ל-א' באהבה.

פרולוג:

ניערתי מעליי את העלים
והורדים ושושני-הצער
המרוקדים בין
גבעולי נחל
של אותה העונה
שנגמרת איתך

משתוללת
בדמי שפתייך
מחוללת ריקודי-מלך
באודם כף ידיך

בכלולותיך בכית
על אהבת-חורף

הו סבסטיאן, קראת לי

מבעד לשרטוטים של יופייך.
על הנייר הכל נראה עמוק יותר
עמוק כמו חסר תחתית. עוד עיניך
קוראת לי
עוד עיניך שורפות
רק בי.

הו סבאסטיאן, קראת שוב

אך אני שמי צער
בן אדם
בן מרכבות הירח
אני האיש המפשיל שרווליו
לפני שסכין הקצבים
נוחתת על השניה.

אני הרומן האפור שבין
הכינורות לפסנתרים
אני מחורר את השמיים
בכוכבים אביביים דמויי
חורי סכין וחניטות למינהן
ומביט מבעדם
אל מי ששם המביט בנו.

היום ישו כבר
תלוי על עץ ולא
נצלב.


אפילוג:

(בית א' - הוא מסביר)
הערבה מתה על הר הצופים
והמשקעים של ילדותי נעלמו אל
השמש.

(בית ב' -היא נובלת)
סבסטיאן, הו סבסטיאן!
איפה אל-הירח שיאיר מזמוריי
אל הטבע הדומם?
איפה השקט הצורח שירית בחנית
היישר אל תוך לב החיה?

(בית ג' - הוא דומם בה)

אינני כאן
בתשוקתי היום.
הנני הערבה הפוצעת
דם במחוזות טקסס וידיי
פרושות למרחבים.




"זה עצוב"
-זה מה שעולה לי לראש

(נישוקים למינהם)

"אז מה עכשיו?"
-לענות?
"כן, כאילו. למה לא?"
-עכשיו ילדה שלי,

אנחנו
ארורים.