יום שני, קצת לפני שתים-עשרה בלילה.
לפעמים בא לי פשוט להיות אנורקסית או משהו...
לא יודעת, מן תחושה מוזרה - שהכל עדיף על פני להיות אני.
אני חושבת שנולדתי כשאני שונאת את עצמי. והאמת - אני באמת
חושבת שיש סיכוי שזה לא ישתנה אף פעם, לעולם לא, ואני תמיד
אעדיף להיות מישהו אחר - כל אחד אחר, רק שזה לא יהיה אני...
לפעמים אני גם ממש מנסה להיות אנורקסית (עד כמה מצחיק שזה
נשמע), אבל אני כ"כ שמנה שאני לא מצליחה... לצום ביום כיפור
אני מצליחה, אפילו בהצטיינות! אבל לצום כדי להיות אנורקסית
לא...
בשביל ה' אני יכולה, אבל בשבילי - לא?
אבל מי אני בעצם? מצד שני - מי זה ה'?... בדרך כלל אני משתדלת
שלא לפקפק בכאלה דברים ולשאול כאלה שאלות, כי אני מאמינה בו,
אבל עכשיו שאני חושבת על זה - אני לא מכירה אותו, אין לי מושג
מי זה, אף פעם לא יצא לי לפגוש אותו, לדבר איתו, לצחוק איתו
(לפחות במציאות ולא בחלום)...
אבל מצד שלישי - גם איתי לא יצא לי כמעט אף פעם לצחוק...
כמעט.
היחיד שממש מצחיק אותי זה ערן (שם בדוי - השם האמיתי נשמר
במערכת. מספיק שאני חושפת פה את חיי האישיים, אבל אני לא יכולה
גם לחשוף את שלהם). שגם הוא לא מציאה כזו גדולה...
כלומר, הוא חמוד והכול (בלונדיני!) אבל הוא גם:
א) מהכיתה של אחותי התאומה (עוד דבר שדפק לי את החיים).
ב) אני מחבבת אותו רק כידיד - אין בינינו שום דבר אחר... לפחות
מצידי...
ו-
ג) יש בינינו משהו שחבל להרוס...באמת, לא להרבה אנשים נוצר
קשר כזה חזק, מבחינה נפשית, אחרי שיחה אחת של חצי שעה
באייסיקיו (כי אחותי לא הייתה אז בטעות נכנסתי בשלה ואז התחלנו
לדבר), שבמהלכה דיברנו על כרוב, גזר ושאר ירקות, ועל מזימת
הברוקולי להשתלט על העולם ועל שדות הסלק... וגם הוא אז קבע
שאני מעורערת מבחינה נפשית, כלומר משוגעת. מה שריגש אותי עד
דמעות (כמעט) זה שגם הוא כזה... רצינו להקים ממש אגודה
למשוגעים אנונימים (מ.א!?!)
אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שצחקתי...
מוזר שצחקתי בפעם הראשונה דווקא כשדיברתי עם משוגע שאף פעם לא
ראיתי (או שראיתי אבל לא קישרתי את השם לפרצוף) על אוכל ועל
סלק.
אולי זה אומר משהו לגבי?...
ויש גם את יוני (גם כן שם בדוי) = גם הוא מצחיק, יש לו את
יתרון הגובה {גבוה... מאוד... (: } אבל יש בינינו משהו בלתי
מוגדר אך לא מזיק. והנה הקטע שאנשים אוהבים לשמוע עליו -
הבעיות:
א) גם הוא מהכיתה של תאומתי ה"אהובה" - כן, אין לי כיתה נחמדה
כ"כ כפי שאתם מבינים...
ב) לפעמים יש לי הרגשה שיש בינינו קרב ללא מילים. אנחנו
מסתכלים אחד על השני - אני כדי לשאול מה שלומו, מה קורה,
והוא... הוא מסתכל, בוהה, עושה מבטים מוזרים של דביל (שמעלים
לי חיוך על השפתיים...), ואז - עוצר. שותק. נראה כאילו פגעתי
בו, העלבתי אותו.
"מה קרה, יוני?" אני שואלת. התגובה - עוד פרצוף של מפגר...
"טוב נו, הכל חזר לקדמותו - והכל בגדר הנורמה..."
החברות שלי, בנות, הן לעומת זאת לא מהכיתה של אחותי... למזלי,
אחרת זה היה כבר ממש מוזר.
יש כ"כ הרבה קטעים מצחיקים שקורים לי איתם.
בעצם, עכשיו שאני חושבת על זה, וקוראת את מה שכתבתי - למען
האמת אני צוחקת לא מעט... אבל נראה לי שהתכוונתי לזה שבפנים,
אני לא צוחקת כמעט אף פעם. זה נשמע אולי פלצני - אבל בפנים,
הנשמה שלי בוכה רוב הזמן. שותקת.
ת'אמת, נזכרתי עכשיו במשהו מצחיק שקרה - בדיוק סיימנו למסור
בכיתה את הטפסים של המבחן, כשהתחלתי לצחוק... לא יודעת למה.
אבל פשוט לצחוק. ולא סתם צחוק - צחוק חזק כזה, מתגלגל. ואז
שמתי לב שאני צוחקת ושאנשים מסתכלים עלי ועומדים לצחוק. אז
ניסיתי לעצור, להפסיק, לשים יד על הפה, לא יודעת - כל דבר.
ואז כולם התחילו גם לצחוק. וכמובן היו גם חלק שהסתכלו עליי
במבט מוזר...
ואז המורה שלי קראה לי. אמרתי ש"לא, אני אשתוק" אבל שנייה אחר
כך התפוצצתי שוב פעם. ואז קמתי אליה והיא שאלה אותי משהו כמו:
"זה מהלחץ של המבחן? מה קרה? הכל בסדר?"... זה היה ממש מצחיק.
אני חושבת שעד אז ידעו שאני משוגעת/מטורפת/ מעופפת (ומתגאה
בזה) אבל עכשיו הם קבעו כעובדה שמשהו לא בסדר איתי...
מוזר שקל לי כ"כ להיזכר בהכל, להוציא את זה החוצה.
אבל אולי זה לא קל לי כ"כ. אז אני אפסיק עכשיו...
ואלך לאכול. |
