סוף העולם הגיע. זה קרה ב- 8 לנובמבר 1999. אנשים לא ידעו שזה
יומם האחרון, אבל רק אני ידעתי זאת. הרגשתי את זה מבפנים.
יצאתי החוצה עם חיוך ענק על הפנים, חושבת על הרגעים האחרונים
שלי פה, של כולנו פה. מאושרת כמו שלא הייתי לעולם. זה סוף
העולם. סוף העולם!
החלטתי שאת השעות האחרונות שלי אני אמלא בדברים שלא הספקתי עוד
לעשות. עשיתי רשימה גדולה וארוכה של כל הדברים, כל מה שכל כך
רציתי לעשות ולא הספקתי, לפניי שיגיע סוף העולם: לקפוץ בנג'י,
להגיד לאנשים מה אני באמת חושבת עליהם, להוציא כעסים על המון
אנשים, לאהוב אנשים אהובים במיוחד, לעשן כל מיני דברים, להשתזף
בערום מלא, לקנות את כל הדיסקים של גידי גוב, לצרפת איזה מישהו
ספציפי ולהתאבד, כל זה לפניי סוף העולם.

אז קפצתי בנג'י, אמרתי לכולם מה אני באמת חושבת עליהם, כעסתי,
אהבתי כרגיל, אהבתי במיוחד, עישנתי, התמסטלתי ממש כמו שצריך
(אפילו היה מצוין...), לא קניתי את כל הדיסקים של גידי גוב (מה
הטעם? סוף העולם מגיע...), צירפתתי את הספציפי, השתזפתי בעירום
מלא.
ואז קפצתי, מקומה שמינית.
מה? זה סוף העולם. מותר, לא? (הרגשתי את זה מבפנים...)