אני במצב הזה כבר שלושה ימים. חם לי רצח. באיוס סיפר לי שהחום
שלי הגיע כבר ל-54 צלסיוס. אני לא רוצה לחשב כמה זה בפרנהייט.

הכל היה סבבה עד שהפרידו אותי משאר המעבדים. חיינו לנו, קבוצה
של פנטיומים חדשים, שמחים עם כל צירוף של אפסים ואחדות שהחדירו
לנו המתכנתים.
ביום בהיר אחד פיצלו אותנו. דפקו אותי על איזה לוח פלסטיק מסכן
בצבע ירוק, וציוו עליי לקרוא לו "אמא". זה עיצבן אותי. אין לי
אמא, אני נולדתי במפץ טכנולוגי. מסביבי חיברו עוד כל מיני
פלסטיקים מכוערים, וחתיכות קרות ממתכת, ואת כולם חיברו בכבלים
מעצבנים לאיזה קופסה שתלויה למעלה וקוראת לעצמה "ספק כח". אותי
הספק הזה לא מספק בגרוש. "אמא" דווקא מאוד מרוצה ממנו. היא כל
הזמן אומרת שאם לא הוא - שום דבר לא יעבוד. מוזר, כשפיתחו אותי
דווקא סיפרו לי שבלעדיי כלום לא יעבוד.
את בנייתו של הבית החדש שלי השלימה קופסא בצבע אפור מטאלי,
שחסמה לי את כל שדה הראיה. מאותו היום הכל חשוך אצלנו, מלבד
הנורה של כרטיס הרשת שהבהבה פעם-פעמיים לבדיקה, והאירה את חיי
בצבע ירוק קרפדה מזעזע.
לאחר מספר ימים טילטלו אותנו לאיזה מקום, שהתברר כביתם של
"משפחה ממוצעת בישראל". חיברו לאמא דרך המטאל כמה חוטים, והכל
השתנה. הכל נהיה גרוע יותר. הדליקו אותי, זה מעצבן. ומה שמעצבן
יותר - שכחו מה זה לכבות מדי פעם. והכל בגלל החוט המעצבן הזה
שהוסיפו לכרטיס רשת. אינטרנט הם קראו לו. מי זה "הם"? המשפחה
הממוצעת הזאת. מצלמת הווב סיפרה לי עליהם הכל.

סדר היום מתחיל (אם הוא לא נמשך) ב-7 בבוקר. הילד הקטן מדליק
את המחשב, מפורר קצת קורנפלקס מעל למקלדת, שם בהורדה את הסרט
החדש של ג'ט לי ורץ לבית הספר. עד הצהריים זהו זמן היופי
והאיכות שלי. אף אחד לא נוגע בי, וכל שעליי לעשות הוא לוודא את
פעילות תוכנת ההורדה. אם בא לי - אני יכול אפילו לכבות את עצמי
ואף אחד לא ישים לב. אבל זה יגרור אחריו כמה מכות מהילד כשהוא
יחזור לבית.
בשעה שלוש מגיע הבעל מהעבודה. זורק את התיק בכניסה לבית ורץ
אליי להתעדכן בכמות ההרוגים בפיגוע בעיראק, ובעליות והירידות
של המט"ח השונים. אשתו מכינה לו אוכל באותם הרגעים. יותר נכון
זורקת איזה כמה מוצרים קפואים על צלחת ומכניסה למיקרו ומזרזת
את בעלה לבוא לאכול.
לאחר מספר שלוליות קפה ליד המקלדת שהשאיר הבעל מגיע תורה של
האמא הדאגנית לגלוש קצת מהנושא, ולגלוש קצת באיטרנט. היא
מתעדכנת בכל פרטי הרכילויות השונים, מחטטת בכל צהובון אפשרי,
ובודקת את כל העידכונים לגבי כוכבי אופרות הסבון האהובים
עליה.
בשעה חמש (בדרך כלל, תלוי אם יש היום חוג קראטה או אין) מגיע
הילד. הסיוט מתחיל. אני כבר לא מדבר על ארוחה במטבח. המקלדת
נחנקת מרוב פירורים בין המקשים ושולחת אותות חיים אחרונים.
משאבי המערכת מגיעים לשיאים חדשים. אני מתעצבן ומורה לאקספלורר
לנצל את עצמו במאת האחוזים, אך זה לא עוזר. הילד מצווה את
סגירתו, ופותח מספר תוכנות גרפיות ומשחקים בזמן אחד. אני
מתחרפן, בקושי חושב.
קדימה, עוד קצת. עוד מעט הוא ילך לישון ואז, אולי יכבו אותי.
טוב. הוא הלך לישון. הוא. אבל הגיע מישהו אחר.
לאחר בדיקת האב מספר פורומים בטחוניים וכלכליים ביקש הבן הגדול
בילוי זמן נחמד בעזרתי. שלושה צ'אטים בנויים בג'אווה, חמישה
פלאשים פתוחים, תוכנת המוזיקה שאחיו הקטן שכח לסגור, ארבעה
חלונות של אקספלורר, והוא עוד מפעיל סרט! שמישהו יפתח לי
ווינדוס לנשימה! אני כבר לא מדבר על המקלדת שגססה לאיטה, ומתה
מוות מצער. לגאון שלנו מספיק עכבר כדי לבצע את מזימותיו
הזדוניות וחסרות ההתחשבות.
לא, הוא לא יכבה אותי. לא היום. כי בדיוק שוחררו להורדה
טרילוגיות "השוטר מבברלי הילס" ו"בחזרה לעתיד" שהוא כה חיכה
להם. הוא לא יכבה אותי גם מחר, וגם לא מחרתיים. אם אין אני לי
- מי לי?

זהו. כך אני מתקיים, באותו המצב כבר ששה חודשים וחצי, או בזמן
המדויק לפי נתוניו של באיוס - 184 ימים, 5 שעות, 40 דקות ו-25
שניות נכון לרגע כתיבת מסמך טקסטואלי זה. משעמם לי. כל היום
"תחשב-תעבד, תחשב-תעבד". מישהו שאל אותי פעם אם בא לי לנוח?
מישהו התעניין בשלומי ושאל אותי האם אני מרגיש טוב? מעולם לא
שמעתי מישהו אומר "אממ, אתה לא נשמע טוב. צריך לכבות אותך
לעיתים קרובות יותר".
טוב שיש לי חברים. המאוורר של הכרטיס מסך עושה לי טובה לפעמים,
ומפסיק לעבוד, כדי שהווינדוס יזהה בעיה במאיץ הגרפי ויתכבה
לבד. גם הספק גילה צדדים רכים יותר (למרות ש"אמא" סיפרה שהוא
נכבה לבד כי הוא כבר שירת את עבודתו, והזמן עושה את שלו).
אני מזדקן עם הימים. שמעתי גם את הקטן מדבר על זה עם חבר שלו.
יצא משהו חדש. אפילו לא קוראים לזה פנטיום. הוא יודע לנצל את
פעילות המחשב בצורה מקסימלית, וזה מאפשר זמן פעילות ממושך הרבה
יותר. אני עצוב, נקשרתי לממוצעים האלו. הפכנו למשפחת סייבורגים
קטנה וממוחשבת.

חבל שלמעבדים - בשונה מלבני אדם - אין שום דבר שיכול "להדליק"
אותם למשך זמן ממושך יותר.

"חופשי חופשי, אך בנפשי
אודי דלוק, רוצה ניתוק..."