הלכתי במדבר ארבעים שנה.
שקטתי.
לא ידעתי מלחמה
גם לא אהבה.

ובעתות שונות דימיתי למרחוק
נאות מדבר
רציתי בהם
אפס, דברים תמיד נראו אחרת מקרוב.
נמוגו, או איבדו חנם.

ובפעם ההיא, הזו
שוב ניבט באופק חיי
המקום הקסום למרחוק

שמתי פעמיי אליו, מהסס
והנה, הפעם לא נמוג
ולא קהה קסמו.
ומשיכתי אליו קירבתני שמה
והמראה הפך יפה ומבטיח
ככל שהתקרבתי

חשבתי לי,
שוב אני הוזה
עוד סצינה בחיי המחזה

ובכל זאת, המשכתי בדרכי אליו
נפעם וממשיך
להתרגש ממה שאולי
אולי עוד יתרחש

וכבר הגעתי לפרברי אותו נווה
סובב אותו במעגלים הולכים וקטנים
והוא עדיין לי יפה

ותהיתי:
כבר רואה אותי משם?
מבחינה בי?
רוצה שאבוא ?

היה חשש
הייתה גם התרגשות
ודאי היה ספק
אי הודאות

ולבסוף, בי החלטתי
הגעתי עד הלום
אז לא אשיב פניי אחור
ואם זה רק חלום
יהי כן, אני בו הגיבור.
או אז ביקשתי, בדרכי שלי

"אפשר להיכנס ?"

והמתנתי לתגובה
לפלא או לנס

"לא !

אין לכאן כניסה
לא לך,
לא לבני מינך

(בעבר אמנם היו שבאו שמה
אך הושלכו חיש מהר
ולך לא אעשה זאת,
כי אתה אחר)"

ארור שלא עשני אישה.