רצה, חושך. מרגישה את האוויר על הפנים הרטובות מדמעות, שבעצם
כבר החלו מתייבשות. ואני רצה, רצה לכאן רצה לשם, רצה כדי לזכור
או כדי לשכוח. רצה בחיפוש או רצה כדי לברוח?

שונאת אותך
על השקר
שונאת אותך
גם על האמת

שונאת אותך
על מי שאתה
שונאת אותך
על מי שאני

מתכסה בשמיכה ורוצה לברוח, מנסה בעצם לשכוח, להעלם. קוברת את
הראש בכרית, עצב שלעולם לא יגמר. והכאב... חושבת על חיוך והפה
בטעם מר, נזכרת בנשיקה, מהחורף שעבר.

שנה וכמה ימים
והסיפור הזה כבר היה
שנה וכמה ימים
וכמה שהייתי תמימה

שונאת אותך
ושונאת אותו
וגם את מי שהיה בינכם
שונאת

לא חשבתי שכזאת שנאה אפשרית, מתערבלת בכאב, כמו נבחשת במרית.
לא חשבתי שאשוב להיות בכזה מן מקום, והנה אני כאן, שלום.

בום, נשבר.
כמו תמיד
אופס, נגמר
מבלי שארגיש שהתחיל

להנעל שוב
בתוך עצמי?
האם זה הפתרון?
ולזרוק את המפתח אל השאול?

נופלת, שוב. לא מצליחה לקום.  שוכחת שוב שיהיה טוב, הראש
מתערפל, לא מצליחה לחשוב, כלום לא הגיוני, כלום לא במקום, ורק
שחור...