אני רגילה שמתאהבים בי. נשמע אולי קצת מתנשא, אני יודעת, אבל
זו עובדה קיימת, מצב נתון. ההתחלה תמיד זהה עם הבחורים שאיתי,
בין אם זה מתפתח לקשר רציני וארוך טווח ובין אם זה נשאר רק
בגדר אפיזודה חולפת ומאוד זמנית בחיי. הם מתלהבים מאוד מהר ולא
עובר זמן רב עד שיוצאים בהצהרות אהבה טוטאליות ושלמות. זה תמיד
הרבה יותר מדי מוקדם בשבילי, קצת מלחיץ, קצת חונק, לא ברור,
איך תוך זמן כה קצר הם יכולים לאמור שלוש מילים עם כזו עוצמה,
עם כזו משמעות. חברותי טוענות שאני מתנהגת כמו בחור ולא כמו
בחורה, שאולי האיזון בין ההורמונים הגבריים והנשיים, שקובעים
את אותן דרכי התנהגות כל כך נבדלות בין גברים לנשים, הופר ולכן
בעודן נלחמות ביצר שלהן להתקשר לאותו בחור שאתו יצאו וברוב
חוצפתו טרם התקשר, אני מתפקדת על תקן הבחור שממש לא רוצה
להתקשר, תרתי משמע. אני מתחילה להשתכנע שאולי באמת דפוסי
ההתנהגות שלי גבריים משהו, לפחות בהתנהלות הראשונית שלי עם בני
המין השני. ואם ניקח את התיאוריה הזו צעד אחד קדימה, אגזים
ואמר שאם גבר, אז לא פחות משייח תוניסאי. למה? בגלל האגו
המקולל שלי.
הגורם להתפרצותו הפעם הייתה תום. את תום פגשתי בעבודה. כבר
ביום הראשון שלו, במבט הראשון שהעפתי בו, ראיתי בו הכל רק לא
קולגה לעבודה. במבט הראשון שהעיף בי ראה אותי. כן, ממש אותי.
ככה לפחות הרגשתי. מבט קצר, ממוקד אך איכותי. מבט שלווה בחיוך
קטן ושובב כאמר: את כבר שלי. הביטחון העצום שהפגין, התחושה הכל
יכולה הזו ששידר, רק משך אותי אליו יותר. התחלנו לצאת. יצאנו
שבוע, יצאנו שבועיים, אבל כלום. שום הצהרות אהבה מרחיקות לכת,
שום מבט מזוגג בעיניים. הגרוע מכל היה שמחמאות היו מושג לא
מוכר לו, כך היה נראה, ובמקום לקבל אותן בדרך המסורתית
והמיושנת, כלומר בצורה ישירה, הייתי צריכה לשאוב אותן מתגובות
שלו לדברים שאמרתי. ככה לדוגמא כשרציתי לשמוע שאני יפה הייתי
אומרת לו שאני לא נראית טוב באותו יום. הוא מצדו היה עונה לי
כלאחר יד שאני אפסיק לבלבל את המוח, ואני בדרך אנושית ידועה
שמעתי משהו אחר, שהיה דומה יותר למה שרציתי לשמוע. למעשה, היה
זהה לחלוטין למה שרציתי לשמוע. הוא אמר לי שאני יפה!!! איזה
חמוד. איך הוא יודע להחמיא. מה שהכי עצוב בכל העניין הזה, הוא
שזה נעשה בצורה מודעת לחלוטין. לא התעלמתי מהטרנספורמציה
המעוותת שעברו דבריי המלל שלו בעיני רוחי, הייתי מודעת לעובדה
שאני הייתי המתג שהפעיל אותה. בכל זאת האמנתי שקיבלתי מחמאה
אמיתית ואותנטית.
המקרה הזה פתח לי את העיניים. לא לרווחה, אך הן כבר לא היו
עצומות לגמרי, היה שם איזשהו סדק קטן שנפער. הרווח הקטן הזה
שנוצר אפשר לאור החיצוני של המציאות לחדור פנימה. הבנתי שתום
הוא לא כמו כל הבחורים שהייתי אתם עד היום. הוא לא ממש רוצה
אותי, כמו שאני גם לא ממש רציתי אותו. כמו שאני בדרך כלל לא
ממש רוצה אותם בהתחלה. דיברנו כבר על איזון ההורמונים המופר
שלי, לא? אבל אם גם אני באותו מקום, אז מהי בעצם הבעיה?! לקורא
מהצד כל הסיטואציה הזו נראית אולי נורמלית, הגיונית ואפילו דיי
בריאה, כי הרי עדיף שני צדדים שיהיו באותו מקום מבחינה רגשית
מאשר שני צדדים שנמצאים בקצוות השונים של הרגש. אז זהו שלא. לא
על פי ראיית העולם שלי. כנראה שאני לא רק שייח תוניסאי עם אגו
ששוקל יותר מהמוח שלי, אלא שאני גם לא ממש הגיונית. אני שייח
תוניסאי לא הגיוני. היש צירוף מגוחך מזה?
אני לא נפגעת רגשית מזה שהוא לא ממש שם, כי גם אני לא ממש שם.
אני נפגעת מזה שהוא לא רוצה אותי. לפחות לא ממש, ובטח שלא
מספיק, ומה שבטוח לא כמו שהאחרים רצו. איך הוא מעז החצוף. בשלב
זה אני מתחילה להראות צד נוסף ולא מחמיא של השייח התוניסאי
הגאה שלי - הצד הערסי. הוא לא רוצה אותי? חצוף. שיגיד תודה
שהייתי אתו שבועיים, שיצאתי אתו בכלל. לא, לא, שיגיד תודה
שהסתכלתי עליו ביום הראשון שהגיע לעבודה, שזכה בכלל למבט שלי.

מילא הצד הרגשי שלי היה נפגע ממנו. אז נכון, זה כואב, וזה לא
נעים בכלל, אבל אז יש לגיטימציה לאותן תחושות עלבון חזקות שאני
חווה עכשיו. אבל לא. זה רק הצד הגברי שלי שנפגע, כן, אותו אגו
תוניסאי, שהרים ראשו המכוער, ומיאן לתפוס שלא רוצים את בעליו.
נפרדנו. מהרגע שהאגו של השייח עלה לפני השטח זו הייתה דרך
אל-חזור. הפגישות בינינו הפכו לפחות נעימות, יותר כעוסות
ובהתאם גם פחות תדירות. הפרידה לא פתרה את סוגיית האגו, אלא רק
העצימה אותה, שהרי קיוויתי שיילחם עליי למרות הכל, למרות
הקשיים שהערמתי, למרות חרחור המריבות שיצרתי, כמו שאמרתי,
שיילחם עליי. כמו שכל היתר נלחמו כשלא ממש רציתי. שיחנוק אותי
קצת, שילחיץ אותי, שירצה אותי יותר ממני, ושיגיד לי לעזאזל את
אותן שלוש מילים מדהימות. אני אוהב אותך.