הגניקולוג שלי ישב על הכביש, ליד המפגינות האחרות. הוא הדביק
כרזה על הקיר המלוכלך עליה נכתב באותיות של קידוש לבנה "אין
לנו ילדים למלחמות מיותרות". הרגשתי בטוחה. אם הגניקולוג שלי
מפגין איתנו אז אנחנו צודקות.  
לפני כמה חודשים כשהתחילו שוב לדבר על מלחמה קרובה סיפרתי לו
על משמרות המחאה אליהן הצטרפתי ועל התגובות שאנחנו סופגות
מהאנשים ברחוב.  
שכבתי על המיטה הגבוהה. הוא החשיך את החדר והכניס את פין
האולטראסאונד לתוכי.
"גם חמישה ילדים וגם פמיניסטית?" צחק. אמר שאני הפציינטית הכי
מיוחדת שלו. לא דתיה, לא ענייה לא מכוערת ובהריון השישי.
"אני אוהבת ילדים" אמרתי. "בעיקר תינוקות."  
"תספרי את זה לאשתי" גיחך.
אשתו של הגניקולוג שלי שונאת להיות בהיריון. "תארי לעצמך" אמר
ולחץ לי על הבטן "זה ממש כמו שאשתו של דייג תשנא דגים."

"הגניקולוג שלי, הגניקולוג שלי" אומרת יונה בביטול, "את אומרת
הגניקולוג שלי כמו הספרית שלי או הקוסמטיקאית שלי".
"מה את מדברת?" אני שואלת אותה "מה רע בו?"
"אף אחד לא מדבר כאן על רוע, אבל תספרי משהו על עצמך."
נפגשנו בחוג להתעמלות נשים. יונה מנסה להחזיר לגוף שלה את
הצורה שהייתה לו. היא הולכת יום יום לחדר כושר, עושה מתיחות
ומרימה משקולות. אחר כך היא נהיית בן אדם. אז אנחנו יושבות
בקניון ושותות כוס קפה. היא מספרת לי אודות מה שכתבה ומה שעוד
תכתוב, על המעון החדש של התינוק ועל המחויבות הפוליטית,
האג'נדה הפמיניסטית שלה.    
"את חייבת לעשות משהו עם עצמך" אמרה יונה ועזרה לי להצטרף
לקבוצת הנשים המפגינות. כולן התפעלו מהעובדה שיש לי חמישה
ילדים וכשסיפרתי על השישי הפכתי להיות נכס אלקטוראלי. עכשיו,
כשמישהו צופר, מוציא את הראש מהחלון וצועק לעברן "אם תפסיקו
לעשות הפלות - יהיו מספיק ילדים" הן לא שותקות. הן דוחפות אותי
לעמוד בחזית. לעיתונאים שבאו לכתוב ולצלם אותנו לעיתון המקומי
אמרו שאני דוגמא לרבגוניות של העמדה הפוליטית שלהן.  
יונה כותבת ספר על אימהות. היא סוקרת את האימהות המודרנית
בהשוואה לתקופות קודמות. המסקנה שלה היא שאין דבר כזה
אינסטינקט אימהי. היא מסתפקת בילד אחד.
"זה משעמם" היא אומרת, "להתפעל מהגרגורים חסרי המשמעות, להחליף
לו טיטול או להאכיל אותו."
אני שותקת. היא רוצה שאסביר לה מה בדיוק אני אוהבת.  
"תינוקות" אני עונה לה.  
"מה בדיוק את אוהבת בהם?" היא שואלת אותי ומתרגזת כשאני מתחילה
לדבר על הריח ועל המגע.
היא מתפלאה עלי. אף כי הצטרפתי לקבוצה שלהן אני עדיין שבוייה
במושגים שוביניסטיים מיושנים.  "תחשבי על עצמך," היא מבקשת "על
הגוף שלך, על הנשמה. למה את מוותרת?"

אז בשבוע שעבר, כשהתחזקו רוחות המלחמה, הצטרפו אלינו הגניקולוג
שלי ואשתו. הוא אחז בכרזת פוליגל עליה נכתב "שלום זה חיים"
והיא הניפה דגל עליו הודפסה הכתובת "אין לנו ילדים למלחמות
מיותרות".
הסתכלתי עליהם והרגשתי בטוחה בעצמי. פתאום הבנתי שאם ילד אחד
שלי ייהרג במלחמה מיותרת עדיין ישארו לי ארבעה, וגם אם ירצחו
שניים מילדי יישארו לי שלושה וזה מבלי לקחת בחשבון את התינוק
שבבטן ואת זה שאם אוכל אלד גם בשנים הבאות.  
אחזתי בשלט שלי והבטתי בנשים האחרות שלהן יש רק ילד אחד או
שניים. התחלנו לצעוד. התקדמתי לראש הטור. יונה שאלה מה
ההתלהבות הזו? "מנסה לעשות רושם על הגניקולוג שלך אה?"  
לרגע לא הבנתי. הרגשתי את הרטיבות. מבין רגלי ירדו המים שכיסו
תוך שניות מעטות את המקום בו עמדתי. מישהי עצרה מונית. הנהג
אמר משהו על כל השמאלניות שמעדיפות ערבים אבל אז הגניקולוג שלי
אמר לו בתקיפות לנסוע במהירות לבית חולים. הנהג רטן וביקש
שאשים תחתי מגבת שהייתה זרוקה מאחור. חייכתי אליו וחיממתי את
זרועותי שעוד מעט תאסופנה את הילד השישי שלי.