אני כאן והיא שם. עד אתמול היא עוד הייתה כאן איתי. לא באמת.
הזיכרון שלה. אתמול עזב אותי הזיכרון שלה. כמה זמן היא כבר
איתי? היא אפילו לא יודעת שחלק ממנה נשאר אצלי. וגם כשהוא הלך
ממני, אני לא חושב שהוא חזר אליה. אז איפה הוא? מרחף לו בחלל
אולי. כמו אנרגיה שלא ניתן לנצלה יותר, ועם זאת היא לא נעלמת
לעולם.
אז כמה זמן באמת היא הייתה איתי? בשביל זה צריך לדעת את
ההתחלה. ככה זה בסיפורים. יש התחלה וסוף ומה שבינם. אבל בחיים,
אין שום דבר קבוע. אין התחלה כמו שאין סוף ואי אפשר לדבר על מה
שבניהם בגלל שזה מתמתח ומתכווץ עם השינוי בקצותיו.
אין נקודה אחת בזמן שאפשר להגיד עליה שפה זה התחיל. אפילו לא
כשפגשתי אותה בפעם הראשונה. אולי זה התחיל עוד הרבה לפני זה.
אולי עוד לפני שנולדנו. מתי זה ייגמר? כנראה שלעולם לא. אם
הסוף מוכתב על פי התוצאות של מעשינו, הרי שאלו יהדהדו לנצח
בילדינו וילדיהם ובזרים בהם נגענו והמקומות בהם ביקרנו. אני
נשאתי עמי את הזיכרון שלה במשך זמן כה רב. אך זכרוני שלי נשאר
עמה, גם אם היא אינה יודעת זאת. ואצל רבים אחרים אשר הושפעו
ממעשי ומילותיי ויעבירו זאת הלאה. וכך אנו מבינים כי אין אנו
אלא חלק קטן במארג החיים האינסופי, אנו סכום כל שהיה לפנינו
ומרכיבים קטנים במה שיהיה אחרינו. ואם כך, הרי שאין לנו כל
חשיבות בפני עצמנו.
אבל לאף אחד אין הסובלנות להאמין. גם לי. עדיף להתכנס פנימה,
לראות רק את עצמנו ואת אלו הקרובים לנו. להדגיש את חשיבותנו
המזויפת ולהאמין בייחודנו השקרי. כך שהאפסיות תופחת והופכת
לממשות, מציגה עצמה בקווים חותכים של זמן ומקום וקוראת לעצמה
ההיסטוריה שלנו.

נשאתי את הזיכרון שלה בתוכי עוד לפני שהיא עזבה אותי. או שמא
הייתי אני שעזבתי אותה? לא משנה. אז זה עוד לא היה זיכרון אלא
תפישה, ההבנה שלי אותה כאדם. ראיתי אותה דרך עיני ועיצבתי אותה
במוחי לפי הבנתי. וכך, דמותה הבדיונית, יכול להיות שהייתה שונה
ממנה היא עד מאוד.
את מי מהן אהבתי? את האמיתית או הבדיונית? והרי ברור שאת
חשבונותיי ערכתי עם הבדיונית שכן עם האמיתית לא עמדתי בקשר.
הסיבות אינן משנות כלל. פעמים רבות התחננתי בפני הזיכרון
שיעזוב אותי. שחררי אותי הייתי קורא לה. ואין. אולם אתמול
יכולתי לומר זאת לאמיתית. והזיכרון עזב אותי.

רק אדם המכיר את העינוי הבלתי פוסק שמסוגל המוח לעולל לעצמו
יבין ללבי. השטף הבלתי פוסק של מילים, ההתבוננות המכאיבה
והחיטוט הבלתי פוסק בזיכרונות, קיימים ומומצאים, במחשבות על
ההווה העלוב והעתיד הלא נודע. כל אלו הלכו ממני. לראשונה מזה
תקופה כה ארוכה, עוד טרם לכתה, אני יודע שקט שכמוהו לא הכרתי.


בחשש הלכתי אליה. בחשש עמדתי בפתח ביתה וחיכיתי. מה אומר? כיצד
אראה בפניה? וכיצד היא עצמה תראה בעיני? כה קיוויתי שיישבר
קסמה אותו הילכה עלי (דמותה הבדיונית). זמן כה רב ביליתי
במחשבות ותכנונים על אופייה של הפגישה הזו, הגורלית כל כך,
המשמעותית ביותר, השיא של תקופת האימה הגדולה.
והרגע הגיע, וחלף. ואחריו עוד רגעים ארוכים שאף הם חלפו לבלי
שוב ואינם מותירים את רישומם עלי, כמים הנשטפים אל צוק איתן
וממשיכים בדרכם אל אוקיינוס הרגעים האבודים. ובדרך לביתי, לא
נותר לי דבר לומר. הפינות המנחמות של עינויי המחשבה, נוראות אך
מוכרות, נדמו ונסגרו בפני. נתגנב החשש שמא במקום כאב תבוא
הריקנות האינסופית.
כן, מוטב לי לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב כלל, להתקיים בחידלון
הרגש ולקום בבוקר היום מכוח ההרגל.
זה לא קרה. לא ריקנות היא אשר מילאתני. עצב, רך ועדין אשר נוגע
לא נוגע ומרפרף על הפצעים אשר החלימו לא מכבר. לא מחטט ומחפש
כאב, אלא מרפא ומעלה ארוכה.
אינני יודע את אשר יילד היום. אולי לא נתראה יותר לעולם, אך
בעצם מעולם לא ידעתי. אולם תמיד מצאתי לעצמי נחמה במחשבה כי יש
לי את הזיכרון ההוא להתחבט בו. עתה, כשאני נדרש לחיות ללא אותה
הנקודה המרכזית של חיי, עליה וויתרתי מרצוני וללא קשיים
גדולים, אני חושש מן הבאות, אך מקבל את גורלי בהשלמה.

יש הקורעים אדם אחר מעליהם כמו פלסתר. מהר כדי שיכאב כמה
שפחות. ויש הממשיכים לחטט בפצעם, ממאנים לתת לו להיסגר.
ויש אותי, אשר הבנתי אחרי נצח כי על כל הדברים להסתיים.

היו עוד כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד. מחשבות שצצו כאורחים
לרגע ונגפו. עקרונות ומוסר שהשתוללו בתוכי, מנוגדים זה לזה
ונלחמים על שליטה.
אבל בסופו של יום ומעתה עד עולם,

אני כאן והיא שם, וזה לא משנה יותר בכלל.