בני אדם מטבעם כמהים לחירותם, ולעיתים נלחמים ואף מתים בעבור
השגתה, כשהמטרה מקדשת את האמצעים. מאידך, יש כאלו  שאינם
מודעים כלל לצורך האנושי הבסיסי הזה. מרגע שבני אדם ישיגו
בסופו של דבר את חירותם, יהיו שלא תמיד ימהרו לאמץ את אותה
חירות מיוחלת לחיקם, וזאת מתוך רתיעה וחשש מפני האחריות האישית
הכבדה שתוטל מעתה על כתפם בבחירה ובקביעת דרכם. תמיד יהיו מי
שיבקשו להמשיך ו"ליהנות" מאותה חמימות שעבוד "נעימה" במצב שבו
האחריות והקביעה לגורלם היא חיצונית, דהיינו נתונה בידי
זולתם.
בשמות פרק כ"א (ה'-ו') כתוב: "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני
את אשתי ואת בני לא אצא חפשי הגישו אדניו אל האלוהים והגישו אל
הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם."
אנשים המוותרים מתוך "בחירה חופשית" על חירותם, יאבדו במודע
מרכיב מהותי מאנושיותם, ואפשר שיידמו יותר לבהמות מבויתות מאשר
לבני אדם.