"זו לא מסיבת זוגות", הם אמרו.
כנראה שימוש בפסיכולוגיה הפוכה שכזו כי לפתע כולם חיפשו לעצמם
בן זוג למסיבה.
היחסים ביניהם כבר לא פרחו כמו בעבר.
והם התרחקו זו מזה.
והם דיברו במצטבר בערך דקה וחצי כל שבוע.
למרות כל זה.
היא ישבה לבד בהפסקה.
היא בדר"כ לא לבד.
אבל היום היא פשוט התחמקה מחברותיה.
יצאה לחצר וישבה על הבלטות הקרירות, תחת השמש השולחת קרניים
חמימות.
כל ההמולה סביב המסיבה לא מצאה חן בעיניה, היא הרגישה ככלואה
בגן חיות בעונת הרבייה.
ואז הוא הגיע.
התיישב לידה בלי לשאול אפילו.
לא אמר כלום.
פשוט ישב והביט לה בעיניים.
היא הישירה אליו מבט ולאחר כמה שניות הוא נשבר, הוריד את מבטו
ופצה את פיו:
"אממ.. תגידי, את... רוצה שנלך יחד למסיבה?"
"אנחנו?"
"א-אה...", הוא החזיר את מבטו לעיניה המופתעות.
"אמממ... או...קיי"
שתיקה של כמה שניות ואז, כאילו היה זה מתוכנן מראש, שניהם
חייכו. חיוך אמיתי. חיוך של אושר.

ואז היא התעוררה.