את, שהצלחת במקום בו רבות
כל כך כשלו
או כלל לא ניסו
את, שידעת שעדיין ישנו המיתר בליבי
את, שלא ידעת שהדרך אליו היא
מבוך פתלתל
ההולך ומסתבך עם כל יום שחולף
את, שצעדת במבוך הזה, הדומם
ברגל בטוחה,
כאילו היה דרך המלך
את, שהגעת אל המיתר המאובן שלי
ובאצבע פורטת קלה וחיוך אחד
יצרת בי רטט מבורך.
את, שמלאתי את שתיקתי צלילים,
שהזכרת לי נשכחות
שגרמת לי להבין שגם בי עוד מנגינה.
את, שרציתי לנגן רק לך ואיתך.
אט לך,
את, שאת אותה האצבע שהרטיטה
כל כך מיהרת לשלוח שוב
כמה כבדה הייתה אצבעך הקלה
כאשר נשלחה
לא כדי לנגן אלא כדי לעצור
את הסימפוניה הבלתי מותחלת. |
