך ראית כי מכיר
הוא אף את שפת ארצך."
"גם אתה מכיר הנך את שפת ארצי."
הוא חייך. "באשר לי," אמר "המצב הנו שונה. שכן אני, רבות נדדתי
בחיי ובארצות רבות עברתי."
אז סיפר לי סאצ'א את סיפורו. לדבריו, נולד הוא בממלכה התיכונה
בשם דונג סה-צ'יו, בן למשפחת משכילים מן המעמד העליון, אשר
רבים מבניה שימשו בתפקידים בכירים בשרות המדינה. אף הוא עצמו
נועד לגדולות, ולאחר אשר עמד בהצלחה בבחינות הצ'ין-שיה שלו,
נשלח אל מחוז מרוחק, לשמש שם במשרה בכירה. אולם השיירה בה נסע
הותקפה בידי המונגולים וכל נוסעיה נטבחו. אף לו ציפה גורל
דומה, אולם עת הונפה עליו החרב הוא לא הסב את מבטו ועל כן
הוחלט להשאירו בחיים. עם הזמן סיגל הוא את אורחות החיים אשר
לערבה, למד הוא להילחם ואף לצוד. אף שוביו מצדם, למדו להעריך
את תבונתו, את אומץ לבו ואת ידיעותיו הרבות. מאז ועד היום, מזה
עשר שנים, חי הוא בין המונגולים, נוטל חלק בנדודיהם
ובמלחמותיהם. מאז ועד היום הנו כאחד מהם לכל דבר.
"עשר שנים בשבי!" קראתי "בודאי נורא הדבר. האם מעולם לא ניסית
להימלט?"
הוא פרץ בצחוק. "אינך מבין דבר, הלא כן?" הוא רוקן את גביע
המשקה אשר לו, פניו לובשות ארשת של בוז. "שואל אתה האם ניסיתי
להימלט." המשיך בקול מעובה במקצת "להימלט להיכן? חזרה אל
מולדתי, חזרה אל חיים של פקיד מלומד, חיים המוקדשים אך ורק
לנבירה בספרים עתיקים, לתככים עלובים ולמשחקי אהבהבים חסרי
ערך? לא תודה, לי אין כל חפץ בחיים אשר כאלו. אומנם כן, יודע
אני כי בעבור רבים חיים אשר כאלו נראים כמשאת נפש. רבים סוברים
כי המשכילים אשר בארצי, נהנים הם מכל העולמות. משלבים הם את
הנאות הגוף עם הנאות הרוח. אולם, כל המכיר מקרוב את עולמם של
אנשי הספר, יודע כי הכול שם חיוור ומנוון, הכול רווי בזיוף
ובשקר. ואילו כאן לעומת זאת," עיניו ברקו "כאן, בערבה, תחת
לשמיו של טנגרי, הכול עז וקיצוני. הכול מלא חיים ורווי בעוצמה.
אכן, העצב כאן עמוק יותר והבדידות נוראה יותר, אולם גם התשוקות
עזות יותר ואף האושר הנו פראי יותר. כאן, בכל יום משליך אתה את
חייך מנגד, ובכל יום זוכה בהם מחדש. בכל יום מתנסה אתה באימת
המוות ובשמחת הניצחון. לא ידידי הצעיר, לעולם לא היה עולה
בדעתי להשליך חיים אלה בעבור שיבה אל חייו של פקיד יבשושי, של
מלומד השקוע בספריו, המנסה להפיג את שממונו באמצעות יין תפל
וחרוזי שיר נושנים."
לא השבתי דבר. סביב כבר כבו מרבית המנורות, ורובו של האוהל
שרוי היה באפלה. מבעד לחשכה ניתן היה להבחין בשיכורים הסרוחים
על הארץ, בכלים מנופצים ובצמד כלבים, שחורים וגדולי מידות,
המכרסמים את השאריות.

3.
כמעט שנה עשיתי בקרב פרשי הערבה, או כפי שהם כינו עצמם
'מונגולי קוקו' - המונגולים של תכול השמים. אין ביכולתי להשיב
מדוע זה לא ניסיתי להימלט, כיצד זה יכולתי לחיות בינות לאלו
אשר אך אתמול נדמו בעיני כחיות השאול. אותה העת אמרתי בלבי כי
עושה אני זאת אך מחמת הפחד. כי יודע אני שאם אתנגד להם
יהרגוני, שאם אנסה לברוח יצודו אותי בנקל על פני הערבה. אולם,
דומה כי אין זוהי הסיבה היחידה. אינני סבור כי בזמן מן הזמנים
אכן הלכתי שבי אחר רעיונותיו של סאצ'א בדבר הצורך בחיים של
סכנה, בדבר החוכמה המושגת בדרך האופל, אך אף על פי כן, לעתים
מתמלא הייתי הערצה כלפי אותם נוודים עזי נפש. באורח חייהם היה
דבר מה כה מלא חיים, כה רווי בעוצמה, אך עם זאת גם כה נואש.
כמוני, אף הם היו נעים ונדים, מנודים בעיני כל. אך בניגוד אלי,
הללו היו אנשים גאים, חסרי פחד וחסרי חרטה. אנשים אשר מעולם לא
הרכינו את ראשם בפני חברת בני האדם. או לפחות, כך ראיתי אני את
הדברים באותם הימים. על כן לא חסכתי במאמצים, בניסיון להיות
לאחד מלוחמיו של ג'אמור'ה.
חייו של הלוחם המונגולי, אינם קלים הם כלל ועיקר. נדרש הוא
להיות מוכן תדיר לקרב, להיות מוכן בכל עת לצאת לדרך, ולעתים אף
לבלות ימים תמימים על גבי האוכף. עליו לדעת למצוא את דרכו על
פני ערבות העשב או בתוך מעבה היער. להכיר את דרכי החיות
והעופות, לחשוף את עקבותיהם ולדעת כיצד ללוכדם. על הלוחם לנוע
בכל מצב ואף בכל מזג אויר. לרכב תחת לשמש הקופחת, בתוך סופות
של חול או מערבולות אבק. לדהור אל מול הסערה החובטת בפניו או
תחת לגשם של עופרת המסמא את ראייתו. צריך הוא להגיע לכדי שליטה
מוחלטת בשריריו, ברוחו, בסוסו ובכלי נשקו. להיות לאחד עימהם.
עליו להיות מלא קשב כלפי הערבה, כלפי הרוחות ובעלי החיים. אך
עם זאת, נדרש הוא להיות אכזרי, פרוע, בלתי צפוי ושופע זעם, בעת
צאתו אל הקרב.
באשר לי, נזיר לשעבר אשר מעודו לא אחז בנשק, הרי כי הקושי רב
היה כפליים. היה עלי לרכוש מיומנויות עליהן לא ידעתי דבר. לסגל
לעצמי תכונות אשר היו זרות לחלוטין לאופיי. אולם, נוכחתי כי
המונגולים נוטים לי חסד, וכי מוכנים הם ללמדני את דרכיהם בחפץ
לב. סבוטאי הצעיר מינה עצמו למדריכי, ושעות רבות משקיעים היינו
בכל יום באימונים מפרכים ובתרגילי רכיבה. עם שחר יוצא הייתי
בדהרה אל הערבה, ושב אך לפנות ערב, כאשר כולי מותש וגופי דואב
מן הנפילות הרבות. בין לבין מבלים היינו, סבוטאי ואנכי, זמן רב
בתרגילי היאבקות, בצחצוח חרבות ויותר מכל, באימוני קליעה
אינסופיים. לעתים, כאשר נתמזל מזלי, אף ג'אמור'ה עצמו מורה היה
לי להתלוות אליו, עת היה יוצא לציד.
השהות בחברתו של אדם כזה, חוויה יוצאת דופן הייתה היא בעבורי.
כבר פגשתי לפני כן בדמויות מרשימות, באנשים רבי עוצמה, אולם
ג'אמור'ה, לא דמה הוא אף לאחד מהם. הוא היה אדם של עוצמות בלתי
מרוסנות, של יצרים סוערים. אדם אשר לא ניתן להתנגד לו. כאלף
לוחמים שרתו תחת פיקודו, ובכולם שלט הוא ביד ברזל. כתריסר נשים
היו לו, כולן צעירות ויפות, בנות לראשי שבטים מובסים. לעולם
נראה היה נינוח וחיוך היה שפוך תדיר על פניו. אולם השמועות
אמרו, כי עשוי הוא להיות נורא בזעמו וכי בעת הקרב אכזריותו
אינה יודעת גבול. בשעת המשתאות המרובים, מתגלה היה כאיש רעים
להתרועע, כאדם חושני ותאב חיים. אולם ותיקי הלוחמים ידעו לספר,
כי בעת מסעות המלחמה הגדולים, יודע הוא גם לשאת בתנאים הקשים
ביותר וביכולתו אף להפגין כוח סבל נדיר.  
כישורי הלחימה המהוללים של ג'אמור'ה, השתוו אך ורק לכישורי
הציד הנודעים שלו. ובאלו האחרונים, היה סיפק בידי להיווכח
בעצמי. בכל פעם הייתי נדהם לראות כיצד, למרות ממדי גופו
הגדולים, ביכולתו לנוע בסבך היער במהירות הבזק ובלא כל רחש.
דומה היה כי מכיר הוא את נתיבם של כל בעלי החיים, כי ביכולתו
להתחקות אחריהם ואף לצפות את תנועותיהם. מעולם לא ראיתיו מתקשה
בקריאת העקבות, מהסס בבחירת הנתיב אשר בו פנה הטרף. לעתים,
כאשר היינו משוחחים, היה הוא משתתק לפתע, מטה את אוזנו ואזי,
בתנועה אחת רציפה וחלקה, היה מסיר את הקשת מעל כתפו, דורך אותה
ומשחרר חץ. מייד לאחר מכן היה נשמע קולה של החיה הקורסת בתוך
הסבך. בכל התקופה אשר עשיתי עמו, אינני סבור כי אי-פעם נדרש
הוא ליותר מחץ בודד על מנת להמית את טרפו.
לעתים קרובות, מנסה היה ג'אמור'ה להנחיל אף לי את חכמת הציד.
"אתה לחשוב יותר מדי." היה נוהג לומר לי "לא טוב. ככה לא
תופסים חיה. אתה רוצה לצוד? אתה לפעול, להרגיש. אף פעם לא
לעצור לחשוב."
לעתים אף היה אומר "אתה לחשוב כמו בן אדם. רק עם הראש. אתה
צריך חושב כמו חיה, מהגוף. אתה רוצה לתפוס שועל - אתה לחשוב
כמו שועל. אתה רוצה לתפוס צבי - אתה לחשוב כמו צבי."
"ואם רוצה אני ללכוד לוחם צ'יני," הקשיתי "אם כך נדרש הנני
לחשוב כמותו?"
הוא חייך. "צבי, שועל, אלה חיות מה שיש להן כבוד. מה שיש להן
אצילות. הן להכיר טוב את השטח. אתה להתאמץ הרבה בשביל לתפוס
אותן. אבל לוחם צ'יני," הוא נשף בבוז "זה מה שלא מכיר ערבה
בכלל. לא צריך שום חכמה בשביל לתפוס אותו. אתה הורג אותו חת
שתיים."
עם הזמן למדתי להתאבק, לאחוז בחרב, לדרוך את הקשת העשויה עצם
וגיד ולשחרר את החץ תוך כדי תנועה. למדתי אף כיצד יש לטפל
בסוס, כיצד לרדוף אחר הציד, כיצד להסתער אל נוכח האויב וכיצד
לפתוח לפתע בדהרה מסחררת, אל נוכח השמים התכולים. הסוד, כך
נאמר לי, אינו לכבוש את הפחד ואף לא לגלות כלפיו שוויון נפש.
הסוד הוא ללמוד לאהוב את הפחד, הקושי והסכנה. לתור אחריהם,
לדעת להתענג על תחושתם החריפה.
כיום, לאחר שהכול כבר נסתיים, יכול אני להודות בלב שלם כי
מעולם לא הייתי תלמיד מצטיין. לעתים קרובות נופל הייתי מגב
הסוס. לעתים קרובות היו חיציי מחטיאים את מטרתם. אולם אף על פי
כן לא הייתי אומר נואש וממשיך הייתי לנסות, פעם אחר פעם. ניתן
להיאמר כי במידת מה אף שמחתי לשוב ולהיות טירון. להשיל מעלי את
עברי ואת ידיעותיי, להיות שוב כלוח חלק, כאשר כל הנדרש ממני
הוא אך לספוג את תורתם של הלוחמים המנוסים אשר סביבי.

באותם הימים, אף מרבה הייתי לשוחח עם סאצ'א ותכופות הייתי מבקר
ביורטה שלו. שם, בשבתנו אל מול האש, על קנקנים של קומיס, היה
הוא מפליג בסיפורים אודות תולדותיהם של המונגולים, אודות
מסעותיהם ומלחמותיהם. סיפוריו, משופעים היו בלהט וביצרים,
במעשי גבורה נואשים ובמעשי טבח מחרידים. מדבריו למדתי כי עד
לפני כשלושה עשורים, הייתה האומה המונגולית אך ערב רב של
שבטים, קרועים ומפולגים בסכסוכים פנימיים. כך היה הדבר מזה
מאות שנים, אמר, עד ליום בו היגיע טמוג'ין, הלא הוא ג'נג'יס
ח'אן, אדונם של כל נוודי הערבה. בכל פעם אשר היה מזכיר את שמו
של הח'אן, היו עיניו של סאצ'א נוצצות בהתרגשות. הוא גולל בפני,
כסיפור אגדה, את עלילות נעוריו של טמוג'ין. כיצד נרצח אביו,
כיצד גורש בידי אנשי שבטו וכיצד נדד הוא בחוסר כל על פני
הערבה, יחד עם אמו ואחיו הקטנים. כל אדם היה גווע בנסיבות אשר
כאלו, אמר סאצ'א בהערצה, אך טמוג'ין לא היה כל אדם. הוא גבר על
איתני הטבע ועל מבקשי נפשו, הוא גדל להיות לוחם מהולל, מצביא
גאוני אשר אין מושלו. עד מהרה נודע שמו לתהילה בכל רחבי הערבה
ומכל עבר נהרו אליו לוחמים אשר ביקשו להסתפח אל מחנהו. לאחר
שנים ארוכות של קרבות עקובים מדם הצליח טמוג'ין, בכוח רצונו
הכביר ובעוצמת אישיותו, לאחד את כל שבטי הערבה תחת דגלו. אז
היה הוא לג'נג'יס ח'אן - השליט הגדול מכולם. את השבטים
המפולגים יצק הוא לכדי אגרוף אחד של פלדה. מערב רב של נוודים,
יצר הוא את הצבא האדיר ביותר אשר התקיים בזמן מן הזמנים. כל
המחנה העצום הזה, הסביר לי סאצ'א, מונה הוא אך טומן אחד- ריבוא
לוחמים על נשיהם, טפם, צאנם ובקרם. כל צבאו של הח'אן, מונה הוא
למעלה ממאה טומנים של לוחמים מיומנים. אחדים מאותם טומנים -
בדומה למחנה בו שהיתי אנכי - הושארו על גבול הארץ הנושבת,
מוכנים להיקרא לקרב בכל מקום בו יידרשו. אחדים, מצויים היו
במזרח, משלימים את כיבושה והשמדתה של קיסרות צ'ין האדירה
[vii]. חלקו הארי של הצבא, בפיקודו של הח'אן עצמו, מצוי היה
אותה העת בקצה המערב, בממלכת ח'וראזים הגדולה, אשר שליטה,
הסולטן עלא אל-דין מוחמד, פגע בשגריר המונגולי ועל כן נשבע
הח'אן למחות את ארצו מעל פני האדמה.
באחד הערבים, כטוב לבו במשקה, נועז סאצ'א להציג בפני שיר עלילה
אשר בכתיבתו עסק הוא מזה מספר שנים. היה זה שיר רחב יריעה,
כתוב להפליא, בלשונם של אנשי סונג. במשקלים קצרים, מקוטעים
ושופעי עוז, גולל הוא את עלילותיהם המגואלות בדם של הח'אן
הגדול ואנשיו. מבעד לשורות הקטועות, לסגנון הנוקב ולמילים
המגובבות, ניתן היה לשמוע את שאגות הקרב, את קול צחצוח החרבות
ומצהלות הסוסים. זכורני כי למקרא השיר הבעתי התפעלות בלתי
מסויגת ואף אמרתי לו כי עשוי הוא להימנות בין הגדולים אשר
במשוררי ארצו.
סאצ'א השפיל את עיניו בחיוך.
"הגיבורים הגדולים," אמר "לעולם מעטים הם. אך בודדים הם אלו
היכולים לתת דרור ליצריהם, לציית אך ורק לקול דמם. מי אשר לא
זכה לזו מתת השמים, נאלץ הוא להסתפק במעמדו של המשורר. להשתמש
בכישרונותיו הצנועים, על מנת לשיר את תהילתם של הגיבורים."
דבריו עוררו בי אי נחת. "סלח לי על חוצפתי," אמרתי "אולם מתקשה
אני להאמין כי אכן מוכן הנך להסתפק במעמד אשר כזה, להיוותר
משורר החצר של אותם 'גיבורים גדולים'. הרי אם נותר היית בארצך,
בודאי זוכה היית לתהילת עולם, כזו השמורה למשוררים בני אלמוות.
ואילו כעת, נאלץ אתה לשמש כעושה דברם של לוחמים גסים, של אנשים
נבערים מדעת, אשר אף אינם מסוגלים לקרוא את שירתך. האין אתה
מיצר על כך? האם אין הדבר מכעיס אותך, ולו במעט?"
הוא צחק. "כפי אשר אמרתי לך לפנים, אינך מבין דבר. מדבר אתה על
אנשים נבערים מדעת. אם הדעת הינה אך אשר כתוב בספרים, אם כך
הצדק אתך. אך בודדים כאן היודעים צורת אות. אולם ישנה גם דעת
אחרת, אמיתית יותר. בחייהם של אלו הלוחמים הגסים, כדבריך,
מצויה חכמה נפלאה. חכמה אשר כמותה לא תמצא אף בספרי החכמים
הגדולים. זוהי החכמה כיצד להילחם, כיצד לחיות וכיצד למות. אתה
סיפרת לי כי בעבר נזיר היית, כי שנים רבות עסקת בתרגולים
רוחניים. ובכן, את אשר חיפשת אתה בבדידותו של תא נזירים, מוצא
אנכי כאן, בערבה, בהמולת הציד או בלהט הקרב."
"צר לי," אמרתי "אך חוששני כי אינני מבין. איזו חכמה ניתן
לרכוש בשדה הקרב, מעבר לחכמה כיצד לאחוז את הקשת או כיצד לשבת
על גב הסוס?"
הוא הרהר מעט. "הבה נאמר זאת כך," אמר לבסוף "בנעוריי, את
שקדתי על לימודיי, סבור הייתי כי אין חכם כמוני. סבור הייתי כי
כבר יודע אני הכול, כי התנסיתי כבר בכל. אולם כיום, מבין אני
כי לא ידעתי אז דבר. לא ידעתי דבר אודות התהומות אשר בנפשו של
אדם, אודות עומקו של הטוב ועומקו של הרוע. לא הכרתי את תחושתו
של אדם, הרוכב יחידי בתוך ליל סערה, על פני המישור האינסופי.
לא ידעתי את התחושה הנוראה, העזה מכל, אשר חש האדם הדוהר אל
מול פני האויב, הרוח בשערו והמוות נוכח פניו. או אז ידידי,
אינך יכול לחמוק באמצעות ניסוחים מעורפלים, באמצעות משפטים רבי
משמעות. אזי עליך להרוג את אויבך - או לאבד את חייך שלך. שום
אפשרות נוספת אינה בנמצא. באותם הימים, לא הכרתי אף את תחושת
העוצמה המחרידה, האפלה, אשר חש הנך כאשר מפיל אתה את אויבך מעל
גב סוסו, משסף את גרונו, שופך דמו כמים."
האיש אכן ידע לעשות שימוש במילים. למשך מספר רגעים התבוננתי
בפניו סחופות הרוח, בעיניו אשר מהן השתקפה האש. לפתע הבזיקו
בזיכרוני פנים אחרות. פנים מושחתות, עיניים אכולות תולעים, כל
אשר ראיתי בכפר. לרגע אחד נתקפתי בחילה.
"אינני יודע," אמרתי "אינני יודע באשר לחכמה המשוקעת בחייהם של
פרשי הערבות. לא אני הוא אשר יכול לשפוט זאת. אולם יכול גם
יכול אני לשפוט בנוגע לאלימות המשוקעת בחיים אלו, להרג ולחורבן
המלווים אותם. רוצה הנך להכיר את תהומות הנפש? טוב ויפה. אך
מדוע לשם כך יש להשמיד חפים מפשע, להחריב ארצות שלמות? מה חטאם
של יושבי כל הארצות, אשר משלמים בחייהם על שאיפתכם לחיים של
סכנה?"
הוא גמע לאיטו מן המשקה, עיניו נעוצות באש ההולכת ודועכת.
מבחוץ נשמעה יללתו של זאב מרוחק ומיד אחריה, מקהלה של נביחות
כלבים. "אמור," שאל סאצ'א, מבלי להתיק את מבטו מעם הלהבות "האם
שמעת מימיך אודות אדם בשם צ'ין שיחואן-די?"
"חוששני שלא. האם היה הוא בן ארצך?"
"אכן כן. היה הוא קיסר בממלכה התיכונה, אחד מן הגדולים שבהם.
לפני כארבע עשרה מאות של שנים אירע הדבר." הוא גמע שנית מן
המשקה "הקיסר צ'ין הגדול," המשיך "שאף הוא לאחד את כל הממלכות
תחת שלטונו. רצה הוא לכונן סדר נוקשה, בלתי חדיר, אשר ייכון
לעד. יותר מכל חשש הוא מפני התוהו, מפני האי-סדר, האפלה
והמוות."
"לשם כך הקיף הוא את ממלכתו בחומת אבן כבירה. חומה אשר נועדה
לחצוץ בין הסדר לבין התוהו, בין בני התרבות לבין ארצות הפרא.
לשם כך אף כלא הוא את נתיניו מאחורי מערכת של חוקים נוקשים,
מערכת מסועפת מאין כמוה, אשר כל הסוטה ממנה דינו מוות. הקיסר
חשב כי בכך יעלה בידו להביס את האפלה. אולם מעבר לחומה, עדיין
השתרעו ארצות השממה. מתחת למעטה החוקים, עדיין רחשו בלב נתיניו
היצרים האפלים."
"הקיסר כבר מת ואף שושלתו אבדה, אולם מורשתו עדיין ממשיכה
להתקיים. למן אותה העת חיים הם בני התרבות בכחש, מסתתרים
מאחורי חומות עבות. את תוקפנותם מסתירים הם מאחורי מערכות של
חוקים, את תאוותיהם מחביאים הם תחת לנימוסים מלוטשים. את אלו
השוכנים מעבר לחומה שוטמים הם. חוששים מפניהם, מכנים אותם בשם
'ברברים'."
"ובכן," אמרתי "אף אם אמנם חיים בני התרבות בכחש ורמייה, עדיין
אין זה מצדיק את הריגתם. עדיין אין בכך משום הצדקה לכל אותם
מעשי רצח וביזה."
"אינך מבין," אמר הוא "אינני מחפש כל הצדקה. הצדקה קיימת רק
במקום שיש חוקים, רק במקום שיש סדר. אולם כאן, בערבה, שום
חוקים אינם בנמצא, מלבד חוק הדם. שום חומות אין להסתתר
מאחוריהן. אכן, עוסקים אנו בטבח, בביזה ובאונס. ומה בכך? לאמתו
של דבר הכול היו רוצים לעשות זאת. אולם פוחדים הם. אנו איננו
פוחדים. דבר אינו מגביל את רצוננו. זכורני כי בנעוריי, נאמר לי
כי בני התרבות עוסקים בבניין העולם, ואילו הברברים עוסקים הם
אך בהרס. יתכן הדבר. אולם בני התרבות עוסקים הם אך בבניית
מסכות. בכבילתה של הרוח באזיקים. העוצמה חסרת הרסן, מפילה היא
עליהם אימה. אנו, הברברים, מטפחים את העוצמה. משחררים אותה
לחופשי. עוצמה אמיתית, לעולם חופשית הנה. פורצת היא בלא כל
מעצור. מחריבה את כל אשר בדרכה."
"מדבר אתה על החופש," אמרתי לבסוף "אולם על פי אשר שמעתי, גם
בארצך חיים חכמים אשר דוגלים בחופש, כאלו אשר שואפים לחיים על
פי הטבע, בלא כל חוקים והגבלות. ככל אשר ידוע לי, הללו מעולם
אינם שולחים ידיהם ברצח או באונס."
הוא צחק בבוז. "אכן," אמר "אף אני מכיר את אותם חכמים מהוללים,
אותם אנשים חופשיים. אולם החופש עליו מדברים הם גבוהה, מסתכם
הוא בסופו של דבר אך בסביאת יין, בחיבור שירי זימה, או לכל
היותר, במשחקי עגבים. לעולם אין הם מרחיקים לכת מעבר לכך.
לעולם אין הם חותרים אל הקצה. יתכן ופוחדים הם מן השדים אשר
בנפשם. יתכן אף כי באמת ובתמים אין בנפשם כל שדים. אולי יצריהם
דלים הם, לאחר מאות שנים של תרבות. אינני יודע. אולם חייב אתה
להבין. חופש אמיתי, משמעו היכולת לעשות הכול. הן את המעשים
הנאצלים ביותר והן את מעשי הזוועה המחרידים מכל. כאשר יוצא הנך
אל הערבה, הכול יכול להתרחש. הכול הוא בלתי צפוי. ככל אשר
העוצמה השוכנת בנפשו של האדם רבה יותר, כך יהיו יצריו פרועים,
עזים ואיומים יותר. אותם החכמים עליהם דיברת, מדמים הם את חיי
האדם לנהר זורם. אולם איש הרוח החופשית, חייו אינם דומים לנהר
רוגע אשר זורם לבטח בנתיבו. דומים הם לשיטפון אדיר, הפורץ לכל
עבר, מוחה את כל הנקרה בדרכו. שיטפון אשר כזה, אינך יכול לכלאו
מאחורי סכר, אינך יכול לייבש אותו או לכוון אותו כרצונך. אין
בכך כל טעם. כל אשר יכול הנך לעשות הוא אך להניח לו להשתולל,
לחזות במראה נורא ההוד של התפרצותו הכבירה. להניח לו להשמיד
הכול, להשמיד אף אותך עצמך, ובלבד שתוכל להעריץ את זו העוצמה
המחרידה אשר מתגלה בו."
הוא הרהר רגע ואחר פרץ בצחוק. "מרבה אני בדברים יתר על המידה."
אמר באנחה "אילו ג'אמור'ה נוכח כאן, היה אומר בודאי כי אך
קשקשן זקן הנני. כיאה ללוחם אמיתי, אין רוחש הוא אמון למילים
הגבוהות, לויכוחים המלומדים. לשיטתו, דרכו של הלוחם נלמדת היא
אך בשדה הקרב, באמצעות דם וברזל. לא בישיבה אל מול המדורה
ובניהול שיחות ארוכות."

הדבר אירע זמן לא רב לאחר מכן. אותה העת שבים היינו אל המחנה,
לאחר שלושה ימי ציד. חמישה רוכבים היינו - סבוטאי, אנכי ועוד
שלושה מאנשיו של ג'אמור'ה. אני הייתי תשוש, גופי כאב מן הרכיבה
הממושכת וכל כולי מכוסה הייתי באבק וזיעה. אולם אף על פי כן
חשתי שמחה. ערב לפני כן הרגתי את הצבי הראשון שלי, בחץ בודד
אשר פילח את חזהו. בעבור המונגולי זהו דבר של מה בכך, אולם אני
חשתי סיפוק אשר אין כדוגמתו. שוב ושוב חוזר הייתי בדמיוני אל
אותם רגעים. כיצד הבחנתי במבטו של הצבי, כיצד דרכתי את הקשת
ביד יציבה וכיצד צנח גופו הגמיש ארצה, מנוקב על ידי חיצי. מדי
פעם מעביר הייתי את ידי על עורה הרך של החיה, אשר עדיין נראו
עליו כתמי דם ואשר צרור היה מאחורי אוכפי, כמין מזכרת ניצחון.
הייתה זו שעת בוקר והמחנה אחוז היה פעילות. הנשים נראו כשהן
סוחטות את עטיני הסוסות והילדים נופפו לנו לשלום, עת חלפנו על
פניהם. עשן היתמר מעל גגות היורטות וניחוח של חלב חם עמד
באוויר. כשקולו מתערבב בקול שקשוק הפרסות, היה סבוטאי מספר לי
אודות מסעות הציד הגדולים אשר צפויים בקרוב. לדבריו, במסעות
אלו נוטלים חלק אלפי לוחמים ומתבצעים בהם תמרונים מסובכים,
תנועות של כיתור ואיגוף. שללו של מסע אשר כזה, אמר, הנו עדרים
עצומים של צבאים, איילות או יחמורים. עדרים אשר מכותרים,
נלכדים בשלמותם ומושמדים כליל. הוא המשיך לתאר את השלל הרב
הצפוי במסעות אלו, כאשר לפתע נשתתק.
ברחבה אשר לפני אוהלו של ג'אמור'ה ניצב סוס כחוש ומכוסה קצף
ולידו, פרש רעול פנים, מזוהם ומאובק. האיש נראה כעומד להתמוטט.
חבורה של גברים הקיפו אותו, ניסו להשיב את רוחו ולהאזין
לדבריו. לפתע מילאו שאגות השמחה שלהם את החלל. הפרש הובל פנימה
והאנשים החלו מתחבקים, מניפים ספלי קומיס אדירי ממדים ויוצאים
במחול. מיהרנו לרדת מעל סוסינו ולגשת לראות על מה המהומה.
מתוך היורטה הגיח ג'אמור'ה, חיוך גדול שפוך על פניו וכולו סמוק
מהתרגשות.
"מה הדבר?" שאלתי אותו.
הוא חיבק אותי בידיו הגדולות. "אתה לשמוח, יונגדן" אמר "זה
בגלל שבא היום!"
"איזה יום?"
"היום מה שלו אנחנו מחכים כבר הרבה זמן. שליח מגיע ממחנה של
ח'אן. ח'אן גדול אוסף כל צבאות שלו. יוצא למסע גדול של מלחמה.
הממלכה הגדולה של שי-שיה אשר בדרום [viii], מה שקוראים גם ארץ
הטאונגוטים, עומדת לעבור מן העולם. אחרי כל כך הרבה ימים של
בטלה, סוף כל סוף אנחנו שבים אל הקרב!"
לא ידעתי מה עלי לומר. כבשתי את פני בקרקע.
"מה קרה?" שאל הוא, כולו מופתע "אתה לא שמח?"
"אה, אינני יודע..." השבתי בהיסוס "אחרי הכול המלחמה היא...
כוונתי לומר, היא לא..."
הוא צחק בטוב לב. "אתה מפחד? אתה לפחד ממוות?"
לא השבתי דבר. "אדם יוצא לקרב, יכול לפגוש את מוות. אדם נשאר
באוהל, למה הוא חי לנצח?" עדיין לא השבתי דבר. ג'אמור'ה התבונן
הישר אל תוך עיני. מבטו היה עז מאין כמותו, קורן משמחה פראית.
"אנשים," אמר חרש "הם לרצות לחיות. אני חושב, לשבת בתוך אוהל,
לדבר בלי סוף, לישון כל היום - זה לא לחיות. לחיות זה כשהבנאדם
נלחם, מפחד, אוהב הרבה ושונא הרבה. כשהוא עושה הכי טוב והכי רע
מה שהוא יכול. אני לא יודע הרבה, אבל אני חושב, חיים זה אש, זה
סערה, זה קרב. וכל השאר, אה! כל השאר זה רק מילים."
הוא הניח את ידו על כתפי. "טוב," אמר "אתה לחשוב על זה אחר כך.
עכשיו צריך להתכונן. דרך ארוכה מחכה לנו."

4.
בילדותי, שמעתי פעם אגדה עתיקה אודות ארץ השוכנת במעבה האדמה,
מרחק רב תחת לרגלינו. אותה הארץ, כך אומרים, לוהטת היא ככבשן
וחשכה נצחית שוררת בה. אך יצור אחד שוכן בה, יצור אחד ויחיד.
אולם יצור אשר מבעית ממנו לא נראה מעולם. רבבות פרצופים לו,
ידיים ורגליים לאין מספר. אף אלפי אלפים של גופים מחולקים -
אולם רוח אחת מפעמת בם, רצון אחד ומחשבה אחת. יש אף המספרים,
כי יבוא היום והאדמה תיבקע, ואותו יצור נורא יעלה אל האור. אזי
ישטוף הוא את הארץ בהמוניו, ימחה את כל היישוב. באותו לילה, עת
התבוננתי בצבאותיו של הח'אן החולפים על פני, נזכרתי בכך. באותה
עת, דימיתי בנפשי כי אותו היום קם והיה.
סוסי ניער את רעמתו, בוטש את הקרקע בפרסותיו. ניצבים היינו
בקצהו של צוק, צעדים אחדים משפת התהום. רוח קרה נשבה על פני.
לאורו של הירח יכול הייתי להבחין ביתר הפרשים, ישובים על
אוכפיהם, בשורה ארוכה משני עברי. כמוני, היו אף הם מכורבלים
בפרוותיהם, אוחזים את קשתם בידיהם. כמוני נראו אף הם תשושים,
לאחר ארבעה ימים של רכיבה מאומצת. תחתינו, למרגלות הצוק, עובר
היה אותה העת הצבא האדיר ביותר אשר התקיים בזמן מן הזמנים.
תחילה רכבו אנשי חיל החלוץ. בתוך החשכה ניתן היה להבחין ביער
אינסופי של חניתות מזדקרות, בים של קסדות עור מחודדות, בנצנוצן
של אלפי חליפות שריון. אחדים נשאו לפידים בידיהם, אורם מרצד על
רעמות מתנופפות, על כלי נשק מצוחצחים, על מבטים אטומים,
אכזריים. ההמון נע לרגלינו, רובו שרוי בעלטה. רק נצנוץ הלפידים
אשר נמשך לסירוגין עד קצה האופק, רק קול טפיפתן של רבבות
הפרסות, הם אשר יכלו ללמד על גודלו האמיתי של ים האדם אשר
השתרע למרגלותינו. הירח נחבא בינות לעננים, מגיח מדי פעם בכדי
להטיל אלומת אור על אותו אוקיאנוס של חניתות, המשתרע למלוא
העין. שעה ארוכה המשיכו הם לחלוף על פנינו, שפתיהם חתומות,
מצעדם איטי וקבוע. ואז, כאשר חשבתי כי הדבר הסתיים וכי לא
נותרו עוד פרשים, החל לנוע חלקו העיקרי של הצבא.
רבות שמעתי על גודלו העצום של צבא המונגולים. היו אף אשר נקבו
באוזניי במספרים מופלגים, דוגמת מאה רבבות של חיילים. אולם עד
כה היו הדברים בעבורי בבחינת מילים בלבד. עד כה לא העליתי
בדעתי עד מה רבים הם. והם אכן היו רבים. רבים מעבר לכל דמיון.
הם באו גלים גלים, נעים כאיש אחד, מבלי להוציא הגה. אורם של
הלפידים הבהב על קלסתרים קשוחים, על פנים מצולקות, על ידיים
יציבות האוחזות בנשק. מבעד לחשכה ניתן היה להבחין בצמותיהם
הארוכות של המונגולים, בכובעי הפרווה של הטאטרים, בעורם הבהיר
של בני צ'ין. בעוד עשרות רבות של עמים ושבטים. דומה כי כל עממי
הישימון נקבצו כאן, ועוד רבים אחרים. מגודלי שיער או גלוחי
ראש. גברתנים אדירי מידות או ברנשים קטנים וחסונים. לבושים
בפרוות מזוהמות, בשריונות עור מאובקים או בערב רב של בגדים
שונים ומשונים. חמושים היו בשפע של קשתות וחרבות, בחניתות
וגרזנים, ובעוד מגוון של כלי נשק אשר לא ידעתי מה טיבם. אור
הירח נופל היה לפרקים גם על דגלים זרים, על גלימות שחורות, על
לגיונות של פרשים מזרי אימה. כאלו אשר נראו כאילו הגיחו ממעבה
היער, או ממדבריות הדרום. ממשיכים היו לזרום לרגלינו. מגיחים
מתוך החשכה ונבלעים בה שוב. עוד אנשים, עוד ועוד. נהר אדם אשר
לו לא סוף ולא התחלה. שעות על גבי שעות נמשך מצעדם החדגוני.
בעקבותיו של כל גדוד הופיע גדוד נוסף, ובעקבותיו עוד אחד. כל
אחד מהם, נורא למראה מזה אשר קדם לו. פראי יותר, חמוש בכלי נשק
מאיימים יותר. רוכבים היו בדממה, מבטם שלוח קדימה, הלפידים
מאירים את פניהם באור אדמדם. רק קול הפרסות ונשימת הסוסים,
העיד על קיומם של אותם אלפים רבים השרויים עדיין בתוך החשכה,
נסתרים מן העין.
השעה הייתה כבר סמוך לעלות השחר. החשכה הייתה מעובה יותר
מאי-פעם. שום לפידים לא נישאו עוד בידי ההמון אשר לרגלי הצוק.
בכל שררה העלטה. אך צניפות הסוסים ושקשוק כלי הנשק אשר נשמעו
מתוך האפלה העידו על ההמונים הממשיכים לעבור. מנסה הייתי לחדור
את האפלה במבטי, כאשר הופיע הירח מבעד לעבים. תחתינו שוב נראה
ים החניתות הזקורות ומעליהן, דגל גדול ממדים מתנופף. לא היה כל
קושי לזהות את העיט הלבן המתנוסס עליו, את תשעת הזנבות השחורים
המעטרים את שוליו. לא היה אדם בכל ההמון אשר לא ידע את משמעותו
של הדגל, של נס המלחמה של ג'נג'יס ח'אן. בן רגע הונפו אלפי
אגרופים באוויר. שאגת תרועה פרועה נשמעה, בוקעת מתוך אלפי
גרונות.

הקצתי משנתי לקול רחש. הסכין הייתה בידי עוד בטרם השגחתי בכך.
"יונגדן," נשמע קולו של סבוטאי מתוך החשכה "קום. ג'אמור'ה מצפה
לנו. הכן את הציוד שלך, אנחנו יוצאים מיד לדרך."
התרוממתי מעל האדמה הקרה, מותח את איברי הנוקשים. "יונגדן,"
נשמע שוב קולו של סבוטאי, משועשע מעט "אתה לא צריך להיות מתוח
כל כך. הקרב הצפוי הוא רק משחק ילדים בעבורנו."
רכבתי בעקבותיו בתוך המחנה המתעורר. אווירה של דריכות וחיפזון
שררה סביב והכול עסוקים היו בהכנות אחרונות. מכל עבר נראו
לוחמים כשהם מחזקים את רתמות הסוסים, בודקים את כלי הנשק או
ממלמלים תפילות אחרונות. כל הפנים היו רציניות. אף מילה כמעט
ולא נאמרה.
בזיכרוני עלה הטקס אשר נערך אמש, לאור המדורות, במטרה להבטיח
ניצחון מהיר ומוחץ. בכירי השאמאנים התקבצו שם, מכשפים אדירי
כוח וחכמים בעלי שם. הם שרו מזמורים, הזו חלב מקודש, ואחר
הניחו לרוחות להשתלט על נשמותיהם. משך שעה ארוכה הם חוללו,
זעקו והתעוותו, איש איש ורוחותיו הוא. עד אשר לבסוף השתלטה על
כולם רוחו של העליון מכל, מאנקא קוקו טנגרי - אדון שמי התכלת
הנצחיים. הם התמסרו לו, זעקו את שמו בטירוף. בתמורה הבטיח הוא
להם את הניצחון, העניק להם חיזיון של עוצמה ושל גבורה. ובשמו
של חיזיון אשר כזה, הרהרתי, עומד הייתי אף אני להשליך את חיי
מנגד.
פגשנו את ג'אמור'ה כשהוא ניצב על סלע, משקיף על ההרים המתנשאים
באופק, על השמים ההולכים ומתבהרים. משקרבנו הפנה הוא אלינו את
מבטו. רק אז הבנתי את דבריו של סאצ'א על העוצמה אשר שופעת
מאנשים בעת הקרב. האיש נראה היה חי יותר מאי-פעם. חזק יותר,
מאיים יותר - אך עם זאת גם מאושר יותר. בשום מחיר לא הייתי
מוכן להתייצב מול אדם אשר כזה בשדה הקרב. ג'אמור'ה שתק מספר
רגעים ואחר החווה בידו לעבר ההרים.
"כאן זה המקום, שמתחילה ממלכת שי-שיה." אמר לאיטו "וכאן,"
הוסיף כשהוא מצביע אל עבר בקעה רחבה בינות להרים "זה איפה
עוברת הדרך אל העיר בירה של מלך הטאונגוטים. משם צבא של ח'אן
מתקיף."
"האין האויב מעלה בדעתו כי אנו נגיע בדרך זו?" שאלתי.
ג'אמור'ה צחק. "גששים שלנו, הם אומרים, אויב מחכה לנו שם,
בבקעה. שלושים טומנים של חיילים יש לו שם. חמושים היטב,
מחופרים חזק."
העפנו בו מבט תמה. הוא צחק שוב. "זה למה מלך של טאונגוטים
טיפש. חושב הוא יכול להתמודד עם ג'נג'יס ח'אן בשטח פתוח. אין
לו סיכוי. אם היה לו שכל היה מביא כל החיילים לעיר בירה שלו.
מתגונן שם. שם, זה מבצר מה שכמעט אי אפשר לכבוש אותו. בפנים
הכול מלא זהב, נשים וסוסים. בחוץ הכול חומות וחיילים. אם היה
מביא כל הצבא שלו לשם, שנים היה לוקח לנו לפרוץ. זה למה ח'אן
רוצה לחסל כל הצבא של האויב כאן, בשטח הפתוח. לפני הם מספיקים
לסגת אל העיר, לבנות שם קו שני שלהם."
"כאן זה מה התפקיד שלנו." המשיך "ח'אן רוצה אני לוקח שני אלפים
של פרשים, חוסם דרכי נסיגה שלהם. אתם רואים הערוץ שם, בין
ההרים? יש שם מעבר צר. אפשר להגיע לצד שני של בקעה, לתפוס שמה
עמדות. עד שהם ינסו לפרוץ החוצה, חיילים של ח'אן יחסלו אותם.
כל הסיפור לא יותר מיום אחד. מחר אנחנו כבר בדרך אל העיר בירה.
שמה אנחנו לוקחים הכול, הורגים כולם. מטביעים הכול בדם. ככה
ח'אן רוצה."
"עכשיו, אמרתי מלך של טאונגוטים טיפש. אבל לא לגמרי טיפש.
מפקדים שלו מכירים הערוץ הזה מה שהראיתי לכם. גששים שלנו
אומרים, בקצה של הערוץ מחכים חיילים. משהו כמו חמש אלף. אנחנו
צריכים לגמור אותם מה שיותר מהר. להמשיך קדימה בשביל לסגור
הבקעה. זה לא יהיה קשה."
פניו לבשו ארשת עניינית. "סבוטאי," אמר "אני רוצה אתה מפקד על
פרשים כבדים. יש לנו חמש מאות מהם. אתה תהיה בסדר עם זה?"
סבוטאי הנהן, פניו מרצינות. "טוב מאד. אני דיברתי עם קצינים
שלנו. אני רוצה כולם מוכנים. אנחנו כבר יוצאים לדרך. קודם ח'אן
רוצה לדבר עם כל המפקדים." הוא היסס לרגע ואחר הוסיף "ח'אן
גדול כבר לא צעיר. אומרים אולי זה מסע מלחמה אחרון שלו. טוב,
שטויות! יונגדן," פנה אלי "אני רוצה אתה בקרב צמוד אלי. עוד
מעט אנחנו בודקים אם אתה יכול להיות מונגולי אמיתי." הוא צחק
וטפח על גבי "אתה לא צריך להיות מפחד. קרב זה דבר טוב בשביל
הבנאדם. בלי הקרב הבנאדם לעולם לא יוכל להיעשות לגבר. בלי הקרב
הבנאדם אף פעם לא ידע איזה חומר הוא עשוי. חוץ מזה, אין מה
לדאוג. אותות השמים מנבאים לנו ניצחון גדול. עוד הערב אנחנו
כבר רוכבים בתוך דם עד הברכיים שלנו. קדימה!"

"יונגדן!"
"כן?"
"רוץ אמור לג'אמור'ה: כל האנשים כבר מוכנים. אנו מחכים רק
לפקודתו."
ניסיתי לפלס את דרכי בין המוני האנשים והסוסים הנחפזים לכל
עבר. אי-שם יכולתי להבחין בדמותו המוצקה של ג'אמור'ה מצטופף
בין המון אדם, סמוך לאוהל מפואר ואדיר ממדים. ניסיתי להגיע
אליו בתוך ההמון. שוב ושוב נהדפתי על ידי פרוות שעירות, על ידי
לוחמים המדיפים צחנת סוסים. כבר עמדתי בסמוך לכתפו, עת נחשול
האדם השליך אותי קדימה, מבעד לפתח האוהל. מעדתי ארצה, כמעט
ונרמס על ידי מגפיים כבדות. במאמץ רב עלה בידי לקום על רגליי,
להיחלץ מבין ההמון. רק אז יכולתי להתבונן סביב.
קרוב למאתיים אנשים הצטופפו בתוך האוהל הגדול, אשר קירותיו
מעוטרים היו במרבדים יקרים, בעורות נמרים ובכלי נשק. מבט מהיר
גילה לי כי אני ככל הנראה האדם הצעיר ביותר כאן. כל היתר נראים
היו כמפקדים בכירים, כלוחמים ותיקי קרבות. טרם היה סיפק בידי
להרהר בכך וטאטרי ענק וסמוק פנים החל הודף אותנו אחורה בלוויית
קריאות רמות, מפנה חלל במרכז האוהל. קבוצה של גברים מגודלים
פסעו פנימה, כולם לבושים בשריונות מצוחצחים, חמושים מכף רגל
ועד ראש. ביניהם פסע לאיטו אדם נוסף, קשיש יותר, מעוטף כולו
בפרוות חולד לבנה.
בן רגע הוסרו כל הכובעים. בן רגע הורכנו כל הראשים. רגע ארוך
חלף לפני אשר הבנתי את המתרחש. לפני אשר הבנתי כי ניצב אני,
מרחק של אך צעדים ספורים, מן האיש אשר קרא תיגר בעוצמתו אף על
אלי השמים, מאימת העולם כולו, אדונם של כל נוודי הערבה,
ג'ינג'ס ח'אן.

5.
מראהו של הח'אן עורר בי אכזבה. הוא כלל לא היה אותו ענק נורא
למראה אשר לו ציפיתי. במקום מול יצור תופת, או מול גיבור אגדי,
מצאתי עצמי ניצב מול אדם רגיל למראה, מזוקן וזעוף פנים. הוא
היה אומנם חסון ורחב כתפיים, אולם כתפיו היו שחוחות ובזקנו כבר
זרקה שיבה. התקשיתי למצוא דבר מה יוצא דופן במראהו או בהופעתו.
נדמה הוא בעיני אותה העת כקשיש מר-נפש, עייף למראה. ואז ראיתי
את עיניו.
סיפורים רבים מהלכים היו על כוחותיו של הח'אן. סיפרו כי יכול
הוא להכריע ארצה שור במבטו. סיפרו כי יכול הוא לצוות על אנשים
לזנק אל תוך האש. אותו הרגע נוכחתי כי לא הייתה כל גוזמה
בסיפורים הללו. מבטו היה עז מכל אשר ראיתי מימי. מבט עמוק
כתהום, נוקב ופראי. לפתע נראו כל הלוחמים האימתניים אשר סביבו
כמו היו אך ילדים מגודלים. לא היה כל ספק מיהו השליט. לא היה
כל ספק מיהו זה אשר אוחז בידו את העוצמה. נהמה נמוכה בקעה מעם
ההמון. הח'אן החווה תנועה בידו והאנשים נשתתקו. למשך מספר
רגעים הישיר הוא אלינו את מבטו בדממה, אחר פתח בדברים.
קולו היה בתחילה חלש והמהוסס, ואני הבחנתי במספר אנשים אשר נעו
במקומם באי נוחות. הוא דיבר בניב זר, ואני כמעט ולא הבנתי מילה
מדבריו. נדמה היה לי כי נאמר שם דבר מה אודות דם וכבוד, אודות
רוחות הערבה והאבות הקדמונים, אולם לא הייתי משוכנע בדבר. אט
אט הלך קולו ונעשה צלול יותר, ונימת דבריו הפכה תקיפה יותר.
רחש עבר בכל ההמון. האנשים נעו במקומם, כמו היו מופעלים הם על
ידי מילותיו, כפופים לחלוטין לרצונו. ידעתי כי האנשים אשר
סביבי, בכירי המצביאים המונגולים הם. ותיקי קרבות ומלומדי
מלחמה. אנשים אשר הצלקות אשר על פניהם סיפרו את סיפורן של
עשרות מערכות עקובות מדם. וכאן, היו הם כחומר ביד היוצר בידיו
של הזקן הזה. כמו היה הוא שולט בהם בלא מצרים. שולט בלבם,
ברוחם, במחשבותיהם.
הוא דיבר בקול נמוך, כלוחש, אך אף על פי כן מילא קולו את חלל
האוהל. עדיין לא הבנתי את מילותיו, אך למרות זאת יכולתי לחוש
בכוחן. נדמה היה הוא לי כמי שמבטא לחשי כשפים, כמי אשר מנסה
להשביע את ההמון באמצעות קולו. ואכן דומה כי הדבר עלה בידו.
ככל אשר נמשך נאומו הלכו מבטי האנשים ונעשו פראיים יותר וידיהם
התהדקו סביב ניצבי חרבותיהם. ההמון נראה היה בעיני כמין חיה
קדמונית, אשר אט אט מתעוררת משנתה. מכל עבר נראים היו עיניים
בורקות ושיניים חשופות בזעם. ניתן היה לחוש את האלימות הבלתי
מרוסנת אשר עומדת הייתה באוויר. הח'אן המשיך לדבר, מביט הישר
אל תוך עינינו, המילים זורמות מפיו בשטף. כעת כבר לא נראה היה
בעיני כזקן מר נפש. דומה כי העוצמה שופעת מן האיש הזה. כאילו
אכן היה מין כוח טבע אשר לא ניתן לעמוד בדרכו. ניסיתי להישיר
אליו את מבטי. לרגע דימיתי כי לא רק עוצמה ניבטת מעיניו
השחורות. לרגע נדמה היה לי כי גם טירוף נשקף מהן. מין אש אפלה,
הרסנית ומכלה כל. כבר לא יכול הייתי לקבוע האם מפעיל הוא את
ההמון, או שמא מופעל על ידו. לפרקים נדמה היה כי שניהם, גם
האיש וגם קהלו, רק ביטויים שונים הנם לדבר אחר. לדבר מה מחריד
לאין שיעור, השוכן אי שם במעמקים.
מיהרתי להשפיל את מבטי. חשתי סחרחורת, חושיי נתערפלו וחששתי כי
עומד אני להתעלף. יותר מדי עוצמה עמדה באוויר. יותר מדי אלימות
רצחנית. זכרתי את כל אשר למדתי בין המונגולים. ניסיתי שלא
להיאבק באותה אלימות, שלא להתנגד לה. ידעתי כי עלי להניח לעצמי
להיכבש על ידי אותם כוחות של תוהו. להניח לעצמי להפוך לחלק מן
ההמון. הח'אן סיים את דבריו. מיד נשלפו כל החרבות מנדנן ושאגה
איומה הדהדה באוויר. הייתה זו שאגה חייתית, מפחידה בפראיותה.
אף אני שאגתי עימהם.

היה זה בוקר יפה. השמים התנשאו מעל, תכולים וזכים, נקיים מכל
ענן. ישובים היינו על סוסינו, ערוכים בחצי גורן ענקית, כעשרה
צעדים מפרידים בין איש לרעהו. מאחור ניצבים היו אנשיו של
סבוטאי כשהם משלימים את היערכותם, עוטים שריונות כבדים
ומרופדים ומגנים גדולי ממדים. לפנינו השתרע מישור טרשי, עד
לקצה האופק. שם, ניתן היה להבחין כבר בשורות חיילי האויב אשר
נעים לקראתנו. הם הלכו וקרבו, נעים רגלי, חניתותיהם מזדקרות אל
על. לבסוף עמדו במקומם, יוצרים מבנה צפוף, מלוכד, בלתי חדיר
למראה.
כפות ידי היו לחות מזיעה. זהו הדבר האמיתי, חשבתי בלבי. כעת זה
מתרחש. כעת עלי לגלות האומנם ביכולתי להיות לוחם. כעת עלי
לגלות מאיזה חומר קורצתי. כה שקוע הייתי בהרהורי עד אשר לא
הבחנתי במטח החיצים הראשון אשר נורה מבין אנשינו. מיהרתי
להתעשת, שולף חץ מתוך אשפתי ודורך את הקשת. האנשים לידי החלו
יורים כאחוזי טירוף. ידיי רעדו. החץ נשמט מידי ארצה. קיללתי
חרש, מקווה שאיש לא הבחין בכך. מטחי החיצים המשיכו להלום
בשורותיו של האויב. שלפתי חץ נוסף והנחתי אותו על המיתר. קול
דהרה הקפיץ אותי ממקומי, גורם לחץ להינעץ באדמה, מרחק של צעדים
ספורים מרגלי סוסי. הפרשים הכבדים, אנשיו של סבוטאי, חלפו
בינותינו, שועטים אל עבר קווי האויב בצרחות. ניסיתי להסדיר את
נשימתי. שוב דרכתי את הקשת והנחתי חץ על המיתר. זו הפעם נורה
הוא אל עבר האויב ונעלם בשמים, מבלי שאדע האם פגע במטרתו.
עמדתי לשלוף חץ נוסף עת הבחנתי כי האנשים סביבי פסקו לירות.
אחדים שלפו את חרבותיהם. פקודה נשאגה לאוויר. מיד הטלנו את
סוסינו קדימה, מסתערים אל עבר המטרה.

שלפתי את חרבי מנדנה. ידעתי כי זו הנה ההזדמנות האחרונה אשר
תיקרה בדרכי. נחוש הייתי לקצור בהם. למחות את החרפה. נחוש
הייתי שלא להיסוג, שלא להיכשל. אומנם חיציי החטיאו אותם, אולם
חרבי תשיג אותם גם תשיג. זו הפעם הם לא יימלטו מידי. סוף כל
סוף אשיג אותם. אהרוג בהם. אשפוך את דמם. שאגתי כחיית טרף
בעודי מניף את הלהב המעוקל. דומה כי משהו השתחרר בי. כי דבר מה
התפרץ. דבר מה אשר חבוי היה שם זמן רב כל כך. ככלות הכול, הרי
זה היה הדבר אותו ביקשתי כל השנים הללו, הלא כן? הדבר אליו
השתוקקתי במשך כל נדודיי. לערוף, לבתק, לדקור ולשסף. חרבי תטעם
היום דם טרי. הו, כן! דבר לא יעצור בעדה. היגיע העת לשבור,
לדרוס, לרסק. להשמיד, להרוג, לאבד. להשמיד ולהרוג ולאבד. לא,
הם לא יימלטו. סוף כל סוף הייתי חופשי. הייתי חלק מן העוצמה.
אחד מאיבריה של החיה האיומה מכל. זרועו הארוכה של הח'אן.
הקצב הלך והואץ, הלך והתגבר. הכול סביב הפך לבליל של פרסות
ושיניים, פרצופים נחושים ורעמות מתנופפות. זעקות קרב נשמעו מכל
עבר. המרחק בינינו לבין שורות האויב הלך והתקצר. ידעתי כי כעת
דבר בעולם כבר לא יוכל לעצור את ההסתערות. היינו רחוקים מהם אך
עשרים צעדים, אך עשרה צעדים. שורות חיילי האויב התנפצו לרסיסים
תחת מטר החיצים והסתערות הפרשים הכבדים והקרב היה עד מהרה
לטבח. אחדים ניסו לשווא להתגונן. אחדים השליכו את נשקם והחלו
נמלטים בבעתה. קשה לתאר את ההנאה אשר חשתי לנוכח האימה אשר
הטלנו עליהם בעצם מראנו. הדהרתי את סוסי לעבר אחד הנמלטים. הוא
הפך את פניו בתוך כדי מנוסתו. להרף עין אחד עוד הספקתי לראות
את הבעת האימה אשר הייתה נסוכה על פניו. אימה מפני. הנפתי את
חרבי וזעקתו נחנקה בפרץ של דם.

6.
אין אני יודע כמה פעמים הנפתי את חרבי אותו היום. יודע אני אך
זאת, כי עם רדת הערב היה הלהב מעוקם כולו, מגואל בשיער ובדם
קרוש. אך בקושי יכולתי להניע את זרועי. מאורעות היום נדמו
בעיני כחלום רחוק. במטושטש, כמבעד לערפל, זכורים היו לי
הסתערויות פרשים, נפילות מגב הסוס, עוד ועוד מטחי חיצים.
גדודים של חיילי אויב אשר נמלטו בבהלה, נרמסו תחת פרסות סוסינו
או נשחטו כאיש אחד. זכרתי במעומעם גם כפרים אשר הועלו באש, אשר
תושביהם נטבחו. אין אני יודע מדוע עשינו זאת. זוכר אני אך את
הבתים הבוערים, את זעקות הנשים, את צחוקם הגס של הלוחמים ואת
ריח הבשר החרוך.
לפני השתרע שדה בור אינסופי, מנוקד בגוויות אנשים וסוסים,
בכתמי דם ובכלי נשק מושלכים. זה היה המקום אשר בו נשברה עוצמתה
של ממלכת שי-שיה. המקום בו נלכד צבאה, בתנועת כיתור מזהירה,
ובו הושמד כליל. כעת נותרו רק אלפי הגוויות, כמזכרת לצבא האדיר
אשר הוכה, מזכרת לטבח הנורא אשר התרחש כאן.
השמש כבר עמדה לשקוע ועופות הטרף החלו עטים בצריחה על הפגרים.
ריח של דם עמד באוויר. שעה ארוכה משוטט הייתי על גב סוסי,
בינות לגוויות הדקורות והמשוספות, בינות לפצועים הזועקים
בייסוריהם. לעתים מתעכב הייתי בכדי להביט בפניו של אחד
ההרוגים, בייסורי גסיסתו של פצוע, או בשבוי המעונה עד נשמתו
האחרונה, על ידי לוחמים משועממים. זוכר אני נער מחיילי האויב,
לבוש שריון מפואר, ככל הנראה בן אצולה. הוא שכב בשדה, עיניו
שטופות דמעות והוא מתבונן בתימהון על החור הפעור בבטנו. נראה
היה הוא כה עלוב, כה חסר אונים, עד אשר בעל כורחי נכמרו עליו
רחמיי. לרגע חשבתי להשקות אותו במים, לרגע חשבתי לשים קץ
לייסוריו. הרהוריי נקטעו עת חלפו שני לוחמים בדהרה, חובטים
בגופו בחרבותיהם, מותירים אך גוויה מבותרת ומתרחקים מן המקום,
תוך שהם משמיעים צווחות גיל אוויליות. הרהרתי בסאצ'א. ללא ספק
יכלול הוא את מאורעות היום באחד משיריו. בחרוזים מושלמים
ובשורות יפהפיות יתאר הוא את הלוחמים השועטים קדימה, חרבותיהם
מתנופפות, הרוח בשערם והמוות נוכח פניהם. אולי יתאר הוא גם את
העוצמה האפלה אשר גועשת בדמם, את התהום הנוראה הפעורה בנשמתם.
הוא לא יזכיר את הטינופת, את האומללות ואת גסות הרוח. הוא לא
יזכיר את כל אותם אשר קיפדו את חייהם במיתות משונות, רק בכדי
שאנשים אחרים יוכלו לבדוק מהו החומר ממנו קורצו.
אולם, חשבתי לעצמי, אין אני יכול להאשים את לוחמיו של הח'אן.
ככלות הכול היו הם אך ברברים. לא יותר מכך. אנשים אשר כל שידעו
הם זה לפעול, להרגיש. מעולם לא העזו לעצור ולחשוב. בעבורם לא
היה כל הבדל בין הריגת שועל לבין הריגת אדם. לא היה בכוחם
להבין את ההבדל. אין המדובר כאן באנשים אשר העזו לחתור אל
הקצה, אשר העזו לצלול אל תהומות הרוע. אנשים אלו, מימיהם לא
ידעו הם כלל מהו טוב ומהו רוע. מימיהם לא הקדישו לכך מחשבה.
אכן, לא ניתן היה להאשים אותם. ככלות הכול הרי לא ידעו הם את
אשר הם עושים.
אני לעומת זאת, היטב ידעתי את אשר אני עושה. אותי בהחלט ניתן
היה להאשים. העברתי את מבטי על שדה הקטל אשר סביבי. התחלחלתי
למחשבה כי הייתה לי יד בכך. מדוע עשיתי זאת? היה כאן זעם, ללא
ספק. אך מה חטאם של אנשים אלו? הרהרתי בח'אן הגדול, ברוחות
הערבה. הרהרתי גם בדבריו של סאצ'א על העוצמה הפראית, על החופש
ועל חוק הדם. ובכן, פעם נאמר לי כי מקריב אני את חיי בעבור
רעיונות מעורפלים. כעת הקרבתי את חייהם של רבים אחרים, עבור
רעיונות מעורפלים לא פחות.
הדהרתי את סוסי אל קצה השדה, שם החלו מתקבצים הלוחמים. מצב
הרוח היה מרומם ומכל עבר נשמעים היו קולות צחוק והלצות. בסמוך
אלי ניצב לוחם עב בשר, כשהוא מתאר לחבריו בפרטי פרטים את מעשי
האונס אשר ביצע באחד הכפרים. אלמלי הייתה זרועי כואבת כל כך,
יתכן והייתי עורף את ראשו.

הלילה היה אפל. אף לא כוכב אחד האיר את שחור השמים. האור היחיד
בוקע היה ממספר מדורות, סביבם רובצים היו מונגולים שתויים,
חוגגים את ניצחונם. איכפתי את סוסי בחשכה, נזהר שלא להקים רעש.
מאז נסתיים הקרב לא ראיתי את ג'אמור'ה או מי מאנשיו. כאשר יגלו
את העדרי, בודאי יניחו כי נפלתי במערכה. אני כבר אהיה אז הרחק
בתוך ארצות הישימון. משכתי את סוסי באפסרו, חרישי ככל האפשר.
מכיוונן של המדורות היגיע אל אפי ניחוח הבשר הצלוי ופרצי צחוק
גסים נשמעים היו מדי פעם. ובכן, מסתבר כי לא נועדתי להיות
לוחם. ממש כשם שלא נועדתי להיות איכר, או נזיר, או כל דבר אחר.
יכול הייתי אך להצטער על כי לקח לי זמן רב כל כך לגלות זאת.
בדממה, החילותי מתרחק מן המחנה. דומה כי איש לא השגיח בלכתי.
ושמא השגיחו בכך, אך הדבר לא הטריד אותם. לאחר אשר משוכנע
הייתי כי הרחקתי די הצורך, עליתי על גב הסוס, ורכבתי אל תוך
החשכה.
העלטה סביב הייתה מוחלטת, שחורה וסמיכה. בחשכת הליל לא ניתן
היה עוד להבחין היכן מעלה והיכן מטה, היכן צפון והיכן דרום.
לשווא מנסה הייתי לחדור במבטי את האפלה. לשווא מנסה הייתי
להטות את אוזני אל הדממה. כל מושג לא היה לי בדבר הדרך הנכונה,
בדבר הכיוון אליו צריך אני לפנות. אף כל מושג לא היה לי האומנם
בכלל ישנה דרך נכונה, האומנם ישנו בכלל מקום אליו מועדות פני.
חיוך מריר עלה על פני. זמן רב עבר, רב כל כך. רבות למדתי ואף
הרחקתי נדוד. אך הנה, עדיין תועה אני בחשכה, בלא כיוון ובלא
דרך. עדיין מרוחק אני עד אינסוף מחברת בני האדם. האם לא
התקדמתי כלל? האם הייתה הדרך בה הלכתי אך ורק טעות? דבר מה
בתוכי התקומם כנגד הנחה זו. לא יכול הייתי להסכים לכך. ברי היה
לי כי לא טעיתי כאשר עזבתי את כפרי. אף לא טעיתי עת נטשתי את
המנזר, או עת פרשתי מעם המונגולים. אולי זוהי משמעה של החוכמה
לעשות את המעשה הנכון. החוכמה לנטוש את כל אותן דרכים אשר לא
נועדו בעבורך. החוכמה לזהות מהן הדרכים אשר לא יובילו אותך אל
הישועה. אם טעיתי, אולי היה זה בכך שניסיתי לצעוד בדרכים לא
לי, בכך שביקשתי אחר מורים, שהשלכתי את יהבי על אנשים גדולים,
אשר ציפיתי כי ישאו אותי אל מחוז חפצי. אולי צריך הייתי לנטוש
את תורתם של המורים, לתור אחר דרך חדשה. מי יודע? לא היה זה
בכוחי להכריע בכך. רוח צוננת החלה מנשבת על פני. מאי-שם נשמע
קולה של ציפור. נעצתי את עקביי בצלעות סוסי. ידעתי כי במוקדם
או במאוחר יעלה השחר.

[i] צ'אנג: מין בירה טיבטית.
[ii]צ'ונג-קואו: (בסינית) הממלכה התיכונה. שמה המסורתי של
סין. סונג: שם השושלת הקיסרית אשר משלה בסין בשנים 960-1279,
עד לכיבושה של סין בידי המונגולים.
[iii]בארדו טורול (BARDO THODOL): טקסט טיבטי קדום המתאר את
מסעה של הנשמה לאחר המוות ואת התהפוכות העוברות עליה, עד
להתגלגלותה בגוף חדש. מקובל להקריאו לגוססים, כהכנה לקראת
הצפוי להם. ידוע במערב כ'ספר המתים הטיבטי'.
[iv] פדמסהבווה: יוגי ומכשף יליד קשמיר, בן המאה השמינית.
נחשב כאבי הבודהיזם הטיבטי. בודהה שקיאמוני: כינויו של סידהרתא
גאוטמה, מייסד הבודהיזם. (ידוע גם כ'הבודהה').
[v] ששת מישורי הקיום, על פי הבודהיזם הטיבטי, הנם עולם
האלים, הנפילים, בני האדם, החיות, הרוחות והשאול. נוצרים הם,
בהתאמה, על ידי רגשות הגאווה, הקנאה, התשוקה, הבערות, החמדנות
והכעס.
[vi] סוטרות: אוסף של כתבים המיוחסים לבודהה עצמו ונחשבים
לכתבי היסוד של הבודהיזם. טנטרות: אוסף כתבים אזוטריים
המקובלים בבודהיזם הטיבטי ומציגים תפיסה מיסטית יותר, מלווה
בפרקטיקות יוגיות רבות עוצמה. מאדיימיקה: אחת האסכולות
הפילוסופיות המרכזיות בבודהיזם, מיסודו של הפילוסוף ההודי
נג'רג'ונה, בן המאה השנייה לספירה. מילרפה: יוגי ומשורר בן
המאה השתים-עשרה. מדמויות המופת של הבודהיזם הטיבטי.
[vii] צ'ין: קיסרות אשר הקימו שבטים ז'ורצ'ניים, ע"פ הדגם
הסיני, בצפון סין של ימינו. התקיימה בשנים 1127-1234 עד
לחורבנה בידי המונגולים.
[viii] שי-שיה: ממלכה אשר התקיימה בצפון-מערב סין של ימינו.
בשנת 1227 נכבשה בידי המונגולים.