היא אמרה לי "אז תגידי להם שאני מטפסת על קירות." כל פעם
אחרי שאבא שלי נסע הרבה אנשים ליטפו את שערי ושאלו "ומה אימא
עושה?" כל כך רציתי שאימא שלי תהיה רופאה או מורה או גננת או
עקרת בית אבל היא טיפסה על קירות. אחר כך אבא חזר הביתה והיא
אמרה לו שהיא מוכרת חזיות ב"סלון גניה".  
  הכל קרה בדור אחר. במרפסות תלו כביסה והאטרקציה הקייצית
בלונה פארק הייתה קיר המוות.  
"אני מבקשת אותך לשתוק." כך ביקשה ממני, אפילו כעסה, כשחזרתי
מהקייטנה וסיפרתי לה בהתלהבות על קיר המוות. לא שאלתי למה ולא
התווכחתי. לא עמדתי על זכויות הילד. איש לא עמד באותם ימים על
זכויות הילד.
  הכל התחיל עם סיום הלימודים. אבא שלי עבד במוסד ולאימא שלי
היה כאב ראש מהחום של הקיץ. אז היא רשמה אותי לארבעה מחזורים
של קייטנה. בכל מחזור הבטיחו לנו יום בלונה פארק. היו שם רכבת
שדים ורכבל ומכוניות מתנגשות וקרוסלות של פילים או מטוסים
מעופפים אולם אני מיהרתי ורצתי אל קיר המוות. עמדתי בקוצר רוח
והסתכלתי אל הזירה העמוקה, מחכה להרגיש את נהמות האופנוע.
שמעתי את הקול המכריז על ההופעה של הרוכב מקיר המוות. אנשים
עמדו בתור. שילמו כרטיס והתקרבו לראות את האיש מטפס על הקיר
במהירות שולח רגל או יד, עומד על המושב, לוקח את הבת שלו
בזרועותיו.  
  האיש מקיר המוות עשה סיבוב ועוד סיבוב והתקרב אלי למעלה
לשפת הקיר. הזירה רעדה. יכולתי להושיט אליו את ידי. אולם אז
הכל גווע, מחיאות כפיים קידה ויציאה למטה בדלת הקטנה.  
  פעם אחת, בין המחזור השני לשלישי, כשלאימא היה כאב ראש לא
מהעולם הזה, לקחתי כסף מהארנק הירוק שלה ונסעתי לבד ללונה פרק.
רצתי אל קיר המוות ראיתי את ההופעה ואחר כך ירדתי למטה וביקשתי
לדבר עם האיש. מישהו אמר לי להסתלק משם. התעקשתי. אני רוצה,
אמרתי בקול רם, לדבר עם האיש מקיר המוות.
"הוא לא מדבר עברית." אמרה לי בחורה עם בגד נוצץ.
"אני אדבר אתו." אמרתי לה. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ.
היא צחקה וקראה בקול רם למישהו. איש מקריח יצא אלי וליטף את
ראשי. בלי האופנוע  הוא ניראה נמוך. על החזה שלו ראיתי שרשרת
צלב. רציתי לומר לו שגם אימא שלי יודעת לטפס על קירות ואם אפשר
שהוא יזמין אותה למופע משותף ואולי גם אני אוכל ללמוד את
התרגילים ולהופיע אתם לפני הקייטנות.
  האיש ליטף את הראש שלי ונכנס לזירה. להופעה הבאה. נתתי
לשומר עוד כרטיס ועליתי לצפות במופע.  
אימא שלי אמרה שקיר המוות זה שם חסר טקט.  
"למה?" שאלתי.
היא אמרה שיש אנשים שחיים פה בארץ הזאת ובשבילם לקיר המוות יש
משמעות יותר חשובה מאיזה צועני שנוסע על אופנוע. ואני התעקשתי
ואמרתי לה שהיא חייבת לבוא לראות אותו.  
היא צחקה. "לי יש את הקירות שלי לטפס עליהם."
"מתי את מטפסת על הקירות?" שאלתי אותה.
"בלילות" ענתה "בלילות אני מטפסת על קירות. ובימים גם."
  פעמים רבות גם כשהייתי יותר קטנה ניסיתי להתחבא ולבדוק איך
היא מטפסת על קירות, ואם היא נזהרת מהחלונות. פעם אחת כשגילתה
שהתחבאתי מתחת לספה בחדר האורחים אמרה לי שהיא לא צועניה והבית
שלנו זה לא קרקס ואת הטיפוסים שלה היא שומרת לעצמה.  
  לפני סיום הלימודים קראו לה לשיחה בבית ספר. אמרו שהיא
צריכה לעשות אתי דברים. ככה היא סיפרה לי כשחזרה מהמורה. אחר
כך שכחה ורשמה אותי לקייטנות.
יום אחד, אחר הצהרים, חזרתי מהקייטנה וביקשתי ממנה ללכת אתי
ללונה פארק. שמעתי בפינת הילד כי הלונה פארק יהיה פתוח כל
הלילה להפעלה לילית.
היא הסכימה.
  אחר הצהרים כשהגהנום נגמר ואפשר היה לפתוח את התריסים ארזנו
שתייה ופירות ונסענו ללונה פארק. היא ניגשה אל אחד הספסלים
ואמרה כי תשב ותחכה לי. הקרוסלות עושות לה סחרחורת. ביקשתי
שתבוא אתי רק למתקן אחד.
תבחרי אחד. אמרה לי. רק אחד.
אז סחבתי אותה לקיר המוות.
  היא נאנחה והתבוננה מטה לתוך הזירה. הרעידות התחילו והיא
צחקה. אחר כך כשנכנס האופנוען זלגו לה דמעות מהעיניים. מייד
אחרי המופע מיהרה למטה.
רצתי אחריה.
"אימא הוא לא מדבר עברית", צעקתי.
אולם היא דיברה אלי בשפה שלא הבנתי ונכנסה לחדר שמתחת לזירה.
אחרי כמה דקות יצאה והצביעה עלי. האיש עם החליפה הסתכל.
הכרוז הכריז על מופע נוסף.
אימא שלי אחזה בידי וחזרנו הביתה.
"קיר המוות" היא רטנה.
"דיברת אתו על הופעה משותפת?" שאלתי אותה כשחזרנו.
"הופעה?" שאלה אותי "עם מי?"
"נו שתטפסו יחד על קירות. את והאיש מקיר המוות."
"אני לא מטפסת יותר על קירות." אמרה. "פעם טיפסתי. עכשיו גמרתי
עם זה."
  למחרת, קמה אימא שלי מוקדם בבוקר ונסעה. כך היה בכל הימים
הבאים. הבנתי שהיא כבר לא מטפסת על קירות ושמצאה לעצמה עבודה
של אימהות רגילות.
  ואז הגיע המחזור האחרון של הקייטנה. במסיבת הסיום שוב לקחו
אותנו ללונה פארק.
ברגע שנכנסתי ללונה פארק רצתי אל קיר המוות. למטה בזירה ראיתי
את אימא שלי בבגדים נוצצים בשיער צהוב וצלב צבעוני מתנוסס על
חזה. שתקתי. גאווה עצומה מילאה אותי. ידעתי אמרתי לעצמי, ידעתי
וחיכיתי בשקט שתתחיל ההופעה כי ידעתי שאסור לרגש את אימא לפני
העלייה לקיר המוות. זה עלול להיות מסוכן.
  כשהאופנוע ניכנס היא עלתה ורכבה מאחור היא אחזה במותניו של
האיש. לא שמעתי כלום. הסתכלתי עליה. היא חייכה מתחת לקסדה
הנוצצת. כל סיבוב היא התקרבה אלי. עוד התקרבה.  
התקרבה. כמעט יכולתי לגעת בה.
אחרי ההופעה ירדתי למטה וחיפשתי אותה. היא נעלמה. לא הייתה
בפנים ולא בחוץ. צעקתי שראיתי את אימא שלי. שאני רוצה את אימא
שלי.
כשחזרתי הביתה מהקייטנה אמרתי לה שראיתי אותה עם האיש.
"איפה?"
"בקיר המוות. ואחר כך ברחת לי."
"מה יש לך מהצוענים האלה. מה זה קיר המוות הזה. הכל הצגה. פעם
אחת אני עוד יספר לך מה זה קיר המוות. עכשיו תעזבי אותי בשקט
אני עייפה."
  אחר כך אבא שלי חזר מהמוסד והם שוחחו בשקט ליד השולחן
במטבח. אימא שלי סיפרה לו על סלון גניה מחוכים וחזיות שבו היא
עובדת. ואני ידעתי שהיא משקרת.    
  בתחילת שנת הלימודים הגעתי לכיתה והתיישבתי בשולחן השני.
ליאורה התיישבה לידי. ידעתי מייד שהיא יודעת, וגם הילדים
האחרים. וכולם עכשיו ירצו להתקרב אלי. אימא שלי הפכה להיות
קוסמת מפורסמת ואני ראיתי את המבטים שלהם נתקעים בתוכי. מקנאים
בי. הייתי מלאה גאווה. וכששאלו אותי מה אימא שלי עושה אמרתי
להם בקול ברור וגבוה: "אימא שלי מטפסת על הקירות."